ראשי » סגנון » מגזין

ראיון עם אבא: טכנאי הרדיו המיתולוגי נפרד

במשך 45 שנה הוא החדיר מיקרופונים לחדרי לידה, חילץ את עם ישראל מפקקים - והביא דיווחים ממחוזות הסלבס. רגע אחרי שהסיר את האוזניות, יענקל'ה פרוינד נפגש עם בתו וכתבתנו, כדי לסכם עידן ולהסביר לה מדוע אבא היה חייב לצאת לעבודה בשעות לא הגיוניות

"יום אחד נשלחתי לשדר מהסתעפות חדשה של מערת סדום שגילו החבר'ה של המלח"ם, המרכז לחקר מערות. בחלק הזה של המערה הייתה תופעה ייחודית: זקיפים ונטיפים שהעטלפים שבמערה לא מזהים והם נתקלים בהם, וכך נוצרות מוזיקות שמימיות. באותה תקופה הייתה תחרות שאליה נשלחות תוכניות רדיו מכל העולם, ובסופה מוענק 'פרס איטליה' היוקרתי. ברשות השידור החליטו שמה שיוקלט במערה יישלח לתחרות, אותו סאונד של עטלפים.

עוד כותרות ב-nrg:
- פעילי ימין: טיילור סוויפט - 'נאצית בארון'
- כדאי לדעת: הפצת תמונות עירום - הטרדה מינית
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"נכנסנו למערה עם ציוד להקלטת סטריאו - טייפ כבד מאוד ושני מיקרופונים - ואנחנו זוחלים עם פנסי ראש לאורך קילומטר על לשלשת עטלפים, כדי להגיע למקום ההיתקלות המדובר. עם ההגעה ליעד התברר שבגלל הרעש שיצרנו, העטלפים ברחו דרך פיר. ככה מצאנו את עצמנו בלי הקלטה ובלי מוזיקה שמימית. לימים החלק הזה של המערה נסתם, והיום ככל הידוע לי אי אפשר להיכנס לשם. לתחרות לא הגענו, אבל זו הייתה חוויה חד־פעמית", משחזר יעקב פרוינד, איש רשות השידור, שהוא במקרה גם אבא שלי.
 
רוב האנשים מכירים אותו כמחדד לשון כרוני, כזה שלא נותן לשפה העברית רגע אחד של שקט. אבל עוד קודם ללהטוטנות המילולית הוא היה ונשאר איש ביצוע טכני, זה שאחראי, כלשונו, ל"בּס ערך מוסף". 

45 שנה - למעלה ממחצית שנות קיומו של קול ישראל - הוא עלה על אוטובוס בשעות לא שגרתיות ונסע שמח וטוב לב לאולפנים בתל־אביב. וכשאני אומרת שמח וטוב לב, יעידו אמא שלי וארבעת האחים לבית משפחת פרוינד, זה לא עוד ביטוי חבוט ששאלתי לרגל האירוע. אבא אכן תמיד צהל לקראת משמרת (ולכי תחפשי אַת אחר כך עבודה כשאלה מדדי האושר שמציבים לך בבית).

הוא שתה בצמא מרואיינים דרך מחיצת הזכוכית באולפן, לקח חלק פעיל בשידורים, נסע עם שמריהו גוטמן לתארך סלעים בגמלא, שוחח על דא ועל הא עם משה וילנסקי במסדרונות, חילק קלטות עם שוש עטרי או סתם שייף מילים עם מרגול - אבל המוקד תמיד היה הקול.

"ברדיו של פעם הסאונד דיבר. הוא העביר אירועים שלמים שלציבור לא הייתה נגישות אליהם. אחת החוויות הכי חזקות בחיים שלי הייתה כששידרתי לידה בשידור חי, בתקופה שבעלים עוד לא הורשו להיכנס לחדר הלידה. אני עמדתי מאחורי ראש היולדת, כשהנַגְרָה, מכשיר ההקלטה המשוכלל, נמצא מתחת לחלוק שלבשתי, ושידרתי לציבור מהלך של לידה בעידן שלאנשים לא היה ברור איך זה נשמע. מרוב שהפכתי להיות חלק מהצוות הרפואי, אני גם הייתי זה שיצא לבשר לאב מה נולד לו.

"הרגעים הכי עוצמתיים בחיים באו אז לידי ביטוי בסאונד. קשה לנו להתחבר לזה היום, כשמצלמת טלפון נשלפת תוך שנייה. אני נזכר עכשיו שדודתה של היולדת ההיא זיהתה את הקול של האחיינית שלה והתקשרה לאולפן. לקחתי את האוזניות ממני ושמתי על היולדת, והן שוחחו בשידור חי. הצוות הטכני געה בבכי מהתרגשות".

ואחרי בייבי בום בגרסת קול ישראל, אבא נזכר בנסיעה למצעד החיים, ובקיום צוואה של ניצול אושוויץ שביקש להציב בצריף במחנה ספר תורה כשר וזעיר שליווה אותו במלחמה - והכול כמובן משודר על גלי האתר. או בדיווח מהדאון של ד"ר יוסי לשם, לצד חסידות שחורות ושקנאים שמתייחסים לכלי התעופה כאילו הוא אחד מהחבר'ה.
 
"אני כמובן לא ידעתי איזה ציפור עפה מתחתיי. יוסי נשאר בניידת השידור, ודרך המוטורולה אמר לי את שמות הציפורים". בטיסה הזו גם נולד הביטוי "תצוגת עוף־נע", ואת סרט ההקלטה הנדיר הזה השמיד אחי הקטן אודי, שרצה לבדוק איך נראה פילם מקרוב.

"והנה עוד סצנה: אני יושב באישון לילה בחוליקאת, חור בדרום שפלת החוף. זו הייתה הנקודה האחרונה של כתב החידה במשחק הרדיו 'מחפשים את המטמון', ואני מחכה שם לבוא הפותרים. או סצנה של שוטטות עם הארכיאולוג מאיר בן־דב בחפירות הכותל, לקראת תשעה באב, למצוא סימני שרפה. והכול משודר בזמן אמיתי, כשאתה ממש מעביר את התחושות לקהל.

"מי יקשיב לכזה דבר היום? מה אני אגיד לך, אלה היו 45 שנים של שיכרון חושים. העבודה כאן הייתה באמת זכות גדולה, וכל העובדים כאן חברים במועדון הקלאב mad, מועדון של משוגעים לדבר". 

והנה המועדון עומד בפני סגירה. בחודשים האחרונים עזבו בזה אחר זה כמה וכמה מהשמות המוכרים: טוני פיין, רויטל עמית, גבי ינון והשבוע גם מלאכי חזקיה מהסניף הירושלמי של קול ישראל. מסיבה רודפת הרמת כוסית - "ממש גדוד נהגי הפרֵדות נהיינו". אבא שלי בחר שלא לנצל את תנאי הפרישה המוקדמת, ונשאר עד הסוף.

השבוע נערכה מסיבת הפרישה שלו, או מה שהוא מכנה "הסעודה האחרונה של לאונרדו דה־וינצ'י 2" – הכתובת של אולפני קול ישראל בתל־אביב. לקשיי הפרֵדה מצטרפת הידיעה שזה לא שהוא סוגר את הדלת ומאחוריה הכול יישאר אותו דבר. אחרי שנים ארוכות של דיבורים על רפורמה ממשמשת - שאצלנו בבית, אגב, הוזכרה בבעתה - רשות השידור אכן עומדת לעבור שינוי.

במסגרתה, בין השאר, מתחם קול ישראל לא יהיה כאן יותר, ויפנה מקום לשטח ציבורי. באולפנים החדשים שיוקמו ברחוב קרמניצקי בעיר תהיה המתכונת אחרת, וכן, זהו בהחלט סוף עידן, כמו שניכר היטב על פרצופיהם של כל הנקרים בדרכנו. כשאנחנו מסתובבים בין האולפנים עם אריק הצלם, הם שואלים, כל אחד בדרכו, אם באנו לצלם את הסוף, לתעד את הנפילה. "היום אני מבין שהפרישה באה בדיוק בזמן", אומר אבא בעצב.

מה תעשה הרפורמה לרדיו?
"תראי, שבע שנים עבדו על רפורמה, עם ישיבות וחברות השמה ומחקרי אורך ורוחב, והוציאו מיליונים עד שהגיעו להסכם מסוים שהיה מקובל. ואז הגיע שר התקשורת גלעד ארדן, ובסיוע שר האוצר יאיר לפיד החליט שזה לא מתאים והגה את תאגיד השידור החדש. הכול קרה נורא מהר. אני לא יודע מה ייצא מזה, אבל אני חרד בכל לבי לגורל רשות השידור.

"אכפת לי ממנה, ואני חושב שהעסק החדש חורק כבר בהתחלה. הבעיה העיקרית היא שאם הכול שוב ניזון מתקציב ממשלתי, אז מה פתרנו? שוב תהיה זיקה למדינה, ולכן אני מאמין שהכול יהיה אותו דבר. אבל אני באמת מנוע מלהתערב בדברים כאלה, ואני גם אופטימי וחושב שצריך לתת לתאגיד הזדמנות".
  

יש חשיבות לשידור ציבורי בעידן רב־ערוצי?
"אני מאמין בקיום של שידור ציבורי. מדינה מתוקנת חייבת את זה לעצמה. יש דברים שאמנם לא מביאים רייטינג, אבל אם לא יהיה שידור ציבורי, הם לא יתקיימו: טקסים, אירועים, הרצאות ותוכניות מסוימות שאנחנו לא רוצים שייעלמו מהמפה שלנו".

השמועות על לחצים פוליטיים ברשות במהלך השנים נכונות?
"אני קצת אקס־טריטוריאלי בסיפור הזה. תמיד היו סיפורים על טלפונים שהתקבלו מגורמים פוליטיים, אבל אני אישית לא נתקלתי בזה סביבי ולא הייתי חשוף לזה מתוקף תפקידי. כך או כך, אני לא מאמין שמשהו ישתנה גם בעניין הזה".

בחול המועד פסח התייצבנו כל המשפחה באולפנים, והסתובבנו במסדרונות הסניף התל־אביבי. נכנסנו לאולפן ע"ש אהוד מנור כדי לראות על הקיר תמונות של כל אלה שכבר אינם: שוש עטרי, אורנה יקיר, משה וילנסקי, יוסי בנאי ועוד רבים שהיו חלק מרשתות קול ישראל.

על הקיר בכניסה תלו שלט לזכרו של מנור, עם ציטוט משיר שכתב: "רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי". בין חבורת אוהבי העברית שהקיפה את אבא שלי באירוע שנערך לכבודו לפני כמה שנים, אהוד מנור בלט. את החיבוק שלו לפני צאתו אני זוכרת היטב.
  

"אהוד היה משהו", נזכר אבא. "בראש ובראשונה הוא היה המפרגן הכי גדול שיכול להיות. הוא היה מקבל תקליטי שדרים מאמנים לא מוכרים, תקליטים שרבים מהם נזרקו ברדיו מבלי שאף אחד יתייחס אליהם, והוא הקפיד להשמיע ולפרגן לכל זמר מתחיל. הוא ידע איזה מאמץ הושקע בהם. הוא גם היה אשף מוזיקלי, אני עוד זוכר את הניתוח שלו ל'רפסודיה בוהמית' בפעם הראשונה שהשמענו אותה ביחד בשידור. והוא אהב את השפה, ולכן בשלב מסוים הגשתי פינה בתוכנית שלו. אהוד היה באמת איש מיוחד וחבר, ואני לא חושב שיש לו תחליף בתרבות הישראלית".

אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו, אני אמורה להיות שטיח מקיר־אל־קיר מרופט. כן, שטיחי הבורדו של האולפנים, הקירות המחופים בדיקטים מחוררים וזגוגית החלון שמבעדה נראים מרבדי הכפתורים על שולחן הפיקוח, היו חלק מרכזי בנוף שלי. לא רחוק מהאולפן מתכרסם לאטו מה שהיה בבחינת חדר פעלולים לכל ילד או נערה שחוגגת בת מצווה ואבא שלה עובד ברדיו.

החדר שימש עוד מוסד שחלף מן העולם: הקלטת תסכיתים, תוכניות רדיו שהגישו סיפור או מחזה. כל האפקטים הקוליים שליוו את התסכיתים - פתיחת דלת, ברז דולף, צלצול פעמון, צפירת מכונית - הוקלטו כאן. אנשים אשכרה צעדו על החצץ, או נענעו פח גדול שעמד בחדר כדי להשמיע קול סערה. הדלת שחרקה כבר לא איתנו, על החצץ עוד אפשר לדרוך, אבל הוא מונח כאבן שאין לה הופכין. ובינינו, מי יהפוך בעידן הדיגיטלי, כשבלחיצת כפתור יש לך סאונד כבקשתך? 

"הנה, רק השבוע פגשתי את עזרא דגן, והוא נזכר בגעגועים בימי הקלטת התסכיתים. היום אנשים לא יודעים מה זה, אבל אז טובי השחקנים היו באים להקליט. אגב, לשורש ס־כ־ת יש בסך הכול שתי צורות חדשות בעברית. בפסוק נאמר 'הסכת ושמע ישראל', ומכאן יצרו את תסכית ומַסְכֵּת, שזה סטטוסקופ. בכל מקרה, הקפידו על קלה כחמורה בעניין הקול. האיכות הייתה הדבר הכי חשוב בזמנו. זאת אגב הסיבה לכך שנשארתי טכנאי ולא כתב".
  
ולא דגדג לך להיות כתב, אפילו בשביל ההכרה? עבור רוב אנשי הרדיו, ביצוע טכני היה רק שלב שצריך לעבור בדרך לתפקיד אחר.
"ממש לא. לפני ארבעים שנה גדעון לב־ארי ז"ל, שלימים הפך למנהל הרדיו, הציע לי טרמפ הביתה. הוא גר אז ברעננה וידע שאני כפר־סבאי. כל הדרך הוא ניסה לשכנע אותי לעבור להיות כתב, עד שבצומת רעננה כבר הצלחתי לשכנע אותו שאני נשאר איש קול. קשה לתפוס את זה היום, אבל קול ישראל היה בעל רייטינג הכי גבוה שיכול להיות. לא היו תחנות אזוריות, לא הייתה אפילו רשת ג' או 88 שקמה מאוחר יותר.

"לכל אירוע ולכל מקום – צמתים היסטוריים, טקסים, משחקי רדיו שהיו אז פופולריים מאוד - יצא טכנאי עם נגרה. באמת היה ברדיו עולם ומלואו. להיות כתב משמעו להיסגר בנישה מסוימת, ואני רציתי הכול – משחקי הכדורסל, נשף עם ליז טיילור, שידורי יום העצמאות.

"נשלחתי להשתלמות בארה"ב, בתחנות הרדיו הנחשבות בעולם: איי־בי־סי, אן־בי־סי, וויס אוף אמריקה. בארץ אתה נקרא טכנאי, שם כינו אותי 'סיניור סאונד אינג'ינר', וכך גם התייחסו אליי. באולפני אן־בי־סי ברוקפלר סנטר אירח אותי המהנדס הראשי של הרדיו והטלוויזיה, וזו הייתה חוויה מקצועית שאין כדוגמתה.

"הוא הראה לי את כל האולפנים והפגיש אותי עם השחקן המפורסם מיקי רוני. בשלב מסוים הוא הציג בפניי את הציוד החדיש שהגיע אליהם באותו רגע. כשהוא פתח את העטיפה והראה לי בגאווה, אמרתי לו - 'אה כן, אנחנו עובדים עם ציוד כזה כבר שנתיים'. הייתי כל כך גאה, כי באמת מבחינת ציוד, משדרים ומקצועיות, היינו ברמה בינלאומית".
 

משהו הלך לאיבוד מאז?
"אני חושב שהרדיו היום פחות מהוקצע ברמה הלשונית. זה לא תמיד רע בעיניי, אבל אלה סטנדרטים אחרים. או למשל העובדה שהיום כל אחד הופך לשדרן בקלות. בזמנו כתב היה צריך לעבור חוץ מקורס הכתבים עוד תקופה ארוכה של ניסיון בעבודה לצד הוותיקים, עד שהוא קיבל אישור לשדר לבדו. בהתחלה לא נתנו לו קרדיט אפילו. הוא היה חייב להימנות עם הרשומים ב'ספר הכתבים' ולהיות 'כתב מורשה'. היום הכול יותר פרטאץ' - ישר משדרים, מיד לוקחים קרדיט, ואני חושב שרואים את זה בתוצאה.

"מצאתי את עצמי בתקופה האחרונה כמו סבא כזה, מספר לכל הטכנאים הצעירים איך הדברים עבדו פעם, ואני רואה את האוזניים שלהם נעמדות כי זה באמת היה משהו אחר לגמרי. כשהיו צריכים להעלות לשידור מישהו מקריית־שמונה, באמת יצאה ניידת לקריית־שמונה כדי להקליט אותו ברמה הכי טובה שיש.

"היום מרואיינים מדברים בדיבורית של הרכב, ואני נחרד מאיכות השמע. כשאני מזכיר בפני החבר'ה החדשים שמות כמו שדרן הספורט המיתולוגי נחמיה בן־אברהם, או יעקב בנאי שהייתי מקליט אותו לשיחות פרשת שבוע, או ברוך שיין, העורך המיתולוגי של תוכניות הדת - לצעירים אין מושג מי הם".
   
אבא, כולם אצלך מיתולוגיים.
"נכון, כי הם באמת מיתולוגיים. תחשבי על עזריה אלון, שבמשך ארבעים שנה היה מגיע לרדיו עם המכנסיים הקצרים והסנדלים, בלי תיאום מראש, ואנחנו היינו מיד מכניסים אותו לאולפן. תחשבי על רבקהל'ה מיכאלי, תיבדל לחיים ארוכים. אלה אנשים יקרים ומוכשרים מאוד".

בתוכנית ששודרה ברשת ב' לקראת הפרישה של אבא, הזכיר יואב גינאי בין פעילותו הענפה ("אני ממש רדיו־אקטיבי", חתן השמחה העיר) את אחד הכתרים שהוא מחזיק בהם בגאווה: שומר הבאֵר. הטמפלרים שהתיישבו בשרונה בתל־אביב השאירו כאן באר גדולה, וזו נותרה לעמוד כפסע מחדר הפיקוח של האולפנים, יחד עם המשאבה הממונעת שלה.

כיוון שישבה בתוך מבנה הרדיו, לא דאגו לגורלה מבחינת שימור. אלא שברגע שהחלה העירייה לנעוץ טלפיה במתחם, החשש לקיומה של הבאר גדל. אבא שלי היה זה שהחזיק כל השנים במפתח. את הבאר הכרתי, על מלחמתו למענה, אני בושה לומר, למדתי דרך הפייסבוק כשאנשים הודו לו על פועלו.
 

"במשך שנים, כל חבר כנסת או שר שהיה מגיע לכאן, לקחתי לבאר. הייתי אומר 'בוא, אני אראה לך משהו שאף אחד לא יודע על קיומו', ועושה לו סיור כדי ליצור מומנטום. אני זוכר אפילו ביקור של אחד משרי האוצר, בזמן שהיה מאבק של הטכנאים בענייני שכר.

"כשנכנסנו לחלל שבו נמצאת הבאר הוא שאל אותי: 'מה אתם עושים עם זה?'. אמרתי לו שכיוון שעושים מאיתנו חוטבי עצים ושואבי מים, כאן אנחנו מתאמנים. אגב, הוא לא הבין את הבדיחה. במלחמה על המקום השתתפו גורמים רבים, ולימים התברר לי שהמחלקה לשימור אתרים קיבלה תקציב והתחילה לשפץ את הבאר. הייתי בשוק".

והנה אנחנו רואים את המשאבה המשתפצת, רכושה של משפחת ליפמן שבביתה ניצבת היום התקליטייה הוותיקה של הרדיו, ובמעמקיו שוכן האולפן שבו גמגם לוי אשכול ברגע ההיסטורי ההוא לפני מלחמת ששת הימים.

אבא הוא לא רק שומר הבאר, אלא כנראה גם שומר השבת היחידי בסניף התל־אביבי. שנים הוא הסתובב כחובש כיפה ללא רֵע, וברגעים אלה הוא קצת משתומם על השאלה אם הייתה עם זה בעיה. "אני זוכר שבמסגרת הנסיעות היינו בהמון קיבוצים של השומר הצעיר, ותמיד איך שהגעתי מיד דאגו לי למנות סגורות או לאוכל כשר בכלים חד־פעמיים, והייתי יחיד. זה הדהים אותי.

"הייתה מודעות לקטע, וכנראה הרבה פחות אנטי. הדתיות בדרך כלל לא הייתה אישיו. אני כן הייתי זה שמעדכן על ראשי חודשים, או על ציוני דרך דתיים. כשהגיע עשרה בטבת הקדשתי את הפינה שלי באחת התוכניות ליום, וזה היה כל כך חריג שציינו את זה בעיתונים. אבשלום קור הזכיר לי לפני כמה זמן שסירבתי להופיע בתוכנית הפופולרית 'לצון נופל על לצון', שאמנם הוקלטה ביום חול אבל שודרה בשבת.

"אמרתי אז שלא ייתכן שאני אשתתף בתוכנית שאני לא יכול לשמוע אותה. ואז רבקהל'ה מיכאלי, האישה והאגדה, הזמינה אותי לתוכנית הטלוויזיה 'סיבה למסיבה', ואמרה לי שיש הרבה אורחים דתיים ושכתוב 'צולם ביום חול'. אמרתי לה אותו דבר: אני לא מסוגל להשתתף בתוכנית שאני לא יכול לראות אותה. הפסדתי הרבה פרסום, אבל הייתי מאוד שלם עם זה".
 
למה לא היו דתיים ברדיו, בעצם?
"תראי, כשהגעתי בפעם הראשונה לאולפנים, התגובה למראה הכיפה הייתה 'אתה תעבוד בבדק' - כלומר במעבדה, כיוון שבאולפנים עצמם נדרשת עבודה בשבת. אבל זה הסתדר, כי סטודנטים חילונים שעבדו שם העדיפו לעשות משמרות בשבתות כדי שיוכלו ללמוד במהלך השבוע, ואחר כך במשך 45 שנה מצאנו סידור עבודה שאפשר את זה".

כאן ניסיתי לסחוט קצת על מה שקורה מאחורי הקלעים של הרדיו, על הפוליטיקה המקומית, אבל מראש ידעתי שצימעס לא יהיו פה. אבא שלי מעולם לא הבין בפוליטיקה, ואיך יבין כשראשו בשמיים? 13 שנה הוא טס במטוס הקל של אל־על, הווייז של שנות השמונים, ממנו שאבו מאזינים דיווחי תנועה.

"הקטע של המטוס היה לא ייאמן, ושם קלטתי מה המשמעות של רייטינג. אנשים היו נענים לדיווח, ובעקבות הנהירה לנתיב שעליו המלצתי היה נוצר גם שם פקק. מישהו אמר לי פעם: 'מה שאתה אומר, אני עושה בדיוק ההפך'".

אגב בתחילה זה היה מסוק – "שהטיסה בו הייתה חוויה גדולה בהרבה. כשעברנו למטוס קל אמרתי שאני מטוּס־קל". פעם או פעמיים בשבוע המריא ושחרר לאוויר המון אמרות כנף. שם צמחו הגדרות כמו "לעג לרָש־HOUR" (פקק למתחילים), "צירים חסרי מנוח" או ה"גפילטע כביש" (פקק).
 

איך מדיווח תנועה זה הפך לפלטפורמה לחידודי לשון?
"אספר לך סיפור על איך עודד בן־עמי עודד את בני עמו. השידור הראשון מהמטוס היה מטבעו יותר קפוץ, פחדתי להשתולל, וראיתי שזה לא בשבילי. נחַתּי, חזרתי לרדיו וניגשתי לחדר של גדעון לב־ארי, להגיד לו שאני פורש. אני רואה שם את עודד בן־עמי יושב ומחכה לשיחה. פתאום הוא אומר לי 'רגע, אתה לא היית היום בשידור במטוס? זה היה ממש מרענן'.

"איך ששמעתי אותו, עשיתי אחורה פנה והמשכתי לשדר. באחת הפעמים, במקום להגיד 'למצוא דרך חלופית' אמרתי 'לאלתר נתיב'. סיפרתי את זה באחת ההרצאות שהעברתי, ואז מישהי אומרת לי 'ממש גיירת את המילה כהלכה'. השבתי לה שזה לא היה בהלכה, זה היה בדרך נמיר. הקהל צחק, ואז אמרתי להם: שמתם לב מה קרה כאן? 'בדרך נמיר', כלומר נמיר את הדרך. יש כאן עוד רובד לשוני שמראה כמה השפה עשירה וכמה אפשר לקלף אותה".

מבעד לחלון המטוס הוא השקיף על מסגד חסן בק. פעם עמד שם בניין ערבי נטוש ובו התגוררה משפחת פרוינד - סבא שמואל ז"ל וסבתא מניה תבדל"א, שהביאו שניהם את השם פרוינד מהבית, בלי כל קרבה משפחתית (תשובה מוחצת אגב למרימי הגבה באשר לתוכן הסוגריים הנספחים לשמי).

 עד יומו האחרון, בגיל 90 וחצי, עבד סבא שמואל בעיתון הצופה, שהתמזג עם מקור ראשון. "הוא היה מכפר קטן שנקרא הורודלה, בגבול בין פולין לרוסיה, ואמא מהעיר קרוסנה", מספר אבא שלי. "כשהתחילה המלחמה שניהם עברו לרוסיה, כל אחד במסלול בריחה נפרד. הם נפגשו בגרמניה אחרי המלחמה, והתחתנו במחנה עקורים".
 

אחריו נולדו אחותו שושנה ואחיו אבי. "זו הייתה שכונה תוססת מאוד. היה בית כנסת והיה רב ויחסית היו הרבה דתיים. בכיתה ב' עברנו לשיכון הפועל המזרחי, שבאמת הייתה בו ילדות מאושרת. לא היה פחד. היינו הולכים ברגל לבית ספר פנקס בשכונת מונטיפיורי, ואני זוכר שבחורף האפיק של ואדי מוסררה – המקום שיושבים היום נתיבי איילון - היה מתמלא במים ונוצר נחל ברוחב של עשרות מטרים".

בהמשך למד בתיכון צייטלין, במה שהוא קורא "חינוך תורני" – "כי אבא ואמא הגיעו בתורנות לבית הספר". בצבא שירת בנח"ל בגרעין עין־הנצי"ב. "התחלתי כאיש חי"ר. במלחמת ההתשה גילו שאין תותחנים בצבא, והחליטו לתגבר. את כל הקרביים פסולי הצניחה – ואני ביניהם בגלל משקפיים - העבירו לגוף חדש שנקרא נח"ל תותחנים, והורידו אותנו לסיני לחזק את המערך". במהלך השירות גם נולד הכינוי זיגי.

"אני שירתי בנאות־הכיכר, שמבחינתי עד היום הוא מקום מקולל אחרי אסון הטבע (מפולת סלעים שאירעה בשנת 1970 וגבתה את חייהם של 19 חיילים ואזרח – י"א). בכל מקרה, בטעות כתבו בטופס את שמי כפרויד. אחת הבנות שאלה בתמימות אם אני קשור לד"ר זיגמונד פרויד, ואני אמרתי לה שבוודאי - זיגי הוא סבא שלי, ו'פשר החלומות' היה אצלי בילדות כמו חסמבה. כשסיפרתי את זה לאמא שלך היא התחילה לקרוא לי ככה, וזהו, מאז אני זיגי".

אחרי הצבא תכנן למלא את הציפיות של כל אמא פולנייה – בטח אם היא באה מקרוסנה - וללמוד בטכניון, אבל "הבחינות היו קשות, והתקופה שהייתי אמור ללמוד בה הייתה התקופה הכי יפה של הנח"ל, אז נכשלתי. הלכתי ללמוד באורט סינגלובסקי הנדסאות אלקטרוניקה, מקצוע מבוקש מאוד בין המלחמות, ובחופשה שבין שנה א' ל־ב' עבדתי ברדיו.

"הייתי מיועד להצטרף אחרי הלימודים לפרויקט של משרד התקשורת, אבל הרדיו ממכר ונשביתי בו. כמילואימניק בסיני בתקופה שאחרי מלחמת יום כיפור היה לי הרבה זמן לחשוב, והחלטתי שזה הייעוד שלי".

באותה תקופה היה לו גם זמן להחליט להתחתן עם אמא שלי - יהודית שר, שעד היום קרויה שרי בפי כול - "וכבר 43 שנה היא הקהל הראשוני לכל היציאות הפרוינדיאניות שלי. בזמן השהות בסיני קיבלתי שלושה ימי חופש שהאחרון שבהם הוא יום החתונה, והייתי אמור לחזור למחרת לסיני.

"ואז, במחווה יוצאת מן הכלל, כל אחד מחבריי לצוות התותח תרם לי יום אחד מחופשתו היקרה מפז, וכך נוצרו לי 11 יום". ואז התחלנו להיוולד ארבעתנו, ובדיוק בשנת לידתי בא לעולם עולל אחר שישנה את חיי אבא מן הקצה אל הקצה: הרשמ־כל.

מכירים את התופעה של אנשים שעולה במוחם צבע בכל פעם שהם שומעים צליל? שריח מסוים מעלה בהם מראה של כתום? שהם חווים את העולם בצבעים? לערבוב החושים הזה קוראים סינסתזיה. אבא שלי, לעומת זאת, חווה את העולם במילים. כל דבר גורם לו להפוך בהן.

הוא עט עליהן, מפרק־מאחה־מחליף שפה או סתם מקפד ראש, ואני לא יודעת אם יש לתופעה הזו שם. כך למשל כשצביקה בשבקין נכנס לאולפן וראה את אריק הצלם שלנו בפעולה, אבא שלי פנה אליו בטבעיות ב"צלם עלייכום". כששאלתי את המלצרית בבית הקפה אם אפשר לדעת היכן קנתה את נעלי הספורט שלה, אבא שלי אמר לה "אני כבר אדבר עם ההנעלה".
 

לפנקס שהוא סוחב בכיס ומשמש כלי קיבול להברקות היומיות הוא קורא "שטות־גארד", וכשעבר לידינו מכר ואמר שהוא הולך לקופת חולים, אבא איחל לו "שיהיה עד 120 על 80".

מאיפה זה בא, המשחק הלשוני הכרוני? זה חוש?
"אני מאמין שאצל כל אדם קיים החוש הזה, רק שאני כבר פיתחתי חיישנים ואני חי־שנים עם זה. אני חושב שזה בא מאהבת השפה, אהבה גדולה מאוד, ומהאהבה למקורות. היום כתבתי בפייסבוק איזה תענוג למצוא בכל מילה 'פן' נוסף - באנגלית pun זה חידודי לשון. אין סוף לפיתולי השפה".

אם נחזור לעולל שחולק איתי שנתון, ה"רשמ־כל" נועד להיות עלון שישמש את הטכנאים. אבא שלי, המייסד, קיווה שכולם יצטרפו וישטחו על גביו את חוויותיהם מהווי הרדיו, ולכן תכנן לכתוב רק את הפיילוט במלואו. היו שם הלצות שקשורות בעולמם של אנשי הסאונד, כמו "הוקלט: עלה על סרטון", "מפיק עייף: מפִיקְציה", "משקל הנגרה משתנה בהתאם למצב רוחך: לפום צערא נגרה" ועוד ועוד. ברשמ־כל השני כבר שאל, תחת הכותרת "עט נובח", "מי יגאל עלון זה?", וחטא בעוד קצת פוליטיקה עם "ג'ינג'י: נפולת של נמשים", אחרי המשפט ההוא של רבין. אבל גם אז לא נענה אף אחד לקריאה.

אבא שלי הודיע על סגירתו של העלון בטרם עת, מבלי שיידע שהוא כבר הפך להצלחה מקומית. בלחץ הקהל הוחזר הרשמ־כל לדפוס – סליחה, לסטנסיל. מהשלבים שבהם כבר עמדתי על דעתי, אני עוד זוכרת אותו יושב בבית עם הלטרסטים (דפי אותיות דביקות) ומגרד את האותיות בעיפרון, בלא מקלדת שתושיע.

יום אחד ראתה חנה זמר ז"ל, העורכת של עיתון "דבר" שהגישה אז פינה ברדיו, את הרשמ־כל תלוי על הקיר. היא התחילה לפרסם קטעים ממנו בעיתון "דבר השבוע", עם קרדיט. אבל מי שאחראי למקפצה המשמעותית בתחביב הלשוני היה לא אחר מטומי לפיד.

בארכיון הפרטי של אבא - תיקיית קרטון עם גומייה שמאגדת שירים מחורזים לאמא שלי, גלויה מאפרים קישון ומכתב חן־חן מד"ר יוסף בורג - נמצא פתק מקופל. שולמית לפיד כותבת בו לאבא להתקשר לטומי, שהחזיק אז בתפקיד בכיר בעיתון מעריב.

"שולה לפיד עבדה אצלנו כעורכת ספרותית תקופה מסוימת, ראתה את דף הרשמ־כל והעבירה לטומי. אני אפילו זוכר מה קנה אותו. כתבתי אז, בסמוך לפינוי סיני, 'ספר חדש של משה שמיר: הוא הלך משדות'. טומי הזמין אותי לכתוב במעריב טור, ובחר לו שם, 'קלמבור' (משחק מילים). אני חב לו הרבה מאוד".

טומי כתב אז על אבא שלי, בטור הפותח במעריב: "לעיתים אני רואה אותו דרך מחיצת הזכוכית בשעת השידור. אולי מפני שהוא עוסק כל היום בקליטת מילים, פיתח כלפיהן רגישות מיוחדת ואינו מקבל את המילה כהווייתה אלא מבחין כמו קבליסט בתכונותיה הנסתרות, ועכשיו מששיבחתי אותו די והותר קניתי לעצמי את הזכות לקנות ממנו כמה קלמבורים מוצלחים".

מאחר שבשלב זה בחיי הייתי עסוקה בטח בלנדנד שיניים לבוא הפֵיה, בכלל לא הייתי מודעת לזה שאבא שלי קבליסט, מוכּר ובטח לא ידוען - או "מאן־דהוא־הא", כמו שהוא קורא לזה. מבחינתי הוא ידע להכין את השניצל הכי טוב שיש, עדיין אגב. אחרי מעריב בא טור ב"לאישה", והספר "לשון ברוטב" שריכז את כל החידודים הלשוניים שהצטברו, והיה אח בכור לארבעה שבאו אחריו.

וגם טלוויזיה, עם "כולנו חכמים בלילה" ו"מספרי סיפורים" שמשודרים בלופים, וכל מיני היגיונריות וערבי לשון. אבל הגאווה המשפחתית נמצאת בכמה מילים שנכנסו למילון, מפרי עטו של מי שזומן לאקדמיה ללשון העברית גם מבלי שסיים תואר אקדמי.
 

"באחד העיתונים קראתי למיקסר 'התנועה לסחרור העיסה'. חמדתי לצון כמובן. ואז קיבלתי איזו תגובה מהאקדמיה ללשון העברית שאומרת שזו מילה מסורבלת מדי, כאילו התכוונתי אליה ברצינות. בשנת 1994 אני מקבל פתאום זימון להצטרף ל'וועדה למילים בשימוש כללי' של האקדמיה. הגעתי לישיבה הראשונה, ואני רואה סביבי חמישה חתני פרס ישראל לעברית ולתרגום, כולם אנשים חמורי סבר, ואני לא בא מהמילייה הלשוני.

"בהתחלה אפילו שתקתי. הפעם הראשונה שדיברתי הייתה כשקראתי למנגל 'הפינה לשיפודכם'. ואז פונה אליי פרופ' שלמה מורג ושואל אותי 'מי אדוני?'. אני עונה לו, בדחילו ורחימו: יעקב פרוינד מקול ישראל. והוא אומר לי, 'רגע, אתה יענקל'ה מהמטוס הקל?'. הוחמאתי מאוד. מאז במשך 14 שנים שירַתי בקודש, ויש עונג לפתוח מילון ולראות מילה שאתה יצרת. אני מרגיש שזו זכות".

אחת המילים האלה היא מֵיקר, כלומר קוּלֶר, או המונח שנבחר ל"טייק אוויי" היישר מהפרשה של אותו שבוע: "מכיוון שבפרשת לך־לך הופיע הסיפור של אברהם ושרה במצרים, נזכרתי בביטוי 'קח ולך', שנראה לי מאוד הולם למילה שחיפשנו. וזה התקבל".

עוד בארכיון הפרטי שלו: ספר המאגד את כל גיליונות הרשמ־כל, שאמא שלי כרכה לאבא ליומולדת; מכתב מילדה בת 9 שמציעה כמה חידודים לשוניים משלה, סיון רהב קראו לה, טרום ימי המקף; אבשלום קור שולח עדכון שמצטטים דברים משל אבא שלי ולא נותנים קרדיט; קטעי עיתונות לרוב, ברובם הכיפה אפילו לא נזכרת - חוץ מב"הצופה" כמובן, שם הרגישו צורך לציין ש"פרוינד נמנה עם המשמרת הצעירה של המפד"ל בכפר־סבא"; וגם שאלון בחינת גמר בלשון ותקשורת של האוניברסיטה הפתוחה, שמישהו שלח.

בשאלון נדרשים הנבחנים לקחת שישה חידודי לשון פרי עטו של יעקב פרוינד, ולהסביר איזו מן התופעות מופיעה בהן - האם זו הומונימיה, פוליסמיה, הומופוניה או הומוגרפיה. לכותבי המבחן הפתרונים. אני מקווה.

עם הפנסיה חוזר אבא לאהבתו שבדרך כלל נשארה מאחורי הנגְרוֹת והקונסולות: העברית. סוף־סוף יתפנה להרצאות שהוא כל כך אוהב להעביר. אבל כאן, בין האולפנים שאני זוכרת אותם הומים ומלאי חיים ועכשיו הם שוממים ועגמומיים, הוא יודע להגיד שהוא "פשוט אסיר תודה על הדבר הזה. בלי הרדיו, שום דבר מזה לא היה קורה". ואני? אני מחכה לשניצלים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg