ראשי » סגנון » מגזין

מרתון זה פאסה: מרוץ השליחים שכבש את הצפון

היעד: כ–220 ק"מ ב–20 שעות. המשתתפים: 8,000 נשים, גברים וטף. מירוץ "הר לעמק" החל כשיגעון של איש אחד - והפך בשנים האחרונות לתופעה לאומית

בתחנת החלפת הרצים ליד מצפה הושעיה, אני פוגש את שלמה דוידוביץ'. הוא בן שישים, עם רעמת שיער, משקפיים עדכניים והכי חשוב - חולצת דריי־פיט ירוקה ממרתון ירושלים. להסתובב ב"הר לעמק" עם חולצת מרתון זה כמו להיכנס לסדר ערב במכינת עלי עם חולצת סוף מסלול בשלדג, או כמו העיגולים המודבקים על כנף מטוס קרב למוד הפלות. המסר ברור: יש לי עסק עם מקצוען.

עוד כותרות ב-nrg:
- פעילי ימין: טיילור סוויפט - 'נאצית בארון'
- כדאי לדעת: הפצת תמונות עירום - הטרדה מינית
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אין בינינו היכרות מוקדמת, אבל הבחור מושך את תשומת לבי ואנחנו פותחים בשיחה. דוידוביץ' החל לרוץ לפני כשלוש שנים, למען אחיו שחלה בסרטן באותו הזמן. את המרתון הראשון שלו, מרתון ירושלים, סיים במקום האחרון המכובד. מהר מאוד אנחנו מגלים שגם חוק הרצים השלובים עובד במיטבו - מתברר שאנחנו קרובי משפחה. פרטים מוחלפים, סלפי מחייב לווטסאפ המשפחתי, ואנחנו נפרדים. הרץ שאני מחליף הגיע. תורי לרוץ.
 
מירוץ "הר לעמק" הוא מירוץ השליחים האתגרי הראשון בישראל. יוזם המירוץ, גדעון גל מהיישוב תמרת שבעמק יזרעאל, הוזמן למירוץ שליחים בארה"ב, נדלק על הרעיון והחליט לייבא אותו לישראל. גל הצליח לגייס לטובת העניין את כל התושבים בתמרת, ובשמונה השנים שחלפו מאז, השיגעון הפרטי שלו הפך לשיגעון לאומי.

המירוץ מחולק ל־24 קטעי ריצה באורך משתנה של 5־14 קילומטרים, ומבוצע בסגנון שליחים בקבוצות של ארבעה, שישה או שמונה רצים. בסך הכול, גומאים המשתתפים כ־220 ק"מ במשך כעשרים שעות. בשנה הראשונה השתתפו בריצה 670 רצים, השנה כמעט 8,000.

רץ שמכבד את עצמו לא יפספס את האירוע הזה. הם מגיעים למירוץ ללא הבדל דת, גזע ומין. רצים לזכר ורצים בִּשביל. יש בהם כאלה שמכירים מהעבודה או דרך הצבא, וכאלה שסתם הקימו קבוצה ופרסמו ברשת שדרושים רצים. יש שם משתתפים שעבורם זהו המירוץ הראשון, ואחרים שגמאו כבר שלושה מרתונים. חלקם באים לנצח, רובם באים ליהנות.

על "הר לעמק" שמעתי בערב חורפי וגשום לפני כארבע שנים מחגי בן־ארי, בן מושב נוב, אז סרן צנחנים צעיר ומבטיח שיצא לשנתיים של לימודים בין תפקידים. חגי סיפר לי על המירוץ, והציע שנקים קבוצה שתרוץ באותה שנה. אני לא מהטיפוסים שריצה באה להם בטבעיות, אבל בחגי תמיד היה משהו שהצליח לגרום לך לעשות מה שהוא רוצה, ובלי לחשוב יותר מדי אמרתי כן.

בארבעת החודשים הבאים חגי לקח אותי ואת הקבוצה כפרויקט, בנה תוכנית אימונים, גיבש את הצוות וארגן את המירוץ כמו מבצע צבאי - עם פקודה מסודרת, כוחות ומשימות, דגשים, מטרות ויעדים. המירוץ היה הצלחה כבירה עבורנו, ובשנה שלאחר מכן השתתפנו בו שוב כמעט באותו ההרכב. לחגי היה חזון: הוא רצה לראות את כל המושב רץ, על טפיו, נשיו וזקניו. האמצעי למימוש החזון היה הקבוצה, שמבחינתו תהיה הגרעין שיסחוף אחריו את השאר.
 

במאי 2014 השתתפנו ב"הר לעמק" בפעם השלישית. חגי כבר חזר לצבא, השאיר לנו את ההתארגנות הלוגיסטית והגיע רק ליום המירוץ. חודשיים מאוחר יותר, בימים שבין "שובו אחים" ל"צוק איתן", הוא קיבל את הפיקוד על סיירת הצנחנים. ב־21 ביולי, בעיצומו של המבצע, כשהוא מוביל כוח של הסיירת בעזה, חגי נפצע קשה מכדור בראשו ומאז הוא מחוסר הכרה.

לנו, קבוצת החברים שחגי קיבץ סביבו בהר לעמק, היה ברור שחשוב להמשיך את המסורת. שינינו את שם הקבוצה ל"בשביל חגי", ומאז השתתפנו עוד פעמיים במירוץ כשהרוח הגדולה של חגי מלווה אותנו עם כל צעד.

כמו כל ענף ספורטיבי אחר, גם ריצה היא עסק תחרותי. לא משנה כמה תשכנע את עצמך שאתה רץ רק כדי לשמור על כושר, לנקות את הראש או לברוח לשעה מהבית - בסוף, כשמישהו רץ לידך, הדחף הקמאי מתעורר ואתה חייב לתת פייט. אנשים משתפים את הריצות שלהם בפייסבוק לא כי זה ממש מעניין, אלא כדי להראות לחברים שלהם שהם רצו יותר: מהר יותר, ארוך יותר, קשה יותר.

"הר לעמק" יוצא מהכלל בהקשר הזה: אצל רוב המשתתפים, הריצה היא באמת רק תירוץ. אלפי גברים ונשים מקדישים יממה שלמה באמצע החיים להפנינג של ריצה וחברות. אולי זה הממד הקבוצתי החזק במירוץ, אולי שילוב הנופים הישראלי כל כך, אולי המאמץ הפיזי הלא שגרתי. על הסיבה אפשר להתווכח, על התוצאה לא.
 

ב"הר לעמק" אין לחץ, אין צעקות, אין דחיפות בתחנות החילוף. בדיוק להפך. למרות כמות הרצים והמכוניות, העסק רגוע. לכולם יש זמן לדבר, לשתף, לעזור כשצריך. אפילו תוך כדי ריצה. אם מישהו עוקף, הוא יעשה את זה בג'נטלמניות. יגיד סליחה, יטפח על השכם, יעודד במחיאות כפיים, אולי ירוץ לידך עוד כמה מטרים ורק אז ימשיך הלאה בדהרה. איכשהו, המירוץ הזה הפך לאירוע של החבר'ה הטובים - אם לא מהצבא אז מהאוניברסיטה, מהתנועה, מהמכינה וגם מבית הכנסת. כולם מכירים את כולם והאווירת כל ישראל חברים בהתאם.

לדעתי הבלתי קובעת, אם כל עם ישראל ישתתף בהר לעמק פעמיים, המשיח יבוא. אבל חכו רגע עם ימות המשיח. כאמור, המירוץ מחולק ל־24 קטעים ואנחנו שמונה רצים, כך שכל אחד מאיתנו אמור לרוץ 26 ק"מ בממוצע במצטבר. קל זה לא יהיה.

00:45 נקודת הזינוק, רחבת האריה השואג בתל־חי

קבוצות־קבוצות של רצים במגוון פסיכדלי של חולצות וטייצים עושים מתיחות קולניות, שותים קפה אחרון ובעיקר מתרגשים לקראת יממה של מירוץ שליחים אתגרי. אווירת החג מלווה בדוק חמקמק של שביזות: בכל זאת לילה, ויש לפנינו כ־220 ק"מ במיטב עליות הצפון.

לקראת אחת, רצי המקטע הראשון כבר מעלים דופק על קו הזינוק. תדריך קצר של המארגנים והם יוצאים לדרך, נעלמים תוך רגע באפלת המסלול. אנחנו חוזרים לרכבים, ממהרים לתחנת החילוף הבאה.

אני רץ שישי מתוך שמונה, כך שיש לי כמה שעות לישון - למרות שהפרוז'קטורים המסנוורים והגנרטורים המטרטרים הופכים את השינה למשימה מאתגרת למדי. אני לא מוותר, נכנס עמוק אל שק השינה, ופוקד על עצמי להירדם. את השעה 03:38 אני עוד זוכר, אבל בסוף זה מצליח.
 

03:53 אי שם בעמק החולה

"קום חייל, יש לך ריצה על הראש", מחייך אליי כעבור רבע שעה החניך התורן שהשארנו כדי שיעקוב אחר התקדמות הרצים במסלול. לוקח לי כמה שניות להבין מי זה האיש הזה, למה הוא מעיר אותי באמצע הלילה ועוד קורא לי "חייל".

במקרה או שלא, המירוץ מלא בשיחות מילואימניקים: הדימויים צבאיים, הדיבור קצר ונבחני וגם הבדיחות הולכות ושואפות למטה. ככה זה כשזורקים חבורת גברים רעבים בשטח. בכלל, המכנה המשותף הנמוך ביותר ב"הר לעמק" הוא הצבא. אחד מכל שלושה רצים היה הווה או יהיה פקוד, מפקד, רכז אזור, מ"פ מהגדוד ההוא של החטיבה ההיא או שליש שלך מהמילואים.

05:06 תחנת חילוף נוטרה

רץ מספר חמש מגיע, נותן לי את הצמיד שעובר מרץ לרץ ואני יוצא למקטע שלי מגשר הפקק בואכה בנות יעקב. חמישה קילומטרים סבירים לאור דמדומי בוקר ובמזג אוויר מושלם, בדיוק ההתחלה הסלחנית שקיוויתי לה. חצי שעה מאוחר יותר אני מסיים את חלקי הראשון, מוסר את הצמיד לרץ השביעי בשמינייה שלנו ומדלג עם שאר החברים לתחנת כפר־נחום לחוף הכנרת.
  
07:14 כפר־נחום

שליש מהמירוץ מאחורינו, הזדמנות מצוינת למנוחה וארוחת בוקר זריזה. בריצה כזו, שדורשת מאמץ שונה ומתמשך, חשוב להקפיד על תזונה נכונה שלא תכביד על מערכת העיכול, כי אם יש משהו לא נעים בזמן ריצה זה לחץ בקיבה. הרס"פ שלנו עורך שולחן עם לחמניות, ירקות בסיסיים, ביצים קשות וטונה בשמן.

הטונה בשמן היא עבירה חמורה על הכלל שהוזכר כאן לפני רגע, אבל תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. אני רעב, ושום מלפפון לא ישביע אותי כרגע.

אחרי ארוחת הבוקר, הרצים מתארגנים לסבב הבא. המירוץ יעבור הפעם בכנרת, דרך כלא חרמון, אל עבר הכפר עילבון בגובה 300 מטר. משם נמשיך לגלוש לבקעת בית נטופה, נטפס שוב לאזור שמשית ומשם מערבה לאלוני אבא.

12:01 הושעיה

הקטע השני מתחיל למרגלות מצפה הושעיה, מטפס על הגבעות של יער הסוללים ונגמר על גדת נחל ציפורי ממש ליד שמשית. השמש כבר גבוה בשמיים, החום בהתאמה והגוף שעוד מתאושש מהקטע הראשון דואב עם כל צעד. אבל לא באנו ליהנות. באמצע המסלול אני פוגש את דוידוביץ', ההוא עם החולצה הירוקה.

"איך הולך?" אני מתעניין בשלומו של חברי הוותיק מלפני חצי שעה.
"מצוין", הוא עונה. "השנה אני בן שישים ועוד לא החלטתי איך לחגוג, יש לך רעיון?"
"רעיונות לא באים לי בדרך כלל באמצע ריצה", אני מתנצל, "פשוט קשה לי גם לרחם על עצמי וגם להיות יצירתי באותו זמן".
"עזוב", הוא מתנשף לכיווני, "תעשה כמוני. תמיד רץ, תמיד בקצב שלי, תמיד מנצח".
אני מברך אותו בברכת "אלוף אתה, שלמה", ומגביר את הקצב. בכל זאת יש בינינו עשרים שנה, לא מכובד שנגיע יחד לסוף הקטע.
 

13:01 אלוני אבא

הראשונים שהגיעו הכינו צהריים, ועכשיו הם שרועים מתחת לאלון רחב צל ומתכוננים לקטע האישי האחרון של כל אחד. אני מזדרז לפצות את הבטן המסכנה שלי וממהר למצוא לי מזרן פנוי בתקווה לנמנום צהריים שיטען אותי במספיק אנרגיה לקראת הקטע השלישי והאחרון.

18:51 בית הקברות ליד כפר־ברוך

שמונה קילומטרים מפרידים ביני ובין חלקי האחרון במירוץ, ליד קיבוץ גבת. אור השקיעה עושה טוב לערש ההתיישבות העובדת בארץ ישראל והריצה בלב העמק בין שדות החמניות מביאה מזור לנפש, אם כי קצת פחות לגוף. לצדי רץ ארי מקבוצת "ארי והכרישים".

הם עושים את המירוץ עם שישה רצים, מה שאומר שהם משוגעים ושזה הקטע הרביעי שלו. ארי לא מתרשם מהעניין ונראה באופן כללי עליז ושמח. הוא ישראלי שחי במיאמי, מאסטר דייבר או משהו כזה שמתעסק בנדל"ן ומתגעגע לישראל. אני מת על הארץ, מת על הגולן, הוא אומר לי תוך כדי דילוגים קלים. יום אחד, אולי אחרי שהילדים יגמרו את הקולג', נחזור ונבוא לגור לידך. הא, וואט דו יו סאיי?

הדיבור קצת קשה עליי באותו הרגע, אז אני מסתפק בהרמת אגודל. מה שלא מפריע לו להמשיך לספר לי על החיים היפים במיאמי ולשיר "עם ישראל חי" במבטא אמריקני קל. אנחנו חוצים יחד את כביש 73 וממשיכים עוד קילומטר לאורך נחל צבי, בחיי שיש נחל כזה, עד לסופו של הקטע. בתחנת ההחלפה אני מוסר את הצמיד בפעם האחרונה לרץ שאחריי וקורס אל תוך עצמי תשוש וטוב לב.

21:00 נקודת הסיום, מתחת ליישוב תמרת

עשרים וחצי שעות מאז הזינוק בתל־חי אנחנו מקבלים את הרץ השמיני שמגיע אל סוף המסלול בתשואות רמות ובחיבוקים של גברים מזיעים ודביקים. בבית, כשאזחל למיטה עייף ויגע, היא תשאל מתוך שינה "נו, תרוץ גם בשנה הבאה?" ואני אענה "את יודעת, זה כמו לידה, עכשיו אני לא מוכן לשמוע על זה אבל בעוד כמה חודשים בטח יבוא לי שוב", היא תתעצבן ותגיד "זה ממש לא כמו לידה!" אבל אני לא אשמע כי נרדמתי כבר, וחלמתי על ריצות ונופים וחברים. 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg