יש אכזריות בתעשיית הבשר? תלוי את מי שואלים
הכירו את האנשים שחיים בקשר יומיומי עם בעלי החיים, עד לרגע שבו הם טופחים בחיבה על גבו של עגל ומאחלים לו הצלחה בתפקידו כסטייק
לא הייתי מוכן: מטעי השקדיות הפורחים הממו אותי במכת יופי. הייתי בדרך לרפת במבוא־חורון, לראות בעיניים את אותה "תעשיית בשר" מושמצת, המככבת בסרטוני הזוועה שבהם טרחתי לצפות בלילה הקודם. ציפיתי לריחות העַזים של זבל הפרות, ללכלוך ולגסות הרוח המתבקשת ממי שמגדלים בעלי חיים לפי קילו. הנה זה עומד לבוא: נפילה מאיגרא רמא של ימי השמש החורפיים, היפים שבימות השנה, היישר לבירא עמיקתא של המציאות הכלכלית האכזרית.
עוד כותרות ב-nrg:
- תיעוד: נשקים זרוקים ושש בש בעמדה בה נדקרו החיילים
- חוסכים כסף לזוגות: אל תהרגו את קבוצות הרכישה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל כשאני מגיע אל רפת דנרון, המשותפת לכפר־דניאל ולמבוא־חורון, אני מוצא מתחם רחב ידיים, נקי, עם סככה שחלקים ממנה נפתחים בהתאם לכיוון השמש, ומאווררי ענק התלויים בה מבטיחים טמפרטורה נעימה גם בימי הקיץ החמים. נופי עמק איילון ממלאים את הגובה הרב שבין הסככה לבין הגדרות שתחתיה. פרות גדולות, שחורות־לבנות, רובצות במכלאה בחבורות, בעוד בסככה שליד עומדות הפרות כשראשן כלוא באבוס, ממתינות לביקור השגרתי של הווטרינר ומנשנשות חציר בינתיים. הן לא מבוססות בבוץ או בזבל עמוק, כיוון שאלה מנוקים כל העת. במכון החליבה הסמוך, במקום שבו הן נוהגות לעמוד ולהמתין זמן לא קצר, הבטון הוחלף בשכבת גומי מיוחדת, דומה לזו של גני השעשועים.
יהודי מבוגר, מזוקן ומאיר פנים, מטפל בכמה עגלים, בריות חמודות שלכל אחת מהן מכלאה קטנה משלה. הוא מזהה אותי כמי שכותב ב"שבת" ופותח עמי בדברי תורה בעודו ממשיך במלאכתו. גם את נריה גרנביץ', האיש שאותו באתי לפגוש, אני מוצא כשהוא מטפל בעגלים. על חולצת הפולו השחורה שלו מופיע הכיתוב "איש של בשר", כפי שהוא ממתג את שירותי הקייטרינג שלו. במסגרת העיסוק הצדדי הזה הוא מכין בהנאה רבה נתחי בשר משובחים לאירועים. הלִהטוט שלו בין עיסוק־מאהבה בבעלי החיים לבין עיסוק־מאהבה בצליית בשרם, לא מותיר אותי אדיש.
אז האמרה הנפוצה, שלפיה מי שיודע מה עומד מאחורי הבשר שלו לא יכול לאכול אותו, אינה נכונה?
"חד־משמעית לא. הפוך - אני רגיל לומר שאם למישהו יש זכות לאכול בשר, זה לי, כמי שמגדל אותו. מאז שהתחילו להסתובב כל מיני סרטונים ברשת, יוצא לי לפעמים לדבר ולהתווכח עם טבעונים, וברגע מסוים אני אומר להם: עזבו, צאו מתל־אביב ובואו לפה. אני אעשה לכם סיבוב, וכל טענה שיש - אני אשיב עליה בלייב".
בהמשך גם אני מנסה להתקיל את גרנביץ' בשלל טענות על שיטות אכזריות המשמשות בגידול בעלי חיים.
התשובות שלו, בתמצית, אומרות שלא הגעתי לכתובת הנכונה: הרבה מן הטענות אינן רלוונטיות לבקר שגדל בישראל, אלא רק לכזה המיובא מחו"ל; שיטות אחרות שמוזכרות חלפו מן העולם מזמן; ומה שנותר מהטענות קשור יותר לעצם הקונספט העתיק של גידול בעלי חיים לצרכיו של האדם. רק כשאני מזכיר את המושג "עגל חלב", גרנביץ' חושף את הדוקטור דוליטל המסתתר בו. "זה עגל שניזון רק מחלב, וגם לא נותנים לו לזוז. הבשר שלו בהיר כי הוא אנמי. זה עגל חולה, והרבה מגדלים ווטרינרים לא נוגעים בזה בגלל צער בעלי חיים. יש לקוחות שמוכנים לשלם עליו הרבה, אבל זה קיים בצורה שולית מאוד: כיום, אחרי שהמדינה הציבה סטנדרטים נוקשים, יש רק מקום אחד בארץ שמגדל עגלים כאלה, וסביר להניח שאף פעם לא נתקלת בבשר כזה באטליז".
גרנביץ', בוגר מדעי בעלי החיים ברופין, משמש כיום כסגן מנהל הרפת במבוא־חורון ואחראי הבריאות שלה. לדבריו, יש מתאם מלא בין הרווחים של המגדל ובין רווחתם של בעלי החיים. "הפרמטרים שחשובים למגדל, מבחינה כלכלית, הם אחוז הכשרות – כי בארץ בהמה טרפה שווה הרבה פחות; אחוז הטבחה (כלומר שיעור הבשר מתוך המשקל הכולל של הבהמה - י"ש); ואיכות הבשר. ככל שנגדל את העגלים והפרות בתנאים טובים יותר, כך נקבל בכל הפרמטרים הללו תוצאות טובות יותר. בעל חיים כזה יהיה יותר רגוע, יותר בריא וגם יותר טעים.
"אפשר לדעת אם הפרות רגועות: כשהן רובצות הרבה, זה סימן טוב. גם אם הן באות אליך כשאתה מגיש להן אוכל ולא נרתעות, זה מראה שהן לא בלחץ. ברפת מתוחזקת היטב הפרות כמובן גם נקיות, עוברות טילוף קבוע - שזה המניקור שלהן - ומבוקרות על ידי וטרינרים כדי להבטיח בריאות מלאה".
את החיבה של גרנביץ' לעגלים ולפרות אפשר לראות כשהוא הולך ביניהם, אבל אני בכל זאת חייב לשאול את השאלה המתבקשת.
דייג, אוהב דגים? אתה אוהב את הפרות והעגלים שאתה מטפל בהם?
"ברור, איזו שאלה? כשקורה לפעמים שפרה נפצעת או חולה, ואנו נאלצים להרדים אותה שלא תסבול, זו פרדה עצובה וכואבת".
וכשאתה שולח אותן לשחיטה?
"זה משהו אחר לגמרי. לכך הן נועדו. במקרים כאלה אני לפעמים נותן לעגל או לפרה טפיחה של חיבה, ואומר להם שאני מקווה לפגוש אותם כבשר משובח באמת".
הוא מסרב להתרגש מסרטוני האימה שמציגים אכזריות כלפי בעלי חיים בדרך לשחיטה ובמהלכה. "אם תעמיד מצלמה שתתעד לאורך כל היממה את כיכר ציון בירושלים, תראה שבעטו שם בכלבים. זה לא הופך את המקום לזירת אלימות. ביקרתי הרבה בבתי מטבחיים בארץ, ולרוב זה מקום נקי, מסודר, שהעגלים לא חווים בו אלימות או טראומה מלבד השחיטה עצמה. צריך לטפל במי שמתנהג באכזריות, ולא להוציא לעז על התהליך כולו".
אנחנו יושבים סביב שולחן עץ בחצר הרפת, ליד מנגל מתכת גדול שבעזרתו גרנביץ' מפנק לעתים את החבר'ה בבשר משובח – בעוד הפרות ממשיכות ללעוס מסביב. כשאני תוהה לעצמי אם לא משעמם לעגלים לחיות במכלאה קטנה בין דלי החלב לערמת החציר, והאם הפרות מתעניינות בנוף המרהיב (הן לא), אני קולט ברגע מסוים מה דפוק אצל כולנו, בני האדם הרחוקים מקשר יומיומי עם חיות המשק. חסרה לנו קטגוריה בראש. העולם שסביבנו מחולק אצלנו לשניים: או חפצים חסרי חיים, משולחן ועד מלפפון – או בני אדם. אנחנו יודעים להתייחס לנתח בשר כמוצר צריכה בסופר, ואנחנו יודעים מצד שני ללטף עגל כחיית מחמד, ואגב כך לייחס לו תכונות אנושיות ולהזדעזע מהרעיון שהוא יישחט למאכל. חסרה לנו הקטגוריה של בעלי חיים כבריות שונות מבני האדם, כיצורים שיש להם כאב ורגש אך במובן אחר, כמי שחיים את ההווה בתודעה מוגבלת ואינם מוטרדים כלל מהשאלה מה יספיקו לחוות לפני שיישחטו או ימותו מזקנה, ואיזה חותם יטביעו בעולם.
נפילת האסימון המשיכה להדהד בכל המסע הזה, שמטרתו הייתה לשמוע כיצד המגדלים - אלה שנמצאים במגע יומיומי עם העגלים והפרות, מטפלים בהם וקשורים אליהם - רואים את השיחה המתלהטת בין הטבעונים לאוכלי הבשר. איך אלו שיודעים גידול מהו ושחיטה מהי, מתייחסים לכל המהומה הגדולה.
כמו גרנביץ', גם כל המגדלים האחרים שפגשתי אוהבים את צאן מרעיתם וקשורים אליו מאוד. חלקם אף מעדיפים את חברת בעלי החיים על חברת בני אדם. כולם, מתברר, גם אוכלים בשר, מבינים בבשר, ומשוכנעים שסיומו המוצלח של תהליך הגידול נמצא בצלחת. בכך הם ממשיכים מסורת ארוכה המשותפת לכל התרבויות שקדמו לעידן העירוני.
כאן אני חייב בגילוי נאות: הרצון להשמיע את קולם של מגדלי בקר וצאן נובע מכך שאני בא ממשפחה שזה היה עיסוקה. אבותיי גידלו עזים, כבשים ובקר מתוך מוסריות צרופה וקרבת אלוהים. על הגדול שבהם מסופר שהגיש לאורחיו לא רק חמאה וחלב, אלא גם "בן בקר רך וטוב" שנשחט לכבודם. האיל ששחט תחת בנו משמש עד היום סמל למידת הרחמים.
רק מיעוטו של בשר הבקר הנאכל בישראל הוא באמת בקר ישראלי. בסופר או באטליז תמצאו בשר קפוא, שרובו מיובא מדרום אמריקה, ובשר טרי – שלאחרונה החלו לייבא גם אותו מאירופה. גם הבשר הנשחט בארץ איננו תמיד ישראלי עד העצם: כ־150 אלף עגלים צעירים מיובאים משלל מקומות בעולם, מאירופה ועד אוסטרליה, ומגודלים כאן כמה חודשים במפטמות עד שיגיעו למשקל המקובל בארץ לשחיטה – בין 550 ל־600 ק"ג. המגדלים מסכימים שיש פן אכזרי בייבוא החי הזה: למרות פיקוח הדוק שנועד למנוע פציעה במהלך ההעמסה וההובלה, עצם ההפלגה הארוכה היא בהחלט לא מסע תענוגות עבור העגל הצעיר, המצטופף עם כמה מחבריו בתא קטן.
אבל לא בבשר הזה באנו לדון, אלא בבקר המגודל בישראל מלידה ועד שחיטה. כאן יש חלוקה לשני סוגים שונים לחלוטין: הראשון והעיקרי הוא בשר שמקורו במשק החלב – בהמות בשחור־לבן כמו אלה שגרנביץ' מגדל. כאשר אחזקתה של פרה חולבת מפסיקה להיות משתלמת, היא נשלחת, אם אינה גרומה מדי, אל המשחטה. בנוסף, נולדים ברפתות כל העת עגלים זכרים, ואלה מגודלים במכלאות קטנות הקרויות מפטמות, שכן העיסוק העיקרי של העגל בהן הוא לאכול ולגדול.
ומה על הפרות החומות והלבנות שפוגשים בשבילי הטיולים? אלה אכן מגודלות מלכתחילה לשם בשר, אך בשל מיעוט שטחי המרעה בארצנו הקטנה והצחיחה־למחצה, מספרן לא גדול. "אין בשר בקר ישראלי מבהמה שרק גדלה במרעה טבעי", קובע גרנביץ' נחרצות. "נכון, אתה רואה בשדות פרות שרועות באחו – אבל אלו האמהות, ולא העגלים שמגיעים לשחיטה. את העגלים שלהן מותירים לצדן כמה חודשים, ואז מעבירים אותם למפטמה, כי התזונה שמציע כאן הטבע לא מספיקה".
בשל המחסור במרעה טבעי, רוב הבשר הנשחט בישראל הוא צעיר. "באירופה רגילים לאכול פרות בנות 8 עד 12, וזה ללא ספק בשר משובח. בארץ, כשאתה חייב להאכיל בעצמך את העגל או הפרה, מעבר למשקל מסוים זה כבר הופך ללא כלכלי. לכן שוחטים כאן את העגלים בגיל שנה או קצת יותר, כאשר הם שומרים עדיין על יחס גידול של 1:10 (על כל עשרה ק"ג מזון מתווסף ק"ג אחד של משקל גוף - י"ש). בבגרות הגידול אטי הרבה יותר".
אחת הטענות של מתנגדי גידול הבקר נוגעת לשלילת אורח החיים הטבעי של הבהמות, בעיקר במשקי החלב. הפרות הגדלות בהם משועבדות לסדרי חיים שנועדו להבטיח פריון גבוה ותנובת חלב מרבית. הן מוזרעות מלאכותית, העגל המגיח לעולם נלקח מהן ומגודל בנפרד, והן מתחילות לייצר חלב שמגיע אל השקיות וקופסאות הקרטון במקום לפיו של העגל. קשה למצוא בקרב הרפתנים סימפטיה לטיעונים מהסוג הזה: פרות החלב הן זן של בעלי חיים שאינו מכיר כל צורת קיום אחרת, ושאינו יכול להתקיים בסביבה "טבעית".
רגע לפני שאני עוזב את מבוא־חורון, אני עושה עוד סיבוב בין הפרות הכבדות והעגלים החינניים, מסתכל להם בעיניים ומקבל בחזרה מבט משועמם. "הן באמת טיפשות כמו שהן נראות?", אני שואל את גרנביץ'. "מאוד", הוא עונה בנחרצות משכנעת של מי שהעביר איתן הרבה זמן איכות. האמת היא שהדיור המוגן לא מותיר לבהמות הללו הרבה סיבות להפעיל את הראש: האוכל מוגש בשעות קבועות, ומרכיביו התזונתיים מחושבים בדיוק מדעי; הטמפרטורה סביבן מבוקרת; הן לא הולכות כל יום לקופת חולים, אבל זו מגיעה אליהן בכל יומיים; מישהו מנקה להן את משטח הרביצה פעמיים ביום; ומחשב קטן המוצמד לכל אחת מהן לרגל מונה את צעדיהן ומתריע כשהוא מזהה שבירת שגרה.
במרחק של שעה נסיעה משם, בשטח ירוק וקסום בין פרדס־חנה לבנימינה, רובצות להן פרות חומות שבוודאי היו מתייחסות בבוז לאחיותיהן המפונקות והמסורבלות. זהו העדר של בנֵי אלטשולר, מוותיקי החקלאים בעמק חפר. בקרוואן קטן שמשקיף אל שדות המרעה אני מוצא את ניר אלטשולר, שמציע לי מים וקלמנטינות מהפרדס המשפחתי, ויושב לספר לי על אהבתו הגדולה.
הוא נולד לתוך העסק. שורשי המשק המשפחתי נמתחים ארבעה דורות אחורנית, עד לסבא־רבא שמאי אלטשולר, שנמנה עם ראשוני רחובות. "הוא למד במקווה ישראל ונדד בין מקומות שונים בארץ במטרה לעסוק בחקלאות. לבסוף הצטרף למושבה בנימינה, שנתיים אחרי שהוקמה. לכן הבית שלנו לא נמצא ברחוב הראשי, אלא ברחוב השני".
בנו של שמאי, רחביה אלטשולר, היה מחלוצי ענף הבקר לבשר בארץ, והביא לכאן פרות ראשונות מיוגוסלביה ומטורקיה. יחיעם אלטשולר, אביו של ניר, מנהל כיום את המשק, הכולל מלבד הבקר גם מטעי אבוקדו, כרם יין, פרדס הדרים ופלחה להזנת העדר.
הפסטורליה שפרושה לרגלינו היא אולי הדבר הרחוק ביותר מהרפת הקפדנית של מבוא־חורון. אף שאלו פרות ואלו פרות, כאן מדובר בזנים אחרים ובהתנהלות שונה לחלוטין. "אלו חיות חכמות מאוד", אומר ניר אלטשולר. "הן יודעות למצוא את המזון שלהן בכל מזג אוויר, להתמודד עם תנאי שטח שונים, ולהתנהל ביניהן בצורה חברתית".
אלטשולר מכיר כל אחת מ־240 האמהות המרכיבות את העדר, ומביאות בכל שנה כ־180 עגלים חדשים. הוא אמנם לא קורא להן "בינה" או "חמדה", אלא "133" ו־202", אבל הוא יודע את כל הרכילות: זו עצבנית, זו נטשה את העגל וחברתה אימצה אותו, וכן הלאה. על חוכמתן של הפרות הוא אוהב לספר: כיצד עגלים שהתנתקו מהעדר, מצאו את הדרך חזרה אף שזו הייתה הפעם הראשונה שבה יצאו משטח המרעה; או כיצד העדר כולו נמנע בעקביות מלרעות באזור מסוים שבועות ארוכים אחרי שגופה של אחת הפרות המתינה שם לפינוי.
גם הוא מאמין בגידול נטול מתחים מיותרים: "אם אתה רגוע, הן רגועות. תראה שכשנכנס לכאן רכב הפרות לא נבהלות, וזה מעיד על רמת סטרס נמוכה, שאידיאלית לגידול בקר". הוא עצמו זקוק לרמת סטרס נמוכה ככל האפשר. ארגון "השומר החדש", שמציל אותו ממלאכה סיזיפית של שמירה בלילות, זוכה מפיו לשבחים. לפני כשנה כמעט נגרם לחווה נזק כלכלי עצום, כאשר גנבים מיומנים הצליחו להוביל לכיוון ואדי ערה קבוצה של עגלים גדולים (כל הזכרים המגודלים לבשר נקראים בענף "עגלים", גם אם הם בוגרים. השם "פר" נשמר לזכרים שתפקידם להרביע את הנקבות). רק בזכות ערנות של שומר באחד היישובים, שזיהה את העדר, הצליחו האלטשולרים למנוע ברגע האחרון את הגנבה ולהחזיר בעמל רב את השלל היקר למכלאות בבנימינה.
"זו עבודה פיזית, ועבודה של 24 שעות ביממה", אומר אלטשולר. "אם בשבת מטיילים נתקעים ומישהו מחלץ אותם, ואגב כך קורע את הגדר, אני חייב מיד לתקן אותה. הפרות לא יחכו". גם ההישרדות הכלכלית קשה מאוד, והסיבה העיקרית לעיסוק בתחום הזה, לדבריו, היא האהבה: "תן לי להיות כאן תמיד, בין הפרות והעצים. כשאני מגיע לעיר, אני מהר מאוד מרגיש רע ובורח".
האמהות בעדרו של אלטשולר לא יכולות להסתפק במרעה הטבעי, לפחות לא בכל עונה. אבל היפה הוא שפרות אוכלות הכול, וכך ההזנה שלהן היא במידה רבה מפעל מחזור ידידותי לסביבה. אלטשולר מצביע על הררי תפוזים רקובים; פירות שאינם יפים מספיק לשיווק, או שהבשילו מדי, נמכרים למגדלי הבקר במחיר מוזל. "זה תלוי בעונה", הוא אומר, "לפעמים יש לימונים או אשכוליות, לפעמים עודפים של גזר. הן אוכלות הכול" (הפרות של גרנביץ', אגב, מחבבות גם מזונות אחרים לחלוטין: "אנחנו קולטים את השאריות של המאפייה כאן, בשבוע שעבר הן אכלו המון רוגלך", סיפר).
בעוד שבועיים יעלו הפרות של אלטשולר לשמורת רמת־הנדיב, שם צמחה כבר העשבייה, וייקחו חלק במארג אקולוגי המונע שרפות. "גידול הבקר לבשר מביא תועלת גדולה לסביבה", אומר אלטשולר. "ראשית יש כאן ניצול של אדמות מרגינליות, כלומר כאלה שאינן יכולות לשמש לחקלאות. אתה רואה את האגמים הקטנים האלה בשטח? זה הגובה של מי התהום כאן. זה לא מאפשר חקלאות, וכן מאפשר מרעה. השילוב של הבקר הוא חלק ממערכת אקולוגית מקיימת, שמונעת שרפות, מונעת היסחפות קרקע, וכמובן שומרת על השטחים הפתוחים מפני השתלטות ובנייה".
אלטשולר לא שולח את הפרות שלו ישירות לשחיטה. רוב האמהות רועות כאן עד שהן מזקינות, ואילו העגלים נשארים בעדר עד גיל חצי שנה, ואז נרכשים על ידי מגדלים שמטפלים בהם כחצי שנה נוספת. לא שיש לו בעיה עם שחיטה: הוא יודע היטב מה אחריתם של העגלים, ובעצמו אוכל בשר לתיאבון.
גם את אלטשולר אני שואל על הטענות בדבר אכזריות בתעשיית הבשר, ועל תיאורי הזוועה המופיעים למשל באתר "אנונימוס" - גדיעת קרניים, הכאה במוטות ברזל, שימוש בשוקרים חשמליים, הובלה בתנאים קשים וסירוס עגלים. לפחות חלק מהטענות הן לדברי המגדלים לא יותר מעלילה ("לא מסרסים בארץ עגלים, נקודה", אמר לי גרנביץ'. "אין דבר כזה. זה גם לא כשר"); באשר לטענות אחרות, אלטשולר סבור שמחפשים את האשם במקומות הלא נכונים. "אם מישהו מועסק שנים בתליית עופות לקראת שחיטה, זה לא מפתיע שהוא מאבד את הרגישות ועשוי להפוך לאכזרי. אז צריך להחליף אותו, לרענן אותו, לתת לו לעשות דברים אחרים. המחשבה ש'בטח יש אכזריות' גורמת למשרד החקלאות לאסור על המגדלים שורה ארוכה של דברים, שבהם כשלעצמם אין בעיה - אלא שיש מי שמשתמש בהם לרעה. חבל, כי נכון יותר היה לטפל במי שמתאכזר, ולא להגביל אותנו כל הזמן".
בין השאר אסר משרד החקלאות את השימוש בשוקרים, אבל אלטשולר לא משוכנע שהאיסור הזה חכם. לדבריו, המגדלים בדרך כלל רגישים מספיק לבעלי החיים שלהם. "המקרים היחידים שבהם נדרש להפעיל כוח הם כשצריך לטפל, למשל, ברגל של פרה, ובאופן טבעי היא לא רוצה להיכנס למתקן הטיפולים. היא לא יכולה להבין שזה לטובתה". כשאני שואל לגבי האות "א" המסומנת על עור הפרות, כעוד אמצעי במאבק הבלתי נגמר בגנבות, אלטשולר אומר שלא נגרם להן סבל בתהליך. "זה לא מה שאתה חושב, זו 'כווייה' של חנקן שבכלל לא מרגישים. והמספר באוזן? זה לא יותר מלעשות לילדה חור לעגיל. צריך גם לזכור שאלו חיות שסף הרגישות שלהן לא גבוה".
באשר לגדיעת הקרניים אומר אלטשולר כי בעדרים לבשר אכן אפשר לראות בהמות בעלות קרניים וכאלה שלא – אך הדבר נובע בעיקר מהבדלים בין זני הבקר. בביקור במבוא־חורון, שם נגדעות קרני הפרות שברפת, שמעתי מגרנביץ' שמדובר בהליך שאינו אכזרי, והוא אף הכרחי. "בקר עם קרניים ברפת מזמין פציעות וצרות, בגלל הברזלים של המכלאות. יש שתי דרכים למנוע את צמיחת הקרניים: מריחת משחה כימית - שנראית כפעולה עדינה, אבל למעשה מכאיבה מאוד לעגלים; או כווייה בעזרת מלחם. זה נראה נורא, כי יוצא עשן מהשערות שנשרפות, אבל זה לא גורם סבל של ממש לעגל. הוא מקבל יום אחד משכך כאבים ולמחרת הוא שוכח מזה. תזכור שמדובר בעגלים בני שבוע, שמחלימים מהר מאוד. זה הרבה פחות מברית מילה או מעקירת שן".
המזכרות הנפוצות ביותר ממעצמת התיירות השוויצרית הן פרות: בובת פרה. חולצת פרה. קופסה שעושה "מו". פעמון של פרה. שוקולד שמצוירת עליו פרה עם פעמון. לא במקרה נבחרה הבהמה הזו לשמש כמעין סמל לאומי: כל שיטוט בנוף הכפרי וההררי המרהיב של שוייץ הוא שיטוט בשטחי מרעה שפרות יפות מהלכות בהם ולצוואריהן פעמונים. שם אפשר להתרשם שטוב להיות פרה, גם אם בסוף הדרך מחכה בית המטבחיים.
אלא שישראל אינה שוייץ. למגדל הישראלי אין צמחייה ואקלים כמו בשוייץ, ואין לו גם סובסידיה ממשלתית שתומכת ברפתות קטנות המושתתות בעיקר על מרעה טבעי. ובכל זאת, בשנים האחרונות מתפשט הביקוש לבקר "גראס־פד", כלומר כזה שניזון ממרעה טבעי. בשרו וחלבו נחשבים משובחים ובריאים – וגם נוחים יותר למצפון הסבור, אולי בהיקש מבני אדם, שלפרות נעים יותר באחו הטבעי.
בפייסבוק אפשר למצוא את "חוות עשתרות – בשר טלה במרעה טבעי". הדף, שאינו פעיל מזה זמן, מציג תמונות יפהפיות של כבשים רועות ושל זריעת שדות לשם מרעה. המיזם שמאחורי התמונות האלה מרתק במיוחד. "חוות עשתרות" היא המשק של לידור לוי (33), נשוי ואב לשלושה. לוי, תושב אלישיב שבעמק חפר, הוא מושבניק שמעדיף אוהל בטבע על פני בית אבן. הרומן שלו עם חיות המשק ארוך מאוד, אך כיום הרומן הזה נמצא ברגעי משבר ובשלב של חושבים מחדש. כבר יותר משנה שללוי אין כלל עדר, ובשר הטלה בגידול טבעי הפך מיוזמה עסקית לחלום הממתין לימים טובים יותר.
את הקריירה שלו עם סוסים, חמורים, כבשים ובעלי כנף החל לוי עוד במהלך שירותו הצבאי. הטיול שאחרי השחרור היה במקרה שלו ארבעה חודשי מסע ברחבי ישראל על גבו של גמל. "זה היה טיול עם המון הרפתקאות", הוא אומר. "לראות את כל הארץ בקצב הגמל זה מעניין מאוד. מתוך האהבה שלי לבעלי חיים ולטבע, בחרתי דווקא בטיול כזה".
אבל למה גמל?
"אהבתי מאוד לרכוב, ובשלב ההוא נפתח לי פתאום העניין של גמלים. גם לחווה שלי הוספתי גמלים, וברגע שיכולתי - ירדתי לנגב ועבדתי במשך חצי שנה כמדריך טיולי גמלים בחאן עזוז. כשחזרתי פיתחתי כאן עדר של גמלים ועסקתי בטיולי רכיבה ובאירוח".
כעבור כשנתיים לוי התחתן, וגם חזר בתשובה. "אמרתי לעצמי, עכשיו כשאני בעל משפחה, הגיע הזמן לעזוב את עסקי התיירות והגמלים וללכת לעניין האמיתי: גידול עדר כבשים לבשר".
יש אנשים שזה נשמע להם דיסוננס: אני אוהב בעלי חיים, לכן אגדל אותם לשחיטה.
"אני גדלתי באווירה תנ"כית, התנ"ך תמיד היה בשבילי מקור השראה לחיים, וגם בסביבה הקרובה שלי במושב אני זוכר מהילדות שחיטה כעניין נפוץ - באירועים של אבל או בחגים. חשוב להבין שאדם שמגדל כבשים אוהב אותן, אבל יותר מזה - הוא אוהב את החיים האלה. זה משרת את הרצון שלו להיות בטבע ולגדל בעלי חיים, ולא נובע מתוך איזו שליחות של הפצת כבשים בעולם. לא גידלתי כבשים כדי להיות עבד שלה, אלא כדי לחיות חיים טובים".
עם הזמן, מספר לוי, העדר שלו גדל עד כדי מאה ראש. "מצד אחד הרגשתי שאני מגשים את החלום שלי על חיים טבעיים ורוחניים, אבל מצד שני מצאתי את עצמי בתוך עולם עסקי – צריך להאכיל את העדר, לחסן אותו, לקבל אישורים, למצוא קונים, לנהל משא ומתן וכן הלאה. עסק לכל דבר, אבל עם רווחיות גבולית והמון מאמץ".
הוא לא למד מדעי בעלי החיים בצורה מסודרת, אלא יותר מן הניסיון ומן הקולגות. "ללא ספק, עשיתי הרבה טעויות. היה מאוד קשה. כל אדם שעוסק בתחום רק המליץ לי לברוח. גם אם עכשיו יבוא אליי בחור בן 18 עם אור בעיניים, ויגיד שהוא רוצה לגדל צאן ושיש לו ביד 30 אלף שקל, העצה הראשונה שאתן לו היא 'אל תתקרב לזה'. אבל כמו כל צעיר אחר, גם אני לא ממש הקשבתי, והעדפתי להגשים את החלום שלי.
"מה שקרה זה התנגשות בין החלום ובין הכלכלה. היה צורך בהשקעה גדולה מאוד לאורך תקופה ארוכה כדי להרים את זה. עשיתי מאמצים מורכבים כדי להביא את העדר לפוריות גדולה, והייתה גם התמודדות עם העליות במחירי החציר והתערובת. ואז, כשאני כבר מרגיש את הייאוש, התחלתי לשאול את עצמי מה בעצם אני עושה, והאם אלה החיים שרציתי".
בשלב הזה התחיל לוי להתעניין ב"גידול טבעי", מתוך מחשבה שאולי זה מה שהוא מחפש. "נוצר קשר ביני לבין חבר'ה שמנסים לקדם את הפליאו (תזונה פליאוליתית, ששָֹמה דגש על צריכת בשר מגידול טבעי – י"ש), ומאוד התלהבתי. הרגשתי שהנה, מצאתי את הנישה שלי. כך שמעתי לראשונה על גראס־פד, גידול שכולו מרעה. עד אז הכבשים שלי היו גם רועות, אבל תמיד בשילוב עם תערובת, שלא לדבר על הטלאים, שמאה אחוז מהם מגודלים על תערובת".
אין בארץ טלאים שאוכלים עשב?
"אין דבר כזה. כשאתה רואה כבשים במרעה, זה בעצם העדר הבוגר. הטלאים עוברים כבר מגיל גמילה – שנע בין 35 יום ל־60 יום - לפיטום בתערובת".
לוי מספר כי מרוב התלהבות הוא העביר את כל העדר לגראס־פד באמצע העונה, "וזה כאשר יש לי אמהות ומעוברות וטלאים. ידעתי שיש לקוחות שמחכים לי בסוף הדרך, והייתי מלא אופטימיות. ואז למדתי את השיעור הכי חזק שלי בגידול כבשים, כשהעדר פחות או יותר קרס".
אז אי אפשר לגדל גראס־פד? זה לא מה שעשו כולם בעבר?
"בביצועים שחיוניים היום כדי שהגידול יהיה כלכלי, אי אפשר להתנהל עם גראס־פד בצורה טבעית. מה שכן אפשר זה לדאוג לגראס־פד חקלאי, כלומר - אתה מגדל עבור הכבשים את העשב. זה כבר מחייב היערכות, תכנון מסוג אחר. מדובר בשינוי מוחלט בדרכי הגידול של הצאן, ואי אפשר פשוט יום אחד לעבור לזה".
כאבא צעיר שחייב להביא פרנסה הביתה, לוי החל לעסוק במקביל בבניית פרגולות וגדרות עץ. בעוד העדר קורס, גם קורה כבדה קרסה על גופו של לוי, ושלחה אותו לשהות ארוכה בבית החולים. במהלך האשפוז הורה לבני המשפחה למכור – בהפסד – את הצאן שנשאר. "רכשתי הרבה ידע בתחום הגידול, אבל נותרתי ללא עדר", הוא אומר.
עוד קודם לכן החל לוי לפזול לענף המשלים את גידול הצאן – עולם הבשר. "למגדל הרגיל אין לקוחות", הוא מסביר. "יש סוחרים שקונים ממנו את הצאן, והוא לא יודע מה קורה מכאן ואילך. והנה, כשהתחלתי עם הרעיון של גידול טבעי, גיליתי שיש אנשים שמוכנים לבוא מקרוב ומרחוק כדי לקנות בשר גראס־פד". הוא החל ללמוד את השלבים שמגיעים לאחר סיום תפקידו של המגדל - בית המטבחיים, מפעלי הבשר, מערך השיווק והאטליזים – כדי לבנות מותג של בשר איכותי בכל הפרמטרים. "מדובר בסיפור מאוד מורכב", אומר לוי. "בכל אחת מהחוליות בשרשרת יש מקומות טובים וגרועים. יש בתי מטבחיים שמתנהלים כמו שצריך, ויש כאלה שלא. יש שחיטה שאפשר לסמוך על הכשרות שלה, ויש שלא. יש מפעלים שדוחפים מים וכימיקלים לבשר הטרי, ויש שלא עושים זאת. כל זה אחרי הגידול – שגם בו, יש בשר שגדל עם אנטיביוטיקה וזבל עופות, ויש כזה שגדל במרעה והתפתח בצורה בריאה".
זבל העופות הוא אחד הסודות המסריחים של גידול הבשר: ההפרשות של שוכני הלולים הן מקור לחלבון, שמעלי הגרה יכולים ואוהבים לעכל. הזבל עובר החמצה ועירוב עם חומרים נוספים, ועליו לעמוד בתנאים מסוימים כדי להבטיח שאין בו רעלנים כימיים או ביולוגיים. כך הוא הופך למרכיב קלאסי בהזנת הבקר, אם כי לא לפרות חולבות, ולא לעגלים בשבועיים שלפני שחיטתם. גרנביץ' ואלטשולר הרבו לדבר בשבחו של זבל העופות, ואף ציינו שהשימוש בו להזנת בהמות מונע ממנו להיערם ולזהם את הסביבה - אך מתברר שהמגדלים החותרים לגידול טבעי ככל האפשר, סבורים אחרת.
לוי, מכל מקום, ביקש להציע במיזם החדש שלו בשר מגידול טבעי, אבל לאו דווקא גראס־פד. "עם הזמן נטשתי את רעיון המרעה הטהור לטובת גידול שהוא איפשהו באמצע, בין הפרקטיקות המקובלות לבין הגידול הטבעי", כהגדרתו. אבל הסיפור התגלה כמורכב כל כך, שלוי – השקוע בחובות מגלגוליו העסקיים הקודמים - החליט להניח לו לעת עתה.
מי שהרימו כפפה דומה פחות או יותר לזו שלוי השליך, הם שורה של משקי בשר מהגולן שהצטרפו ליוזמת "חי בריא". הארגון, שמאחוריו עומדת יזמית תל־אביבית בשם לימור אברבוך, מעניק תו איכות למוצרים מן החי על פי סטנדרטים המבטיחים את רווחת בעלי החיים ואת בריאות מוצרי הבשר. התו מבטיח בין השאר כי הבשר גודל תוך "איסור שימוש באנטיביוטיקה ברמה המניעתית, תזונה נאותה שאינה כוללת חלבון מהחי (כדוגמת זבל עופות), איסור על החזקת בעלי החיים בבידוד, קביעת גיל גמילה מינימלי, הגבלת זמן ההובלה של בעלי חיים למקסימום של ארבע שעות, וחיוב התקנת טלוויזיה במעגל סגור בבית המטבחיים".
משקי הגולן מקווים ש"חי בריא" ייתן מענה הן לביקוש הגובר לבשר איכותי, והן לדרישה להתחשבות אמיתית ברווחת בעלי החיים. לנוכח הטענות כי עדיף להימנע לחלוטין ממזון מן החי, אומרים ב"חי בריא" כי רוב הציבור ימשיך לצרוך בשר, והשאלה היא רק באילו תנאים הוא יגודל וכיצד יישחט. בימים אלה משלימים החקלאים משא ומתן עם משחטה שנבדקה ונמצאה בעלת סטנדרטים ראויים.
"בשנים האחרונות אנו שומעים כל הזמן את הסיסמה של 'יוקר המחיה', ואנשים מוכנים לעשות הכול כדי שהמוצרים יהיו קצת יותר זולים", אומר טיירי מונס, בעל משק בקר לבשר מנאות־גולן. "אז קונים עוף בשקל, ואת מה שחסכו מוציאים אחר כך על משחת שיניים. מי שרוצה לאכול דברים טובים, צריך להיות מוכן לקנות קצת פחות – אבל לדעת מה הוא מכניס לפה".
בכובע בוקרים, מגפיים וקצת מבטא זר, מונס נדמה כמי שהגיע היישר מסרט אמריקני. אבל הוא עלה אלינו לפני 29 שנה דווקא מבלגיה, שם גם למד בבית ספר חקלאי. "אני אוהב את כל סוגי החקלאות – פלחה, מטע ובקר", הוא אומר, אם כי בהמשך השיחה אפשר לזהות גם אצלו את רגשי העליונות של בוקרי הבשר על פני אחיהם בעלי הרפתות.
לדברי מונס, החידוש הגדול שצומח סביב "חי בריא" הוא פחות בנוהלי הגידול ויותר בהנגשת המידע על מקור הבשר, שאותו עד היום לא יכול היה הקונה לדעת לאמיתו. "לפעמים מוכרים 'בשר מרמת הגולן', וכשאתה קצת חוקר את הקצב מתברר שהקשר היחיד לגולן הוא שאח של סוחר הבשר עשה פעם מילואים ברמה. מה שאנחנו מתחילים לעשות כאן זה ליצור זיהוי ברור. כל עגל שנולד - לוקחים ממנו דגימת די־אן־איי, שולחים למעבדה בנברסקה, והם בונים לנו פרופיל גנטי. זה חשוב לא רק למקרי גנבות, אלא גם כדי לזהות שהנתח שהקצב מוכר הוא אכן מעגל שגודל בתנאים כאלה ואחרים. זאת מהפכה".
מונס מצר על כך שבישראל אין מודעות להבדל בין בקר שגדל ברפת לבין כזה שגדל בחוץ. "זו חיה אחרת לגמרי. זו פרה שנכנסת להריון באופן טבעי בשטח, מאחד הפרים. אין הורמונים, אין הזרעה. העגל חי בחוץ כל הזמן, הוא יונק את הקולוסטרום מאמא שלו, הולך אחריה כי הוא מחפש אותה. הוא מפתח את השרירים שלו, הוא צועק, הוא מפתח את הריאות. חיה אחרת".
גם בגולן, אגב, העגלים אינם נותרים זמן רב מדי במרעה הטבעי. את עיקר גידולם הם חייבים למזון המרוכז הניתן במפטמות, לשם הם מגיעים בגיל כמה חודשים. העגלים שאנו רואים בשטח לצד האמהות הן למעשה עגלות שנבחרו להמשיך את השושלת ולהיות האמהות של הדור הבא.
אתה מכיר את הפרות שלך?
"בוודאי. את כולן. בטח בעדר שלא מונה יותר ממאתיים אמהות".
חבל לך לשלוח אותן לשחיטה, או שזה נראה לך הדבר הכי נכון בשבילן?
"תראה, אני בתור חקלאי צריך לספק מזון לציבור".
אבל אני שואל אותך בתור בן־אדם, לא במקצוע. לא קשה לך לשלוח אותן אל סופן?
"ממש לא. נכון שלי עצמי לא מתאים להיות בבית מטבחיים. אם הייתי אוהב את זה, הייתי הולך לעבוד שם והייתי מרוויח יותר".
העדר שלו חי בטבע בצורה כמעט מושלמת. אפילו גדיעת קרניים אין כאן. העגלים יונקים, ההרבעה טבעית. ועם זאת, מונס לא משלה את עצמו שיום יבוא וכל צריכת הבשר המקומית תתבסס על עדרים ישראליים שגודלו בצורה כזו. "משק הבשר תלוי בשטחי מרעה, שמצטמצמים והולכים. גם מה שמגיע מרפת החלב הוא די קבוע, כך שאי אפשר לייצר בישראל מספיק בשר".
הדיבורים הרבים על בשר איכותי כבר מניעים כמה בלוטות בפה. הרעיון של לעיסת סטייק כשהפרות רועות סביב - כמו שאוהבים לעשות בפמפס בארגנטינה, וגם במסעדת גיליס בגולן וברפת של גרנביץ' - כבר נראה לי כמעט טבעי. אהבת הבקר והצאן אינה מותנית בהימנעות מגידולו או שחיטתו; אולי להפך.
הרי כך גם לימדו אותנו רבותינו במדרש שכולנו פגשנו בגן הילדים: "כשהיה משה רבנו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו... נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך? חייך! אתה תרעה צאני ישראל'.
אקו"ם