יומנה של רבקה בת ה-14: הנאצים לא ניצחו את האמונה
רבקה ליפשיץ נשלחה לגטו לודז' ומשם לאושוויץ. היא שרדה את המלחמה בקושי ותכננה לעלות לישראל – אך עקבותיה אבדו ולא ידוע מה עלה בגורלה. יומנה, שנמצא באושוויץ, חושף את הקושי הבלתי נתפס – ואת כוחות הנפש העצומים של הנערה: "אלוהים תעזור"
"קר לי ואני רעבה. קר לי לא רק בגלל שזה חורף אלא בגלל שחסרה לי חמימות. אני רעבה לא רק בגלל שיש לי כל כך מעט מזון ואני לא יכולה למלא את הבטן שלי, אלא אני גוועת וצמאה בגלל שאני מרגישה חלל ענק, והמקום הזה הוא קר וריק. אוי, להתחמם!... אתמול, במקום שנקבל את הקצבה שלנו, היינו צריכים להביא שקים. הם לא נותנים את הקצבה בתלושים יותר. מה עוד אנחנו צריכים לסחוב כל הדרך הארוכה, קר מסביב ללבי" (17.1.44)מתוך יומנה של רבקה ליפשיץ
עריכה: דניאלה רדין
רבקה ליפשיץ הייתה בת 14 כשנלקחה לגטו לודז' בפולין, שם כתבה יומן אישי מטלטל על התמודדותה עם השגרה הנוראית, תוך אמונה באלוהים. היא נשלחה לאושוויץ עם אחותה ציפורה ובנות הדוד שלה, שם הופרדה מאחותה, שנרצחה, ונותרה עם קרובות משפחתה.
יומנה המרגש, שקטעים ממנו מתפרסמים כאן כעת, מספר סיפור של נערה חזקה אשר מתמודדת עם קשיים רבים ועם רוע בלתי נתפס. אך יותר מזה, זהו סיפור על עוצמה ועל כוחות נפש. הנאצים רצחו את אחותה של רבקה, גרמו לה לרעוב ופגעו במשפחתה - אך מיומנה עולה כי לאורך כל התקופה הם לא הצליחו לשבור את אמונתה.
רבקה שרדה את המלחמה בקושי. בבית החולים בברגן בלזן היא פגשה קרובת משפחה. הקרובה שמעה מהרופאים כי רבקה גוססת, אך היא שרדה לפחות עוד חמישה חודשים. ככל הידוע היה ניסיון לשלוח אותה לשבדיה, ובעיר מלמה נמצא מסמך חתום בכתב ידה שבו היא מבקשת לעלות לארץ ישראל.
ואולם, למרות המסמך, רבקה ליפשיץ לא הגיעה ארצה ועקבותיה אבדו. האם התחתנה? כמה זמן חיה? היכן התגוררה? גורלה, למרבה הצער, נותר לא ידוע.
רופאה רוסייה מצאה את היומן באושוויץ. הוא נלקח ולא נעשה דבר כדי לאתר את מי שכתבה אותו. רק 70 שנה מאוחר יותר, לפני שנים לא רבות, נחשף היומן בפומבי.
הדסה חלמיש, קרובת משפחתה של רבקה, מספרת: "אמא שלי ואחותה, אסתר, ששרדו את המלחמה, הקימו כאן בארץ משפחות גדולות. הגילוי של היומן הכאיב להן מאוד. הן ניסו לשכוח ולהדחיק, והיומן הציף. מאז אני עסוקה ביומן. מה שאמא שלי לא יכלה או לא רצתה לספר - היומן מספר. זה השלים עבורי את החוסרים הללו.
"זו הייתה הסיבה שהצטרפתי לעמותת 'דורות ההמשך', כדי לספר את הסיפור של אמא שלי. אני משתתפת בסדנת כתיבה של עמותת 'דורות ההמשך', ולמדתי לספר את הסיפור על ידי אסתי לידר שמנחה את הסדנאות של העמותה. מאז, אני הולכת לספר את הסיפור לכל מי שמזמין אותי. לפעמים אמא שלי באה איתי. אני אוהבת לספר את הסיפור בבתי הספר, כי אני חושבת שרבקה מהווה השראה לילדים.
"כרגע אני עובדת על הוצאת היומן כספר בעברית (שהזכויות שלו הם של jfcs - מכון לחקר השואה בסן פרנסיסקו) ומקווה שהוא ייצא לאור בקרוב. אני מאמינה שהספר הזה הוא עדות שאין דומה לה. היא תתאים מאוד לאנשים שמחפשים לדעת איך שמרו את אלוהים בגטו".
"אני נזכרת בסיפור על ילד מסכן ואיש זקן", כותבת רבקה ביומנה ב-17 בינואר 1944. "הילד אמר: 'כשהרגליים שלי קרות, אני יכול לדרוך עליהן, כשהידיים שלי קרות - אני יכול לשפשף אותן'. אז אחרי שאנחנו מונים את כל זה וכאשר זה מגיע ללב, אין שום עצה איך לחמם אותו. האיש הזקן נתן לו מעיל לחמם את לבו ואמר לו: 'ילד שלי, תשגיח על לבך, בגלל שזה הכי חשוב. תדאג שלעולם הוא לא יתקרר'".
ב-1 בפברואר באותה שנה כותבת רבקה:
"הו, דמעות הרטיבו נא את עיניי...
ואז יהיה לי קל יותר...
ופעם בלילה שאבכה הלוואי...
ו... הלוואי ואומר כבר: קדימה! מהר!
הו, כמה שזה עדיין ממני רחוק.
כמה אותי מכך עדיין מפריד?
מה לעשות, משהו בנפשי רדום עמוק,
אני רוצה להתנתק ו... לרוץ לאלוהים היחיד!
הו אלוהים, סייע לי בנטל,
הרי לבדי לא אוכל!...
שמפני הקושי לא אתבטל,
והקם את קומתי חיש קל.
אלוהים שלי! אני כה סובלת מגעגועים,
ולגמרי אובדת עצות,
מול הודך אני נחנקת בשפלות,
רוצה להיות טהורה! להמעיט בעוונות!...
אלוהים! אני כה כמהה! אלוהים אהוב!
כה מלאת כמיהה... למשהו טוב יותר...
והלב עודנו פצוע וכאוב,
משהו מייבב... ונישא אליך, האחד ואין אחר!
אלוהים שלי!
אלוהים יקר, אני מאמינה שתעזור לי!..."
שישה ימים לאחר מכן, כותבת רבקה ביומנה: "מה אני יכולה לעשות? אני כל כך חסרת אונים. ה' תעזור לי. תעזור לי! גם הרעב עולה, הרעב הנוראי הזה חסר התקווה. קר יותר, קפוא, אה, למה לכתוב על זה בכלל? מילים חסרות משמעות והן אינן מבטאות שום דבר, כל הזמן אוי, אוי אוי. מספיק. לא חשוב. אני מודה לה' שאני יהודייה! שהוא נותן לי להבין את זה".
ב-11 בפברואר כותבת רבקה:
"והנה שוב הגיע יום שישי! ...איך שהזמן טס מהר! ...ולאן? מה אנחנו כבר יודעים? מה מצפה לנו בעתיד? אני שואלת בפחד ובאותה מידה בסקרנות של נערה. ואולי בכל זאת? ויש לכך גם תשובה, תשובה גדולה: אלוהים והתורה! אבא אלוהים ואמא תורה! הם הם ההורים שלנו! כל־יכולים, יודעי־כול, נצחיים!!! איזה כוח אדיר!!!
"אני הרי בהשוואה לכך יצור מזערי שקשה להבחין בו אפילו בעזרת מיקרוסקופ... אבל מה זה משנה?... הא, אני צוחקת על כל העולם, אני היהודייה המסכנה מהגטו, אני שלא יודעת מה יהיה איתי מחר... אני צוחקת על כל העולם, כי יש לי משענת, כי יש לי את המשענת הגדולה, הענקית, של האמונה, כי אני מאמינה! וככה אני חזקה יותר, עשירה יותר ושווה יותר מהאחרים. אלוהים, אני כל כך מודה לך!!!...".
יום לאחר מכן היא כותבת שוב. הרעב, הסבל והקושי מופיעים בין השורות:
"הרבה אנשים תוהים: למה, ולמה. ולאט לאט, צעד אחרי צעד, מאבדים את האמונה שלהם ומרימים ידיים עם החיים שלהם. אוי, זה נורא!... בגלל זה אני מודה לה' שלוש פעמים, אפילו ארבע, על שנתן לי את ההזדמנות להאמין. אם לא הייתה לי האמונה, אני, כמו כל האנשים האחרים הייתי מאבדת את הרצון לחיות.... סבלנות, בעזרת ה' יהיה הכל בסדר.
"דבר אחד נותן לי כח כשאני נזכרת בזה, זה האמונה שהמצב הזה לא יהיה ככה תמיד!.... אף על פי שאני עוד צעירה, אולי עוד יהיה ממני משהו ואז אוכל לעזור לעשות משהו. הרי אני צריכה לחיות באמונה. בשביל זה אני יהודייה, כדי להאמין ולקוות, ואותה התקווה יש לה יסוד חזק!.... ה' תזרז כבר את הזמן!"
ב-14 בפברואר רבקה כותבת:
"אלוהים שלי! האם לא מספיק?
כמה נצטרך עוד לסבול עינויים?
לנו הכמהים, כמו מעצם מחניק
מה יביא מחר לא יודעים
הו אלוהים! עזור לנו סוף כל סוף
הגטו הזה הוא מכונה שפלה
אלוהים, כמה זמן עוד יחלוף
זמן חיינו עם מנת התרעלה?
אבל רע לנו יותר ויותר
פחות ופחות תקווה... חושך מאפיל
האם כל אחד לבדו יישאר?
ובגטו הסגור ימות מוות משפיל?
חיינו כאן עלובים באמת...
ויכלו להיות כה נהדרים!
אני נשרפת והאש לא נכבית
בסבל לנצח הם שזורים!"
הו אלוהים! הכול בך תלוי!
רפא את פצעי לבנו כיאות!
שים כבר קץ לעינוי!
הרווה את נפשותינו הצמאות!"
תשעה ימים מאוחר יותר, ב- 23 בפברואר, מתארת רבקה את הקרב העצום שמתחולל בנפשה. ההיאחזות באמונה מול המשבר המחריף בכל יום. העצב, הרעב, הפחד והגיהנום שהיא חווה - מול הרצון להמשיך בכל מחיר. לשרוד.
"מה אני יכולה לעשות?" היא כותבת. "לחכות בסבלנות? אוי, זה מדי קשה! אני מפחדת שלא אוכל להמשיך יותר! אני בוכה בכל כוחי. לעצור! כי זה חשוב כל כך, וקשה כל כך.
"ה'! איזה מאבק! איזה מאבק נורא! אינני יכולה לוותר! מי חושב בכלל לוותר? אוי, אני מרגישה שאני טובעת יותר ויותר בתוך בוץ וטיט.... ואינני יכולה לצאת... לא! אני לא אתן לזה לקרות! אעשה כמיטב יכולתי!... מי יכול לעזור לי? הגטו הזה הוא גיהינום נורא".
חודש לאחר מכן, היא כותבת: "האם אפשר להחזיק מעמד עוד? אני לא יכולה.. באמת... אני לא יכולה... אני מאבדת את הכוח שלי (לא את הכוח הפנימי) אבל זה מספיק. אני כל כך חלשה! לפעמים אני לא מרגישה את הרעב... זה נורא... (רעב תמיד משפיע עליי רע)... מה יהיה? מה יהיה? ומעל הכל, פסח.. אני לא יודעת... ה'! ה'! שלח לנו עזרה! מתי תשלח?
"הלב שלי נקרע לרסיסים.. המחשבות שלי מפוזרות כל הזמן... זה לא אפשרי לאסוף אותן.. יש כאוס... הכל משפיע עליי לרעה. .. חסרה לי חמימות אמהית, אהבה, כואב הלב... או, אני מתגעגעת אליהם! קר לי... ברררר... קר כל כך!...לוחץ מסביב לי, אני לא יודעת לאיפה להסתובב, אני מרגישה כל כך רע! אתה יומני, בוודאי גם מרגיש רע, בגלל שאתה צריך לספוג את כל הצער שלי.. אתה מוכרח לדעת שעכשיו כבר לא אכפת לי!...".
ביום ה-5.4.44 כתבה רבקה: "בגלל החג יש הרבה תכונה. אבל לא הכל חיובי, לרוע המזל. אתמול אלה שהזמינו מצות לא קיבלו לחם. הם יכולים לגווע כמה ימים או לאכול מצות...טוב, לא קל להיות יהודי".
יומנה של רבקה מסתיים ב-12 באפריל 1944:
"הא, איזה מזג אוויר נפלא! נפלא! נפלא! הא, זה כל כך משמח אותי, זה עידוד גדול עבורי", היא כותבת. "ברגע זה כל כך מתחשק לי לחיות, העצבות המוזרה הזאת פוחתת, ואז האומללות שלנו כל כך מכאיבה, דיכאון שכזה נופל על הנשמה ו... באמת נדרשים כוחות אדירים כדי לא להרים ידיים.
"כי כשמסתכלים על עולם כל כך יפה באביב המקסים הזה, ובו זמנית מסתכלים עלינו כאן בגטו, שכמעט הכל נשלל מאיתנו, אין לנו את השמחה הקטנה ביותר... אנחנו נהיים אדישים. ... אני מנסה לא להרוס לעצמי את שמחת החיים. עדיין כמה שזה קשה!!! אלוהים כמה זמן זה עוד יימשך. אני חושבת שרק כשניגאל יהיה לנו אביב אמיתי. הא, כמה אני משתוקקת כבר לאביב הגדול והיקר הזה...".
אקו"ם