תרבות להמונים: מנהלת הסינמטק נגד המוסכמות
בעולם שנשלט על ידי הגמוניה גברית ותיקה, בולטת בנוף המנהלת הצעירה של סינמטק ירושלים, נועה רגב. בריאיון מיוחד היא מספרת על ההתמודדות עם האיום הביטחוני ומורדת בנחישות בתדמית המתנשאת של המקום: "זה שזה איכותי, לא אומר שזה אליטיסטי"
כבר בדקות השיחה הראשונות, מתבררת ליבת המחלוקת שתלווה את השיחה עם מנהלת סינמטק ירושלים, נועה רגב (אין קשר משפחתי לשרת התרבות), לאורך הריאיון כולו: בעוד שאני חשבתי לפתוח בנושא מתבקש למדי ולא נפיץ במיוחד, ותהיתי האם המנכ"לית הצעירה והנמרצת של סינמטק ירושלים מתכננת לערוך במוסד שינויים שיהפכו אותו לעממי יותר ואליטיסטי פחות, רגב מצדה ממהרת להסביר מדוע מדובר בנקודת מוצא שגויה מיסודה וכי המוסד שבראשו היא עומדת מעולם לא היה מורם מעם כמו שנהוג לחשוב.
עוד כותרות ב-nrg:
- תסמונת נדירה: בת 4 עלולה למות אם תתרגז
- "פחדתי ללדת מפלצת": אחייניתו של גרינג עוקרה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"האבחנה המסורתית בין אמנות גבוהה לאמנות נמוכה צריכה להשתנות", פוסקת רגב. "הקִטלוג הזה מסיט את תשומת הלב מהעיקר, והעיקר הוא האם הסרט הוא סרט איכותי, מעניין, מעורר דיון או לא. את הדברים האלה אפשר למצוא גם בתוך מה שמכונה אמנות גבוהה, אבל גם בתוך סרטי מיינסטרים. הסינמטק אמנם מחויב לתוכן איכותי, אבל לפעמים מבלבלים בין שני הדברים: זה שזה איכותי ועשוי טוב, לא אומר שזה בהכרח אליטיסטי. איכות מצוייה בכל מקום.
"העובדה היא שסרט דובר שפה זרה, הופכת אותו במובן מסוים לפחות נגיש ויותר מאתגר. אבל להגיד שזה בהכרח הופך אותו לגבוה או אליטיסטי או חלילה מתנשא, זו טעות", היא מסבירה, "הרעיון הוא שפה רואים סרטים שאי אפשר לראות במקומות אחרים. וכמובן שלא נוותר על תכנים מאתגרים כי זה חלק מתפקידנו, זה חלק מהתפקיד של אמנות".
הסינמטק הוא מוסד שפונה לקהל הרחב?
"הסרטים פה הם סרטים שיעניינו קודם כל אנשים שאוהבים את אמנות הקולנוע עד כדי כך שהם מתעניינים גם בצורות מורכבות יותר, מאתגרות יותר", היא מודה. אלא שלדבריה, אותו קהל לא מורכב בהכרח מפלח כזה או אחר באוכלוסייה.
"החוויה הקולנועית שהסינמטק מציב לא פונה לקהל מסוים בהכרח. הקהל של הסינמטק הוא קהל של שוחרי קולנוע", אומרת רגב. "אבל שוחרי קולנוע נמצאים בכל מיני קבוצות ואוכלוסיות. לכן האבחנה לא תהיה בין קבוצה מסוימת באוכלוסיה שאליה פונה המוסד הזה בין היתר, אלא פשוט כל מי שהוא שוחר קולנוע. יש שוחרי תרבות חובשי כיפה, יש צעירים, יש מבוגרים. מי שתרבות ואמנות מעניינות אותו נמצא פה".
בהשוואה למוסדות אחרים בארץ, נדמה ששליטה גברית מעולם לא הייתה מנת חלקו של הסינמטק בירושלים: אחרי שנוהל במשך שנים ארוכות על ידי המייסדת המיתולוגית ליה ון ליר, הופקד לפני למעלה משנתיים המוסד הירושלמי הוותיק בידיה של רגב, דוקטור לקולנוע שנכנסה לתפקיד כשהייתה בת 31 בלבד.
אם לשפוט לפי העובדה שלא מעט נשים התברגו בשנים האחרונות לתפקידי מפתח בעולם הקולנוע הישראלי, נראה שהמהפכה הנשית חרגה מגבולות הסינמטק, ומתחוללת כעת בתחום כולו. "מנשבת רוח פמיניסטית בקולנוע הישראלי העכשווי", מאשרת רגב בת ה־33.
"זה בא לידי ביטוי בעלייה משמעותית בכמות היוצרות: מפיקות, תסריטאיות ובמאיות. בפסטיבל הסרטים של שנת 2014, למשל, חמישה מתוך שבעת הסרטים שהתחרו בתחרות הסרטים העלילתיים הישראליים, נוצרו על ידי נשים.
"מדובר בסרטים הטובים של השנה, ורובם נוצרו על ידי נשים. והם לא נבחרו כי הם נוצרו על ידי נשים - הם נבחרו כי הם היו הטובים ביותר. אני חושבת שזו אחת המגמות המעניינות והיפות בקולנוע הישראלי העכשווי של השנים האחרונות".
המהפכה בענף הקולנוע הישראלי מתרחשת, לדברי רגב, במקביל למהפכה בינלאומית בתחום. "לאורך רוב השנים, הקולנוע העולמי היה קולנוע גברי עם אחוזים זעומים של נשים במאיות", היא מסבירה. "דווקא בראשית המאה העשרים, כשהקולנוע נחשב להמצאה טכנולוגית ועוד לא ממש ראו בו אמנות, היו המון נשים מעורבות.
אחר כך, כשהקולנוע השתכלל, הוא הדיר את הנשים והן היו צריכות למצוא בחזרה את דרכן. רק בעשורים האחרונים נשים בהוליווד התחילו לתפוס מחדש עמדות מפתח בהנהלה של אולפנים, בתור מפיקות ובתור במאיות".
כאישה שמנהלת מוסד מרכזי בתחום, את מרגישה שוני ביחס כלפייך?
"לא. מעולם לא הרגשתי שמתייחסים אליי בצורה מפלה בגלל שאני אישה. אולי מישהו מבחוץ יכול להעריך עד כמה זה משפיע שאישה נמצאת בתפקיד כזה, אבל במסגרת הניסיון שלי לא חוויתי אפליה. ואולי זה פשוט בגלל שליה כבר סללה את הדרך, שהמוסד הזה הוא מוסד שמונהג על ידי נשים".
כמו אחיו התל־אביבי, שנוהל במשך עשרות שנים על ידי אלון גרבוז (אחיו של הצייר והסופר יאיר גרבוז - ע"ש), גם הסינמטק בירושלים התנהל שנים ארוכות תחת הנהגתה הבלתי מעורערת של ון ליר, שהלכה לעולמה בשנה שעברה. כשאני שואלת את רגב האם התחלופה הנמוכה יחסית בניהול המוסד לא עשויה לפגוע בו, היא מודה שהתשובה מורכבת.
"אני חושבת שיש יתרון בלתי מבוטל למנהל ותיק", היא פותחת. "הניסיון המקצועי בתחום המורכב הזה הוא משמעותי מאוד להצלחה של מוסד. הקשרים שנוצרים בין הנהלה מסוימת להנהלה של מוסדות אחרים בארץ ובעולם זה משהו שעוזר מאוד לקדם אותו.
"מה שחשוב זה שגם אם מדובר במנהל ותיק, הוא ימשיך לחדש. כל עוד מנהל ותיק שומר על האלמנט החדשני, בודק לאן המוסד שלו יכול וצריך להתפתח וקשוב לשינויים בעולם - אני חושבת שהמדד הוא פחות האם המנהל כבר הרבה שנים בתפקיד או לא. אבל בהחלט יש גם יתרונות כשמישהו מגיע רענן לתפקיד, עם נקודת מבט חיצונית".
רגב נכנסה לתפקיד שנים ספורות לאחר פרישתה של ון ליר מכס הניהול, בתקופה שבה סבל הסינמטק מגירעון כספי גדול ולאחר שמספר מנהלים ניסו את כוחם, אך פרשו תוך תקופות קצרות יחסית. כשאני מנסה להבין האם לרגב עצמה היו חששות לפני הכניסה לתפקיד, היא משיבה בישירות אופיינית.
"הגעתי הנה עם ידיעה שמדובר בתפקיד כבד משקל ובמשימה מורכבת, וידעתי שהדרך היחידה לבצע אותו היא להיות ממוקדת במשימות ולראות מה הפוטנציאל ומה צריך לעשות כדי לממש אותו", היא מודה. "ידעתי שאני צריכה לפעול לקראת זה, ולא להיות עסוקה במה זה אומר שאני צעירה והאם זה אפשרי או לא אפשרי מבחינתי. וכשאתה ממוקד בעשייה, זה מנצח את רוב המכשולים האלה. זו השיטה שלי".
אילו אתגרים מזמן התפקיד?
"החוויה של מוסדות תרבות בארץ היא חוויה הישרדותית. לקיים פעילות תרבות איכותית זה דבר שכרוך בהרבה עלויות וזה אתגר שכל מוסדות התרבות בארץ, ואולי בירושלים בפרט, צריכים להתמודד איתו.
"תקציב התמיכה לתרבות בארץ הוא 0.16 אחוז מכלל תקציב המדינה. ברוב המדינות עומד התקציב על בין אחוז לשניים. זה הבדל שאי אפשר בכלל לתאר. אם היה לנו אפילו פי שניים, 0.3 אחוז, לא הייתה פה שום הישרדות. היינו פשוט עובדים בכיף. אבל יש פה אתגר תקציבי מתמיד וזה ימשיך להיות ככה".
אתגר נוסף שאליו מתייחסת רגב, הוא הפעלת המוסד בתקופה של מציאות ביטחונית לא פשוטה עבור תושבי העיר. "נובמבר עד פברואר, בכל מוסדות התרבות בירושלים וגם פה, היו חודשים חלשים יותר מבחינת נוכחות של קהל", היא מודה.
"אבל קהל עדיין הגיע הנה גם בימים ההם, ובחודש מרץ כבר ראינו מחדש אולמות מלאים. אבל כן, קשה יותר לקיים חיי תרבות בעיר שבה אנשים חווים איום ביטחוני. בדרך כלל פונים אל התרבות כשקיימת הרווחה הנפשית שמאפשרת את זה".
אי אפשר להשתמש בתרבות בתור אסקפיזם?
"פחות במה שמוקרן פה", מודה רגב. "תראי, בשנת 2014, יומיים לפני שנפתח פסטיבל הקולנוע בירושלים, התחיל מבצע צוק איתן. וקיימנו את הפסטיבל, אבל זה לא היה במובן האסקפיסטי של 'בואו נשכח ממה שקורה בחוץ'. זה היה מקום להיות בו ביחד ולהרגיש סולידריות ולנשום קצת. וזה היה משמעותי עבור הרבה אנשים".
רגב מציינת כי אתגר נוסף שהסינמטק הירושלמי נאלץ להתמודד עמו קשור בשינויים הדמוגרפיים שחלו בעיר, שהם בעלי השפעה משמעותית על המוסד. "הקהל שמילא פה את האולמות בשנות השמונים והתשעים עזב את העיר", היא אומרת. "הרבה משוחרי התרבות עזבו. האוכלוסייה היום בירושלים היא בחלקה אוכלוסיה שאין לה הפריבילגיה ליהנות מחיי תרבות, ולכן פוטנציאל הקהל הוא נמוך יותר מאשר בערים אחרות".
חלק ניכר מהקהל שעליו מדברת רגב, הוא הקהל החילוני הצעיר, שרבים ממנו בוחרים כבר שנים ארוכות להגר צפונה. "הסינמטק מזוהה עם הרוח החילונית של העיר", מודה רגב. "הוא פתוח בשבת, הוא תמיד היה פתוח בשבת והיה בין הראשונים שפעלו כך. זה אחד היסודות של המוסד הזה".
יחד עם זאת, מבהירה רגב, לא מדובר בגישה דווקאית כלפי הציבור הדתי בעיר. "זו לא חילוניות שהיא נגד דתיות", היא מדגישה, "זו פשוט תרבות שנגישה לקהל שבעיקר בסופי שבוע יש לו את הפנאי ליהנות ממנה. ליה סיפרה לי שהיו תקופות שהיו זורקים עליה אבנים בגלל זה, אבל זה עדיין לא הרתיע אותה מלהמשיך ולפתוח את המקום הזה גם בסופי שבוע".
בשנים האחרונות השתנתה מפת התרבות הירושלמית, עם הגעתם לעיר של מתחמי הקולנוע העצומים "סינמה סיטי" ובעקבותיו גם ה"יס פלאנט", שנחנך רק לפני חודשים ספורים וכבר מתהדר באולמות מלאים. שני בתי הקולנוע החדשים הצטרפו לרשימה מכובדת וותיקה של מוסדות תרבות שפועלים בעיר כבר שנים ארוכות.
למרות הצפיפות היחסית שנוצרה, רגב לא מודאגת משינוי כלשהו שיתרחש במצבו של הסינמטק. "אני לא יודעת אם בירושלים כרגע יש מספיק קהל שמתעניין בקולנוע בשביל שיהיו כל כך הרבה מסכים", היא מודה, "אבל שינויים דרמטיים אנחנו לא רואים כאן".
אבל האם זו באמת תחרות? האם בכלל מדובר באותו קהל יעד?
"יכול להיות שזה כן אותו קהל יעד, אבל אין פה לגמרי תחרות. אמנם ברור שיש גבול עד כמה אנשים ייצאו מהבית וילכו לראות סרטים, אבל זו לא ממש אותה חוויה. יכול להיות שאותו בן אדם, ביום אחד יתחשק לו לראות סרט אקשן באיכות שהאולמות שם מציעים, וביום אחר לראות סרט של אלמודובר על המסך הגדול פה.
"בעידן הדיגיטלי תמיד ישנו החשש שאנשים רואים מהבית ופחות הולכים לקולנוע. אבל מה שקורה במקביל זה שאנשים רואים יותר. ודווקא בתוך השטף הזה של האפשרויות, לפעמים רוצים ללכת למקום שבו יודעים שתהיה בחירה של דברים באמת מעניינים. האוצרות הזו היא חלק מהשירות שהמוסד הזה נותן לקהל שלו".
כשאני שואלת לעמדתה הכללית באשר לתכנים שמציעים בתי הקולנוע החדשים, חוזרת רגב ומבהירה שיש לדעתה מקום לכל סוג של יצירה. "אני תמיד בעד תרבות קולנוע", היא אומרת. "אני לא נגד ההקמה של מתחמי הקולנוע. זה טוב שיש לאנשים אפשרויות.
"השיח בארץ הוא על האם התרבות היא אליטיסטית או לא אליטיסטית, אבל בעיני האבחנה הזו מטרפדת את הדיאלוג. יש מקום לתרבות אליטיסטית ויש מקום לתרבות לא אליטיסטית, ובעיקר יש מקום לאמנות טובה, איכותית, מעוררת מחשבה ומרגשת. ואת זה אפשר למצוא גם במיינסטרים וגם בשוליים".
הרומן של רגב עם עולם הקולנוע התחיל כבר כשהייתה בת 15, אז עבדה כסדרנית בסינמטק תל־אביב וצברה ידע קולנועי נרחב. במהלך שירותה הצבאי שימשה כקצינת ניהול בחיל האוויר, ובהמשך פנתה ללימודי קולנוע, אותם סיימה עם תואר דוקטור.
בשנים שלפני כניסתה לתפקיד הספיקה רגב ללמד בבית ספר תיכון, באוניברסיטת תל־אביב, במכללת ספיר ובאוניברסיטה הפתוחה. בהמשך קיבלה לידיה את ניהול הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל־אביב, שלאחריו החלה לנהל את סינמטק חולון, משרה שדרכה הגיעה לתפקידה הנוכחי.
לא רצית להתנסות בעצמך בעשייה קולנועית?
"היצירתיות שלי בקולנוע היא במחקר", אומרת רגב. "זה התחום היצירתי שלי, אבל אף פעם לא עסקתי בזה בפועל. יש לי הרבה חברים שעושים קולנוע אז אני קצת נהנית מזה וחווה את זה מהצד".
אחת המשימות הראשונות אליהן התגייסה רגב עם כניסתה לתפקיד, הייתה הצלת ארכיון הקולנוע העצום, היחיד מסוגו בארץ, ששוכן במרתפי הסינמטק ומכיל אינספור אוצרות תרבות.
"הארכיון הוקם באופן פרוביזורי על ידי ליה ון ליר, שהייתה שומרת את הסרטים, כך אומרת האגדה, מתחת למיטה שלה", היא מספרת. "היום יש בארכיון הזה למעלה מ־30 אלף סרטים שכוללים בתוכם כמעט את כל הסרטים הישראליים, התיעודיים והעלילתיים והקצרים שנוצרו בארץ מאז קום המדינה.
"רוב החומרים האלה נמצאים בפורמטים אנלוגיים, שכבר כמעט ולא נגישים היום לציבור, מה גם שהפורמטים האנלוגיים עוברים עם הזמן תהליך של הידרדרות. הדרך היחידה לראות אותם היא בסינמטקים או אצלנו בארכיון. לכן אנחנו פועלים כדי להתחיל בקרוב פרויקט של דיגיטציה, שימור דיגיטלי והנגשה של האוצר הבינלאומי הזה".
לאורך השיחה, מצטיירת דמותה של רגב כמי ש"באה לעבוד": החל מהענייניות הנמרצת שבה היא משיבה לכל השאלות, דרך כובד הראש שבו היא מתייחסת לתפקידה ולכל מה שקשור בו, ועד לעובדה שאינה מהססת להביע דעות ברורות ולא מתנצלות ולשטוח את תפיסת עולמה בנוגע למוסד שבראשו היא עומדת.
כשאני שואלת על תוכניות מיוחדות ואג'נדות שמזוהות עם הסינמטק הירושלמי, רגב מציינת שיתופי פעולה רבים עם מוסדות תרבות וחינוך בארץ ובעולם, ופסטיבלי נושא רבים שנערכים לאורך השנה. בנוסף, היא מספרת, חלק מהחזון של הסינמטק - ושלה בפרט - נוגע לאינטראקציה עם ילדי העיר, במטרה לעורר מעורבות וצריכה של תרבות איכותית בקרב הדור הצעיר. "חשוב לנו לטפח את הזיקה לאמנות הקולנוע גם בקרב ילדים. זה קהל שאנחנו משקיעים בו הרבה", היא אומרת.
"יש פה מחלקת חינוך פעילה שפונה לכל המגזרים בעיר ומציעה ימי קולנוע. זה מתחיל מהגיל הזה. אני מאמינה בכך שאם באמת רוצים לראות אמנות מגוונת, תרבות מגוונת בארץ, צריך ליצור מצב שילדים מכל הקבוצות, מכל האוכלוסיות, ייחשפו ויטפחו הבנה ואהבה וזיקה לאמנות".
קהל נוסף שהסינמטק פונה אליו הוא ציבור דוברי הערבית בעיר. "יש רצועה של סרטים עם כתוביות בערבית. אם אני לא טועה אנחנו המקום היחיד בארץ שעושה את זה", אומרת רגב. "בעיר שבה ערבית היא שפת האם של 33 אחוז מהתושבים, מן הראוי שתהיה גם אפשרות לצפות בסרטים עם כתוביות בערבית".
כשאני תוהה אם מדובר באמירה פוליטית, רגב משיבה בשלילה ופוסקת שמדובר בסך הכול בחלק מתפקידו של המוסד. את אותה תשובה היא נותנת לשאלה בדבר הקרנת סרטים מפסטיבל הנכבה, שנערכה השנה בסינמטק.
"אנחנו לא יצרנו את הסרטים, אנחנו רק מקרינים אותם", מבהירה רגב. "המטרה היא לא להעליב מישהו או לפגוע במישהו, אלא פשוט לתת במה לסרטים שנוצרו על ידי יוצרים ישראלים צעירים. זה התפקיד שלנו ולא אתנצל עליו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם