ראשי » סגנון » מגזין

סיפור הצלחה: האימפריה של סבתא ג'מילה

עם מוניטין בעשרות מדינות בעולם, סבתא ג'מילה, יצרנית סבונים ותכשירים שמיוחסות להם סגולות ריפוי נדירות - כבר הפכה למותג. ראיון עם האישה הדרוזית הראשונה שיצאה לעבוד, הקימה מפעל במו ידיה, ועדיין לא מוכנה לנוח

אם הפְרסים היוקרתיים שזכתה בהם לאורך השנים לא היו משכנעים מספיק, ואם הדלקת המשואה ב־2006 לא הייתה הוכחה ניצחת, בא הוויז כפוסק אחרון, וקבע: "סבתא ג'מילה" היא אימפריה. עם כל הכבוד לגופים הבכירים בעולם הקוסמטיקה שקשרו כתרים לראשה ולעיתוני הכלכלה שסימנו אותה כסיפור הצלחה, אין לך מדד טוב יותר מאפליקציית הניווט, שדי לה בצמד המילים הנושאים את כינויה כדי להוביל אותך היישר לחנות המפעל של ג'מילה חיר, ברחובה הראשי של פקיעין הישנה, רבע שעה ממרכז ביג בכרמיאל.

ככל שהכביש הפתלתל מתקדם לכיוון היישוב הדרוזי הוותיק, החורש הגלילי הופך לצפוף יותר, ממחיש את הטבע התוסס באזור זה שממנו מורכבת התוצרת הייחודית של ג'מילה - סבונים ותכשירים שמיוחסות להם סגולות ריפוי נדירות.

כשהיא נהנית מרווח נאה וממוניטין יוצא דופן בעשרות מדינות, סבתא ג'מילה בת ה־77 יכולה להרשות לעצמה להירגע מעט. בכל זאת, קשה לתפוס אותה ברגע של מנוחה. כשהיא לא עסוקה בניהול המפעל המרכזי בתפן על עשרות הפועלות שבו, היא מסיירת בעשרות המדינות שבהן מוצריה הפכו לשם דבר - בין השאר, זכתה באוסקר למוצר הטבעי הטוב ביותר בפולין בשנת 2007, ברשימת הסבונים הטובים באנגליה 2010 ובקרם הידיים הטוב בהולנד ב-2014. בביקורים הללו היא מעבירה הרצאות ובהן היא מספרת את סיפורה של הדרוזית הראשונה שיצאה לעבוד עוד לפני שידעה קרוא וכתוב, והפכה לאישה הראשונה במגזר שהקימה מפעל במו ידיה. לדברי מקרוביה, ג'מילה לא מייצאת רק את המוצר לעולם אלא גם את הערכים, המסורת, רוח הגליל והאהבה לטבע ולאנושות.
 
בזמן שאנו נפגשות ג'מילה כבר מכינה אריזות ראשונות לקראת טיסה ליפן, שם היא קיבלה פרסים כמו Elle beauty award 2013 והמוצר הטוב ביפן לשנת 2010. בשבוע הקרוב יציינו שם עשור להגעת מוצריה. "הסבון שלנו מיוחד במינו, והוא לא זול", אומרת ג'מילה. "מי שמצליח להכניס מוצר ליפן סימן שיש לו מוצר מאוד טוב, ואני עוד קיבלתי שם פרס. זה אומר שזה מיוחד".

מזה שני עשורים זוכים מוצריה להצלחה בעולם תחת המותג "ג'מילה סיקרט". ג'מילה מספרת בגאווה: "בהולנד ובאיטליה קרם הרגליים והידיים שלנו זכו בפרסים. תודה לאל עד היום לא היה מי שקנה את אחד המוצרים שלנו ולא היה מבסוט. אנשים באים לחבק אותי ולהודות.

"בכל יום מגיעים לפחות עשרים מטיילים לחנות המפעל שלנו בפקיעין. אני מקבלת מאות מכתבי תודה. אחד אומר שסבון הפלא עזר לו לאקזמה, האחר לפצעי בגרות, לפסוריאזיס ולמה לא. לאנשים מותר לומר שזה עוזר, לי אסור. אין לי תעודה רפואית. האישורים ממשרד הבריאות הם לקוסמטיקה, לא לתרופות. יכולים לתבוע אותי על דבר כזה. הטבע לא נתן לי תעודה, ובלי תעודה אתה לא שווה כלום. אז אנשים קוראים למוצר הבית שלי 'סבון הפלא'. אתם אמרתם, לא אני".

גם היום, כ־22 שנים לאחר שהחלה לשווק את המוצר הראשון, ג'מילה לא שוכחת את המהמורות שבדרך. על פריחתה המאוחרת מעיד השם "סבתא" שמוצמד למרכולתה. ג'מילה החרוצה מכירה מינקות את עולם העשבים, "בית המרקחת של הטבע" כלשונה, אבל ההצלחה באה כשכבר חבקה נכדים ונכדות. "נולדתי בבית עני מאוד", היא מספרת, "בית של פלאחים. לפני מלחמת השחרור לא הייתה עבודה בכלל. אמא הייתה ידועה כמומחית לצמחים וטיפלה באנשים. כילדה היו עוטפים אותי בשמיכה ולוקחים אותי לשדה. עד היום אני מאוד אוהבת טבע".

כבר בכיתה ב' נאלצה לעזוב את הלימודים בבית הספר, ואמה העבירה אליה את הידע על סגולותיהם של הצמחים. "הייתי הבת הקטנה מתוך ששה ילדים, ושאר האחים לא התעניינו", היא אומרת. "שנים הסתובבתי אחריה יחפה, לא היו נעליים ללבוש, ואמא הייתה מסבירה לי הכול על כל צמח - במה הוא טוב ולמה הוא מזיק. גם את הזיכוך של הפרחים והצמחים למדתי ממנה. היינו מכינות טיפות לעיניים ולאוזניים. ראיתי שהיא מצליחה לעזור לאנשים שדרכו על מסמר או זכוכית; הם היו הולכים יחפים, פלאחים, ואחרי כמה ימים אין כלום. כל מה שצריך זה צמח מתאים. התחלתי להאמין בטבע, וחשבתי שצמח שעוזר לדלקת גרון או ריאות יעזור גם לדלקת בעור. מה שטוב לגוף שלנו בפנים, טוב גם בחוץ. כך התחלתי להכין תרכובות לפצעים בעור".

הקמת המדינה הייתה נקודת מפנה בחיי הכפר פקיעין. "הגיע לכפר רופא. עד אז לא ידענו מה זה, כל מי שהייתה לו חולצה לבנה חשבנו שהוא רופא. אבל זה היה רופא אמיתי. הבנו שהמודרנה מגיעה לפה, ולא יהיה עתיד לעולם הריפוי בצמחים. חשבנו איך ממשיכים מכאן. הגענו למסקנה שהכי נכון יהיה שהתמציות יגיעו לגוף דרך סבון, כי להתקלח תמיד מתקלחים".

ג'מילה הבינה שהיא צריכה לייצר סבון ייחודי, משהו שיתעלה על סבון שמן הזית שהיה נפוץ למדי. היא רצתה סבון שיכלול את הסגולות הרפואיות שהיו בתרכובות שהכינה אמה. מלאכת התרכובת, היא מסבירה, דורשת ניסיונות חוזרים ונשנים עד שלומדים איזה שורש מוצלח ומאיזה מומלץ להתרחק, ועד שמוצאים את הטמפרטורה המתאימה לכל צמח ואיך לחבר צמחים זה לזה. "יש צמחים שיכולים להרוס אחד את השני", היא מסבירה. "כמו שמי שלוקח כדור נגד כולסטרול, אסור לו לשתות מיץ אשכוליות, ומי שלוקח כדור לברזל לא יכול לאכול אחר כך מוצרי חלב, ככה זה גם בטבע - יש צמחים שיכולים לעזור, ויש שמפריעים אחד לשני. אי אפשר לצאת לשדה ולחשוב שיהיה בסדר".
 

במשך שנים הסתגרה ג'מילה על גג ביתה כשהיא מנסה ונכשלת, בודקת ומתאכזבת. "כשאדם מנסה לעשות משהו ולא מצליח - צוחקים עליו, ואם הוא מצליח, כל אחד מנסה לשים לו רגל", היא אומרת, "לכן שמרתי הכול בסוד. בהתחלה היו לי הרבה פשלות. באזור הגליל כל אחד עושה סבון לבית שלו. לוקחים שמן מהשאריות של האוכל, הכביסה והכלים. אבל אני הכנסתי לעצמי לראש שאני חייבת לעשות מוצר אחר. הרבה שנים עשיתי ניסיונות ולא הלך לי, אבל האמנתי שאני אצליח ויהיה לי משהו מיוחד. מתי? לא יודעת. אבל הייתי בטוחה שזה יצליח ולא התייאשתי".

ג'מילה נישאה לבעלה בגיל 16, ובגיל 21 כבר הייתה אמא לשלושה מתוך חמשת ילדיה, "לפני שהבנתי מה אני בכלל אוהבת בחיים. זה מוות בשביל בחורה", היא אומרת בגילוי לב. "היה לי קשה מאוד. לפני ארבעים שנה לא היה מקובל שאישה תעבוד. הגבר מביא פרנסה. גרנו בחדר קטן עם תינוק, בלי מטבח ושירותים ובלי עבודה. שכנעתי את בעלי שנעבור דירה והגענו לרמלה. הוא עבד כשומר בבית אריזה ואני בקטיף תפוזים. בלילה עבדתי במשמרת נוספת בבית האריזה במיון פירות. כשלא היה מיון, עבדתי בלי להתבייש בניקוי משרדים. ככה במשך 14 שנה, אף פעם לא עבדתי רק משמרת אחת. וכל הזמן הזה המשכתי לעשות ניסויים בלילות על הגג".

מאחורי המאמץ של ג'מילה עמד רצון עז להעניק חינוך טוב לילדיה. "לפני שנים לא היה בפקיעין חינוך טוב", היא אומרת. "הילדים שלי למדו במושב ניר־צבי. עד היום לא מקבלים שם ילדים מעדות המזרח. אמרו לי שאין סיכוי. אבל אני לא רציתי לחזור עדיין לפקיעין. הבית פה היה בבנייה, ולא הייתה פה עבודה לאישה. בעל הבית שלי ראה אותי בוכה וסיפרתי לו מה קרה, אמרתי לו שאני רוצה בית ספר טוב לילדים. באתי מהגליל לעבוד ולחנך את הילדים, זו המטרה. הוא אמר לי 'אל תדאגי, יש לי מניות במושב הזה'. לא הבנתי מה הוא אומר, אבל הוא הלך ורשם אותנו. זה בית ספר פרטי שעלה לנו הרבה כסף, אבל הילדים שלנו למדו שם ארבע שנים ומשם עברו לקיבוץ נצר. כל הזמן הזה לא הפסקתי לעשות ניסיונות עם הצמחים, אבל הצמחים שם לא כמו אלה שפה בגליל".

עם תום לימודי הילדים חזרה המשפחה לביתה המשופץ בפקיעין, וג'מילה פתחה מסעדה מתחת לביתה, במקום שבו היום מוצגים לראווה עשרות מוצריה הריחניים. אבל אצל ג'מילה כמו אצל ג'מילה אין חצי יום עבודה, ובמקביל היא החלה לעבוד בחצי משרה בנעמ"ת. "הגדולים היו חוזרים מבית ספר ואני הייתי בוכה שהם יודעים לקרוא ולכתוב ואני לא. פניתי לשמחה, המנהלת שלי בנעמ"ת, והיא אמרה לי: 'תשכרי חדר ותרשמי נשים, נתחיל ללמד עברית וערבית לפי הביקוש'. היא רק הבהירה שצריך שמישהי תנקה את החדר, אז ניקיתי ושטפתי כלים והקמתי קבוצה בלי שידעו שאני בעצמי לא יודעת קרוא וכתוב. כשהנשים סיימו את השיעור הייתי יושבת על החומר שלהן, וכל מה שהן למדו פעם אחת הייתי עושה עשרים פעם. למדתי לקרוא עברית וערבית, אבל לא חזק. היום אני יכולה להסתדר, אבל קוראת לאט. תודה לאל אני מסתדרת, ולפחות יכולתי לעזור לילדים".
 

ואז יום אחד התרכובת על הגג הצליחה. ג'מילה עדיין לא רצתה לשתף איש, אלא בדקה את הסבון על גופה ועל ילדיה. בהמשך החלה לחלק אותו בחינם לשכנים, לרופאי עור, לתיירים ובעיקר לחיילים. "בן אחד שלי היה קצין בגולני והשני בצנחנים", היא אומרת, "הייתי נותנת להם את הסבונים והם היו מחלקים, וביקשתי חוות דעת. תכל'ס, את המחקר שלי עשיתי על חיילים. כשראיתי שיש תגובות טובות, התחלתי להיכנס לסופר־פארם ולניו־פארם. מאוחר יותר הבן שלי שגר בהולנד נכנס לחברת קוסמטיקה עם שם טוב, ונתן להם לבדוק את הסחורה. חילק לדיילות, למנהלים ולכל מי שראה שסובל מפצעים. וכך הכול התחיל".

היום סודות העשבים של ג'מילה עברו לבן הזקונים שלה, שהוא גם האחראי במפעל על פיתוח מוצרים חדשים כשהוא נהנה מ-26 שנות ניסיון.  לצדו עובד צוות בכיר מאוד שמתמחה ומטפל בידע הרב שהביאה ג'מילה ומשפחתה. "כמו שאמא שלי העבירה לי את הידע שלה, ככה אני נתתי אותו לבן הקטן", היא אומרת. "הוא היה מגיע מבית הספר, אוכל ונח והולכים לשדה. הצמח על הנייר לא נראה כמו בשדה. על הנייר כולם נראים אותו דבר, בטבע את קוטפת, טועמת. הבן שלי למד באוניברסיטה את כל הדברים האלה, והיום הוא עובד עם מדענים גדולים. במפעל בתפן הכול על המחשב. מדייקים לפי הגרמים, עבודה מודרנית על בסיס מה שלמד פה. כשאני התחלתי לא היו בכלל מחשבים. קטפתי וטעמתי וניסיתי". היום מייצר המפעל בתפן עשרות מוצרים שונים - סבונים במגוון ריחות, שמנים לעיסוי ולטיפול בפנים, קרמים, חמאת גוף ועוד. במקביל משווק המפעל מפיצי ריח ונרות ריחניים, תחת השם "ריחות הגליל".

ג'מילה גאה לא רק בתוצרתה, אלא גם באווירה הייחודית במפעל. "מי שרוצה לראות מה זה שלום, מה זה לחיות כל העמים יחד, שיבוא לפה", היא אומרת. "כאן יש הכול - דרוזיות, יהודיות, מוסלמיות ונוצריות. כולן עובדות יחד, כמו משפחה".

למה רק נשים?
"רוב המפעלים שהיו באזור הזה עברו לירדן, מצרים וסין. עבודה זולה יותר. כולנו נכנסנו למצב כלכלי קשה, משכורת אחת כבר לא יכולה להספיק. אני רוצה שאישה תוכל לעבוד בכבוד. גבר יכול לעבוד גם בשמירה. אישה לא יכולה לעבוד בכל עבודה, בגלל הכבוד שלה".

איך בעלך הגיב לכל העשייה שלך?
"בעלי מאוד כיבד אותי ומאוד אהב אותי. עזר לי הרבה. הוא הלך לפני תשע שנים".

במפעל בתפן עומדים שישה 'טנקים' גדולים המכילים שמן זית, כל אחד מחומם על ידי המחשב לטמפרטורה המתאימה לצמחים ששמים בו. בתחתית מונח שורש עשבי, המורתח מראש. יתר המרכיבים מתווספים לאחר הרתחה, כדי שלא יאבדו מאיכותם. אגב, בשם המפעל אין דבר שיסגיר את התוצרת. "אולי אנחנו מייצרים חומוס ואולי נעליים, לא כתוב כלום", אומרת ג'מילה בחיוך, "רק שם הצמח על כל מוצר וזהו. שמן דפנה, שמן שקדים, שמן זרעי ענבים, שמן אבוקדו, חמאת ציה, קצח ורימון. יש פה ערכה סודית של צמחי מרפא, זה בא אחרי 58 שנים של ניסיונות".
  

לכמה זמן הסבון שלך טוב?
"קחי סבון, וגם הנינים שלך יוכלו להשתמש בו. שמרתי לי בצד סבון במשך 45 שנה, לראות מה יהיה איתו. אי אפשר להבדיל בינו לבין סבון חדש, למעט הריח החזק יותר בחדש".

ג'מילה גאה בבניה שהשתלבו במפעל, אבל בעיקר בבתה היחידה ענת שהייתה למורת הנהיגה הראשונה בכפר. "כששלחתי אותה לאוניברסיטה זה היה קשה ולא מקובל, היא גם הייתה הראשונה שלמדה נהיגה ובין הסטודנטיות הראשונות שיצאו למגורים מחוץ לכפר לטובת לימודים. היום אפילו הבת של השייח' נוהגת. הבת שלי כבר 25 שנה מורה בבית הספר וגם מורה לנהיגה. הבכור שלי דובר כמה שפות. הנכדות שלי לומדות תואר שני בפסיכולוגיה, האחרת ראיית חשבון ועוד אחת בטכניון. עד היום קשה לי שאני לא למדתי".

ובכל זאת, את סיפור הצלחה.
"נכון, אם אדם אין לו מזל ללמוד, זה לא סוף העולם. יכולים לחיות בלי לימודים, אבל זה קשה. אני עומדת באירועים מול 140 עיתונאים, אני מרגישה שאני גבר ולא אישה, עם ביטחון עצמי מאוד חזק. לא חוששת מכלום. זה לא טוב לאישה, אבל ככה אני. אופי לא טוב. אבל שם אני חזקה. כל אחד עם השאלות שלו, ואני בכלל לא מתרגשת. אבל כשזה מגיע לטיפול בניירת, ילד בן שש מוביל אותי. כשאני במשרד, הנכדה שלי בכיתה ג' באה להקריא לי סיפור. אני מרגישה שהיא מורה שלי במקום שאני אלמד אותה. זו הרגשה זיפת, וזו נקודה שחורה בחיים. ואת זה כבר אי אפשר ללמוד. אין יותר טוב מלימודים".

בדצמבר עתידה ג'מילה לקבל אות כבוד מ"עמותת יסמין" לעידוד עסקים קטנים בניהול נשים בראשות עפרה שטראוס. בשנה שעברה ייצגה את ישראל באירועי יום האישה הבינלאומי בספרד, והייתה לגולת הכותרת של האירוע. היא עשתה זאת אף שההתמודדות בארץ איננה תמיד פשוטה. 

"אם אני עוברת עם הלבוש המסורתי שלי בתל־אביב או בירושלים כולם מסתכלים עליי. אני לא מתביישת בתלבושת שלי. אני גאה במנהגים שלנו, גאה שאני דרוזית. אני אישה פלאחית של כפר שלא למדה ולא כלום, ואני לא מזייפת אף פעם ואומרת רק את האמת שלי. השכנים שלי פה נוצרים ומוסלמים, כמו משפחה ממש. הדרוזים הם דת שתמיד קוראת לשלום ואני מאמינה בשלום ובאהבת האחר. בסוף כנס יום האישה הבינלאומי בספרד אמרו לי שמה שלא עשו בשגרירות בכמה שנים עשתה ג'מילה בכמה שעות".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg