החיים בתלת ממד: האמן הספרדי שמשגע את י-ם
אדוארדו רלרו מטייל ברחבי העולם ומצייר בתלת–ממד על קירות, מדרכות וכבישים. הוא משאיר לאחרים את תדמית האמן המיוסר, לא עושה עניין מהטכניקה שהוא משתמש בה כדי לצייר את איוריו המרהיבים - ובימים אלה ממש, נהנה מהחוצפה של הרחוב הישראלי
אפילו בסטנדרטים של עולם האמנות, אדוארדו רלרו הוא אמן לא שגרתי. רלרו, יליד רוסריו שבארגנטינה, התחיל את קריירת הציור שלו שנים ארוכות אחרי ששירת כחייל במלחמת פוקלנד. הוא מעולם לא למד באופן מקצועי - אלא אם מחשיבים לימודי פילוסופיה כהכנה לחיי צייר - והיוצא דופן מכולם: במקום סטודיו קבוע וחיים יציבים, רלרו נוסע ברחבי העולם ומצייר ציורי תלת־ממד על קירות, מדרכות וכבישים.
עוד כותרות ב-nrg:
- בקרוב: עלייה במחיר מושב ליד החלון בטיסה
- היועמ"ש: מתנגד ל"ברכת כוהנות" של נשות הכותל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לפני כשבועיים הוא הגיע ארצה לראשונה, במסגרת תערוכת "נקודת מבט" של החברה לפיתוח מרכז ירושלים "עדן", שהייתה אחראית גם למיצג המטריות שעיטר את מדרחוב נחלת־שבעה בקיץ שעבר.
התערוכה נועדה לחזק את אזור מרכז העיר ולהחזיר אותו לימיו הטובים ותציג גם ציורי רצפה של שלושה אמנים נוספים מאיטליה, מארצות־הברית ומישראל. זו צפויה להיות אטרקציה תיירותית להמונים שיגיעו לבירה בחול המועד פסח ובחודשים שאחרי.
"לצייר ברחוב זה שונה לגמרי מלצייר בתוך סטודיו", מסביר רלרו, שמתגורר כיום במדריד ואחראי לשניים מ־13 האיורים החדשים שיעטרו בחודשים הקרובים את רחובות מרכז העיר. "יש הרבה יותר סיפוק בלצייר ברחוב, אתה מרגיש קצת כמו שחקן שמופיע בפני קהל.
" אי אפשר להפסיק כי האנשים מסתכלים עליך ומדברים איתך. כשעובדים בבית אתה לבד ובשקט, ברחוב אתה כל הזמן תחת ביקורת - ומצד שני אתה במרכז העניינים וזה נותן תחושה של התרוממות רוח".
כשאני שואלת אותו האם החוויה של ציור ברחוב הישראלי השוקק היא לא אינטנסיבית מדי עבורו, רלרו מחייך חיוך רחב. "הישראלים פונים אליי כל הזמן", הוא מודה. "אבל זה לא מפריע לי. אני אוהב לדבר עם אנשים".
לפני ארבע שנים, הוא מספר, צייר באנטוורפן - שם זכה לחוויה שונה לחלוטין. "ציירתי במשך ארבעה ימים ואף אחד לא פנה אליי", הוא נזכר.
"כאן מדברים איתי. זה דומה למרכז אמריקה או לספרד, שכולם באים ושואלים.
"זה משמח אותי. אני לא אוהב את הניכור. יש גם כאלו שלא מתייחסים אליי כאמן אלא כמנקה רחובות. זה פוגע בי. אני מעדיף שיפריעו לי מאשר שתהיה אדישות. אני אוהב את זה שאנשים עוברים, מתעניינים ושואלים שאלות".
ולמרות שמהחוצפה הישראלית הוא לא מתרגש, רלרו מודה שאירוע אחד חזר על עצמו בזמן שצייר במרכז ירושלים, והצליח לשעשע אותו בכל פעם מחדש. "חלק מהאנשים ראו את הציור לפני שהוא היה מוכן ואמרו לי שזו מפה של ישראל", הוא צוחק.
"כשמסתכלים מוקדם מדי, או מהצד הלא נכון, לפעמים לא מבינים. הם חשבו שזו מפה של ישראל ושאלו מאיזו שנה היא".
תוך כדי שאני מערימה עליו עוד ועוד שאלות, אני מגלה שהתכונה הבולטת ביותר של רלרו היא הנונשלנטיות הנשפכת ממנו והעובדה שהוא פשוט מסרב לקחת את עצמו ברצינות. לא סתם הוא הבהיר לי רגע לפני שנפרדנו ש"חשוב לו שיהיה הומור בכתבה". במקום ידיעת אמנות סטנדרטית, מלאת אזכורים תרבותיים ובעלת סיכון גבוה ללקות בעודף חשיבות עצמית, רלרו מעדיף שהכתבה איתו תשקף את מה שהוא באמת: לא מתיימר.
כי רלרו הוא לא אמן מיוסר ולא רוצה שיחשבו עליו ככזה. הוא נוסע בעולם, מצייר ופוגש אנשים. הוא מתפרנס מהאמנות שלו ולא נכנע לתדמית האמן הרציני והמהורהר שיש לרובנו בראש. ואם זה נשמע שכותבת שורות אלו לא עמדה בפני הקסם האישי והארגנטינאיות הכובשת - זה כנראה נכון.
את הדוגמה ליכולת המופלאה של רלרו לא לעשות מעצמו סיפור גדול, אני מקבלת לראשונה כמה דקות אחרי תחילת הריאיון - אז ניגש אלינו קבצן בזמן שרלרו לוגם אספרסו קצר ואני מעפעפת מעל כוס מיץ תפוזים. בזמן שמלמלתי במבוכה שאין לי כסף קטן, רלרו שלף מיד חופן מטבעות מכיסו והעניק אותם לקבצן הנרגש.
אלא שאחרי רגע, כשהקבצן שמע לפתע את הספרדית שבפיו של רלרו, הוא שב על עקבותיו ופתח בשיחה, תוך שהוא מפגין ספרדית שוטפת משלו. "נולדתי בארגנטינה", מספר לו רלרו, והקבצן מאזין בהתלהבות.
לאחר שהם מחליפים כמה משפטים ידידותיים, אנחנו מפנים את תשומת לבו של הקבצן לכך שלפניו ניצב האמן שאחראי לציור הרצפה הענק שמכסה את המשך הרחוב. הקבצן מהנהן ומבטיח ללכת לבחון את הציור, אך מתרחק מיד לצד השני וגורם לי ולמתורגמן להחליף מבטים מיואשים.
רלרו, לעומתנו, דווקא היה משועשע. "אני אוהב את הרחוב, את האנשים", הסביר. מאותה סיבה, לדבריו, הוא גם לא מתכוון לבקר באתרי התיירות בארץ. "הסתקרנתי להגיע לירושלים, שהיא אחת הערים החשובות ביותר בעולם, כמו רומא ואתונה", אמר.
"יש לי חשק להכיר יותר, אבל הדרך הכי טובה להכיר מקום היא לעבוד בו. תיירים מכירים רק את הדברים התיירותיים, אבל כשאתה עובד יש אינטראקציה עם האנשים. אני אוהב את זה".
הקריירה הלא שגרתית של רלרו החלה רק בשנת 2005, אז חי ברומא ועבד כעוזר טבח. ציור, באותה תקופה, היה לא יותר מתחביב עבורו. "יום אחד, ממש כמו בסרטים", הוא מספר, "התקשר אליי חבר ושאל אם אני יכול לצייר ציור תלת־ממדי. השבתי שאני לא בטוח וכששאלתי בשביל מה, הוא ענה: 'תקבל הרבה כסף'. מיד השחלתי את הראש למטבח והודעתי לטבח שהקריירה שלי הגיעה לסיומה".
כשהיה צעיר, הוא אומר, היה קרוב מאוד לדת - עניין שהשתנה עם השנים. "התעמקתי בתנ"ך וביקרתי הרבה בכנסייה, אבל כשהתחילה מלחמת פוקלנד גויסתי לשמור. במשך שנה וחצי קראתי כל הזמן ספרי פילוסופיה וזה שינה את ההשקפה הדתית שלי", הוא מספר. בהמשך סיים שתי שנות לימודי ארכיטקטורה, אך נטש לטובת לימודי פילוסופיה - שגם אותם לא סיים. ציור הוא לא למד מעולם, אבל אביו וסבו נהגו לצייר.
כשאני תוהה האם הוא חוזר לבקר בציורי עבר, רלרו משיב בשלילה ומסביר שהוא למד להשאיר מאחור את היצירות הישנות. "ציורים הם לתקופה מסוימת ולכן אני לא חוזר לבקר בהם. הם פגי תוקף", הוא מבהיר. "זו לא גלריה וזה לא נשאר".
ובכל זאת, לא התברכת באגו אופייני של אמן? מה עם העובדה שהציורים עלולים להיהרס, להימחק או אפילו להיות מושחתים?
"בטח שיש לי אגו, כי אני טיפש", הוא מגחך. "אבל אני רגיל לאובדן הזה. אני מצלם תמונה וממשיך הלאה. לפעמים זה כואב - במיוחד כשזה ציור טוב - אבל אני מתגבר".
הטכניקה שעומדת מאחורי ציוריו של רלרו נקראת אנאמורפוזה, מעין אשליה אופטית שמחייבת את הצופה להתבונן ביצירה מזווית אחרת או באמצעות עזרי ראייה מסוימים, כדי לראות אלמנטים שמוסווים בה. כשאני שואלת כיצד למד את הטכניקה המסובכת, רלרו מצטנע. "יותר קשה לדבר עברית מאשר לצייר ככה", הוא אומר. "זו בסך הכול טכניקה".
בשלב הזה הוא מבקש רשות, תולש מידי את המחברת ומדגים לי ולמתורגמן המופתע איך בדיוק הוא עושה את זה, תוך שהוא משרטט במחברת איור תלת־ממדי שרק ההתבוננות בו מבלבלת אותנו.
לנו זה אמנם נראה מסובך בערך כמו חיפוש חניה בתל־אביב ביום חמישי בערב, אבל רלרו מתעקש שלא מדובר בחישובים מורכבים אלא בטכניקה נרכשת. ובכל מקרה, הוא אומר, הטכניקה היא לא מה שחשוב אלא הציור עצמו. "זה קל, זה רק עניין של אימון", הוא אומר. "מה שקשה זו האמנות. ליצור ציורים טובים. אבל הטכניקה של אנאמורפזה היא לא מסובכת".
"נניח שאתה לומד צרפתית", הוא מסביר, "אתה יכול לדעת את הדקדוק ותדבר צרפתית שוטפת, אבל זה לא אומר שתצליח גם להיות פואטי. החוכמה היא להיות פואטי ולהשתמש בצרפתית שלך כדי לכתוב משהו יצירתי, יפה, מיוחד. הטכניקה לא חשובה, היא רק הדרך". למעשה, הוא אומר, טכניקה היא אפילו לא המינוח הנכון. "טכניקה היא סגנון. הטכניקה של רמברנדט היא בעצם הסגנון של רמברנדט", הוא מסביר. "הסגנון זה מה שייחודי ואת הטכניקה כל אחד יכול לעשות".
"אם להיות כן", הוא צוחק. "אני רוצה לצייר תמיד בדיוק את אותו דבר. אבל לא נותנים לי, ולכן אני צריך לעשות את ההתאמות למקום ולסביבה".
כשאני שואלת אם ההשראה לשלל הציורים הסוריאליסטיים שלו מגיעה ממוחו הקודח, רלרו צוחק. "זה לא מהראש, אין לי כלום בראש. לדעתי הראש שלנו ריק. ההשראה מגיעה מהדברים שאדם רואה בעולם והחוויות שהוא חווה", הוא מנסה להסביר. "הניסיון שאתה צובר, הסיפורים שסבתא שלך מספרת. הכול נותן השראה לציורים. זה מעצב את הנשמה".
מהסיבה הזו, מסביר רלרו, הוא מעדיף לעבוד עם לקוחות בעלי אוריינטציה אמנותית. "הכסף הגדול נמצא בפרויקטים מסחריים, אבל אני מעדיף לעבוד עם קליינטים שמתעסקים באמנות. זו הסיבה שאני לא מאוד עשיר", הוא צוחק. "יכולתי להרוויח יותר, אבל אני עובד עם לקוחות שנותנים לי הרגשה טובה - וגם מצליח לחיות".
החברה העירונית "עדן" לפיתוח מרכז ירושלים נוסדה לפני למעלה מעשור, במטרה להביא להתחדשות של אזור מרכז העיר. את תערוכת "נקודת מבט" הפיקה החברה לאחר שבקיץ שעבר יזמה פרויקט במסגרתו נתלו מאות מטריות במדרחוב נחלת־שבעה.
"המטרה היא שינוי ושיפור תדמית העסקים, משיכת גורמים עסקיים חדשים למרכז העיר ושיפור המרכז הקיים, אחרי תקופת עבודות הרכבת ברחוב יפו", אומר הלל שחר, מנהל הפיתוח ב"עדן". לדבריו, "אחד המרכיבים המרכזיים בפרויקטים הוא הפיכת הרחוב הירושלמי למתחם אטרקטיבי, אחר מהרחוב הכבד שאנחנו רגילים לראות.
"מיצג המטריות שיזמנו בקיץ האחרון מוכיח שניתן להשתמש במוצרים שעומדים הרבה זמן, להטמיע אותם במרחב הציבורי - ולהפוך את הרחוב לחוויית שוטטות אחת גדולה.
בדרך זו הופך מרכז העיר למרכז ההתרחשות האורבנית החדשה - לא רק בירושלים אלא עבור ישראל כולה - באמצעות עוד ועוד מוצרים שמצליחים להפוך את הרחוב לחוויה".
במסגרת "נקודת מבט" יוצגו במרכז ירושלים 13 ציורי תלת־ממד, החל מה־24 באפריל ולמשך כארבעה חודשים. נושא התערוכה, בניהולה האמנותי של נתי מור גרשוביץ', הוא "בין מציאות לחלום”, והמסר החבוי בה הוא לשבור פרדיגמות ולהניח שכבות של פנטזיה וחוסר היגיון מעל השכבות הרבות של הסכסוך בירושלים.
מטרה נוספת של התערוכה היא לסייע לסוחרים ברחובות הסמוכים ולהוביל להשתתפות ערה ברשתות החברתיות וליצירת עניין משמעותי בתערוכה ובירושלים כולה.
האמנים המשתתפים כוללים את אדוארדו רלרו (ספרד), קורט וינר (ארה"ב), יונתן גל (ישראל) ופרנצ'סקה ארסי (איטליה).
אקו"ם