ראשי » סגנון » מגזין

לא עוצרת: המאיירת הישראלית שמככבת בעולם

השערים שאיירה למגזין הניו יורקר הפכו לסימן ההיכר שלה וספרי הילדים שכתבה זכו להצלחה בקרב צעירים ומבוגרים בכל העולם. בביקור בארץ מספרת מיירה קלמן על הזיגזג בין ישראל לארצות–הברית, וחושפת כיצד הפכה הרתיעה שלה מכלבים לאהבת אמת

רגע אחרי שהריאיון נגמר וההקלטה נעצרת, מיירה קלמן עוצרת אותי. "רגע", היא שואלת, "אבל איפה נולדת? בירושלים? מה למדת? איך הגעת לעבוד בעיתון?". מדובר ברגע יוצא דופן עבור מראיינים. מטבע הדברים, רוב האנשים שמעניקים ריאיון מרוכזים בעצמם, אבל לא קלמן: המאיירת האמריקנית־ישראלית (67) דווקא לא עושה מעצמה סיפור גדול, ומתעניינת הרבה יותר בעולם שסביבה ובאנשים שמאכלסים אותו. אחרי הכול, בדיוק מהדברים האלה היא בונה את הסיפורים שלה.

הרגע הזה, כפי שהספקתי להבין בהמשך, מייצג את קלמן נאמנה: אמנית של סיפורים קטנים, אנקדוטות יומיומיות. קלמן פוקחת עיניים בקביעות כדי שתספיק לצלם, לאייר, או לפחות להתבונן בכל מה שנקרה בדרכה ומעורר בה עניין - ילדים ומבוגרים, כלבים ואנשים.
 
בזכות עבודתה, הפכה קלמן לאחת המאיירות המוכרות והחשובות בעולם הספרות והעיתונות. במהלך הקריירה הארוכה שלה הספיקה לאייר, ובחלק גדול מהמקרים גם לכתוב, 18 ספרי ילדים ו־13 ספרים מאוירים למבוגרים. במקביל איירה שערים רבים למגזין האמריקני הוותיק הניו יורקר והשתתפה בשלל תפקידים בהפקות שונות. עכשיו היא נמצאת בארץ לרגל התערוכה "כלבים וחתולים" במוזיאון ישראל, המוקדשת לעבודותיה.

כשאני שואלת מאיפה היא ממשיכה לשאוב אנרגיה והשראה אחרי כמעט חמישים שנות פעילות, התשובה שלה פשוטה מאוד. "כל הזמן יש לי סיפורים לספר", היא אומרת, "בעיקר על החיים שלי. הספרים הם ז'ורנלים של החיים שלי ואני לא צריכה לחפש יותר מדי רחוק. לחיים אין עלילה, בכל יום קורה משהו אחר. אז נכון, יש התחלה כשקמים וסוף כשהולכים לישון ובאמצע יש איזה אמצע - אבל זה לא ממש סיפור. הדברים הכי מעניינים הם אלה שלא נראים כל כך חשובים. המומנטים הקטנים האלה. זה קטנות או קטנים?" היא צוחקת.

כבר מהרגע הראשון, קלמן מתעקשת לדבר בעברית - נתון מרשים ביחס לעובדה שעזבה את ישראל עם הוריה בגיל ארבע ומאז מתגוררת בניו־יורק. למרות זאת, אוצר המילים שלה עצום והיא אפילו מתבלת אותו בסלנג מקומי מפעם לפעם. אלא שאולי לא מדובר בנתון מפתיע כשלוקחים בחשבון שמדובר באישה שמתעסקת במילים כל חייה.

במקור, קלמן בכלל רצתה לכתוב: בגיל 18 היא נרשמה ללימודי ספרות וחלמה להפוך לסופרת מצליחה, אלא שבתוך זמן קצר היא הבינה שהיא לא אוהבת את הכתיבה של עצמה - ובעידודו הנמרץ של מי שברבות הימים הפך לבעלה, טיבור קלמן, היא החלה לאייר, אף שלא היה לה כל רקע או ניסיון בתחום.
 

איך היה לך אומץ לעשות את זה?
"אני חושבת שהאומץ נובע מזה שאין ברירה. פשוט אין ברירה. זה הדבר היחיד שהייתי יכולה לבחור בו. הייתי במסלול של כתיבה, של ספרות, אבל זה פשוט היה ברור. אני חושבת שיש אנשים שהעתיד כבר ברור מבחינתם, יש להם חזון. והשאלה היחידה היא האם את ממשיכה ומתעקשת, או שאת אומרת: אני לא רוצה לעשות את זה או שאני לא יכולה לעשות את זה, או שאני לא מרוויחה מספיק כסף, או שאני לא מאושרת. אני לא אומרת שזה פשוט, אבל אם העבודה מספיק חשובה - אז את הולכת בזיגזג ולא עוצרת, לא מפסיקה".

צריך אמונה.
"את צריכה אמונה ואת צריכה גם מישהו שמאמין בך".

מי היה המישהו שהאמין בך?
"בעלי. הכרתי אותו כשהיינו בני 18. טיבור היה מאוד חזק בעבודה, בפרקטיקה. הוא הבין שזה לא מספיק שיש רעיון, צריך גם לבצע את זה. ככה למדתי שמה שצריך לעשות זה פשוט לעבוד. נכון, יש את כל הדאגות והמחשבות, אבל מה צריך לעשות בסופו של דבר? לשבת בכיסא ולעבוד".

זה מסובך להתגבר על הדאגות, ובפרט שעבודה באמנות לא מיד משתלמת.
"נכון. זה מסובך, וזה לוקח הרבה זמן. חושבים שמשהו ייקח חמש שנים והוא לוקח עשר, חושבים שייקח עשר וזה לוקח עשרים - אבל בסוף מגיע הרגע שבו זה כבר הופך לחיים מלאים, עם כל הדרעק ועם כל הדאגות. אז כשאנשים שואלים: 'מה יהיה איתי?', אני אומרת: או שתעשו את זה או שלא תעשו את זה. אלה כל האפשרויות. זה מה יש".

בבית עודדו אותך?
"כן, יכולתי לעשות מה שרציתי. אף אחד לא אמר: 'את חייבת לעשות את זה ואת זה', הם לא ידעו בכלל מה אני עושה ומה לא, אבל ההרגשה הייתה שאוהבים אותי. היה לי מזל, במיוחד עם אמא שלי. היא אמנם לא אמרה 'את תהיי אמנית', אבל היא מאוד האמינה בי. היא לא אמרה לי בכלל מה לעשות. היא אמרה: 'את צריכה לעשות את השגיאות שלך, את צריכה את החיים שלך'. וזה נורא קשה. יש לי ילדים, כבר יש לי נכדה - ואני יודעת כמה זה קשה להגיד למישהו אחר 'אני מאמינה בך, תעשה מה שאתה צריך', כי אני יודעת איזה דברים עשיתי וזה נוראי, איך בכלל יצאתי בחיים? אבל אולי היה לי מין מגנט שהנחה אותי, שבזכותו הבנתי מה האפשרויות שלי ולאן ללכת".

הפעם הראשונה של קלמן על שער הניו יורקר הייתה לפני למעלה מעשרים שנה. "פרנסואז מולי, שהייתה אחראית על עיצוב השערים, פשוט התקשרה אליי", היא נזכרת. כך נולד השער, שכלל שלל פרצופים שמייצגים היטב את רוחה של ניו־יורק. מאז הספיקה קלמן לעצב שערים רבים ואף לפרסם טורים מאוירים בעיתון.

"לפעמים אני באה אליהם עם רעיונות ולפעמים הם פונים אליי", היא אומרת, "והם לא מתביישים לומר לי לא".
בין יצירותיה המפורסמות ביותר של קלמן ניתן למנות את הספר "The Principles of Uncertainty" (עיקרון חוסר הוודאות), שמאגד טורים חודשיים שכתבה לניו יורקר, וכן גרסה מחודשת לספר "Elements of Style" (יסודות הסגנון), מדריך קלאסי לכתיבה באנגלית שיצא לראשונה ב־1916 ואויר על ידי קלמן במהדורה מאוחרת משנת 2005.
 

למרות שהיא מציירת הרבה, זה ממש לא הדבר היחיד שקלמן עושה: אחד הפרויקטים האחרונים שהשתתפה בהם היה מופע ריקוד שנוצר בהשראת "The Principles of Uncertainty". "כתבתי אותו ועשיתי את התפאורות והתלבושות והאנימציות, וגם שיחקתי על הבמה", היא אומרת. "לא בדיוק רקדתי אבל זזתי".

ובעצם, זה לא מאוד מפתיע כשמדובר בקלמן. כפי שהיא מעידה על עצמה, היא אוהבת ומוכרחה ליצור - ולעיתים קרובות היא בוחרת לאייש בעצמה את כל התפקידים. כך עשתה גם ברבים בספריה, שכתבה ואיירה בעצמה.

"ברור שיש לי צורך לשלוט על הכול", היא מודה. "אבל אני גם פשוט מאוד אוהבת לצייר ומאוד אוהבת לכתוב, זה רצון טבעי. אני לא שואלת את עצמי למה אני עושה את זה, אני שואלת אם זה עובד, אם זה מספיק טוב, אם זה מעניין ואם אני נהנית. זו הדרך הכי טובה עבורי להביע את עצמי".

וזה בא לך בקלות?
"אני לא יודעת מה זה בקלות. אף פעם לא הפסקתי לעבוד. מאז שהתחלתי, אף פעם לא אמרתי: 'אני לא יכולה, אין לי שום רעיון'. מה שכן יש כל הזמן זה חוסר ביטחון עצמי: האם אני עושה עבודה מספיק טובה? האם זה יהיה מעניין למישהו אחר? האם זה ישעמם אותם?".

אבל את אחת המאיירות המפורסמות בעולם. זה לא נותן מספיק ביטחון?
"לא", היא פוסקת. "בוודאי שיש אישור מהחוץ. אני מבינה שאנשים אוהבים את העבודה שלי ואני זוכה להצלחה - אבל כשבן אדם מסתובב בתוך עצמו, כל הדברים עולים. כל השאלות. אני חושבת שזה חלק מהעבודה, שאם לא היו השאלות האלו אז לא הייתה יצירה.

"זה לא שאני רוצה לסבול כל הזמן, אבל אני חושבת שסבל או דאגות או פחד או צער חייבים להיות - פשוט כי זה חלק מהסיפור. אז אני רוצה שיהיו לי קצת צרות. לא יותר מדי, לא כל כך הרבה שזה יעצור אותי - אבל מספיק כדי שזה יגרום לי לחשוב. כדי שזה יגרום לי להבין מה הדבר שאני רוצה לומר".

יש יצירות שהתחרטת עליהן?
"לא. אבל יש חלקים בספרים שאני רואה ואומרת: 'אה, את זה לא הייתי עושה ככה'. אבל בדרך כלל, לא. אני שמחה שעשיתי את העבודות שעשיתי, כי זה הביא אותי לדבר הבא והייתי חייבת לעבור אותן. זה לא שאני אומרת שכל דבר היה נהדר, אבל כל דבר מביא אותך למקום אחר - אז לא, אני לא מתחרטת".

ויש דברים שעשית וגנזת?
"בטח. הרבה פעמים אני מסתכלת על דברים שעשיתי וזורקת אותם מיד. הרבה פעמים זה לא הולך טוב וצריך לזרוק הכול ולהתחיל מחדש".
 
לא כואב לזרוק לפח דברים שעבדת עליהם כל כך קשה?
"אני שמחה להיפטר ממה שאני לא אוהבת. אני מבינה שיש לי עבודה שאני חייבת לסיים ואני רוצה שזה יהיה כמה שיותר טוב, אז לא כואב לי לזרוק מה שלא טוב. כשיש לי דד־ליין, העבודה מבוססת על זמן. זה מהיר יותר מאשר להיכנס לסטודיו ולומר: 'יש לי חמש שנים לעשות מה שאני רוצה'. אם יש לי חמישה חודשים אני חייבת לחשוב מהר ולצייר מהר. זה יוצר התנהלות אחרת".

זה מגביל את היצירתיות?
"אני חושבת שזה דווקא עוזר, לדעת שיש דד־ליין ושאת חייבת להספיק. דד־ליין זה דבר יפהפה. כי מי לא דוחה דברים לרגע האחרון? אני לא מכירה אנשים כאלה. ואם בסופו של דבר את מגיעה בזמן עם העבודה, את גם יכולה ללמוד מזה: 'כבר עשיתי את זה אז כנראה שאני יכולה'".

היו פעמים שהזמינו ממך עבודות שלא רצית לעשות?
"בטח, הרבה. היו הרבה ספרים על נושאים שלא מעניינים אותי, אבל עד שהגעתי לרמה הזו לקחתי הכול. שמחתי שיש עבודה וכסף. גם עכשיו אני לא מסרבת בלי לחשוב - אבל אני מרשה לעצמי לבדוק אם זה מעניין ואם זה משתלב בתוכניות שלי".

ויש לה הרבה תוכניות. קלמן אמנם יוצרת כבר עשרות שנים, אבל היא ממש לא מתכוונת לעצור בעתיד הנראה לעין: בחמש השנים הקרובות היא כבר תפוסה לחלוטין, ואין לה זמן בכלל לפרויקטים חדשים.

את עושה רק יצירות משלך?
"אני עושה גם פרויקטים בשביל אחרים, אבל מעט מאוד. בעיקר עם אנשים שאני מרגישה שאנחנו שווים בהשקפה שלפיה הכתיבה והציור הם שווי ערך - שהציור הוא לא שולי. עבדתי, לדוגמה, עם אתגר קרת. עשינו סיפור לניו יורקר שהוא כתב ואני ציירתי".
 

את חושבת שציור טוב יכול להציל ספר גרוע?
"לא, תוכן זה הדבר הכי חשוב", היא אומרת. "אם הציור טוב והכתיבה לא טובה, אין ספר. אם הכתיבה טובה והציור גרוע - יכול להיות ספר".

כשאני שואלת אילו ספרים השפיעו עליה, קלמן מונה רשימה של יצירות  שבהן מופיעים איורים רבים. "בתור ילדה קראתי את 'בילבי בת גרב'. גם לודוויג במלמנס, שכתב את 'מדלנה' (סדרת ספרי ילדים שנכתבה החל מ־1939 ויצאה לאור בישראל ב־1996, ע"ש), השפיע עליי מאוד. שארלוטה סלומון, שנהרגה באושוויץ, ציירה וכתבה למבוגרים", היא מציינת רשימה חלקית.

ומה עם סתם ספרים, לא מאוירים?
"לא, אני לא נמשכת לזה. אם יש איור טוב אני מוכנה לקרוא. אם אין, זה נראה לי ריק".

קלמן הגיעה לארץ לרגל אירועי "אאוטליין - איור ומילים בירושלים", שהתקיימו כאן בחודש שעבר. ביקורה בארץ הוא לא אירוע נדיר: למרות שהיא עסוקה מאוד, היא מקפידה להגיע לישראל פעמיים בשנה.

כשאני שואלת אם היא מגדירה את עצמה ישראלית, התשובה מורכבת. "כשהגענו לארצות־הברית, ההורים שלי אמרו שאנחנו כאן רק לזמן קצר וחוזרים. הם אמרו שאנחנו ישראלים, לא אמריקנים, שאנחנו לא שייכים לפה. זה היה מאוד מעניין לגדול ככה כי הרגשתי שאני לא שייכת לכאן ולא לכאן, אני פשוט מסתכלת. כמו עיתונאית. והבנתי שזה לא משהו רע, שזה מעניין אותי.
 

"ככל שאני מתבגרת, אני רואה שהמצב פה הרבה יותר מסובך ממה שרציתי לחשוב. יש פה משהו מאוד מדאיג. מצד שני, זה חלק ממה שאני. בכל זאת יש לי משפחה גדולה בארץ, ויש את הרגש השבטי, ויש לי דירה בתל־אביב. כשאני נמצאת בארצות־הברית אני לא מתביישת בכך שאני ישראלית, ואני לא צריכה לתרץ תירוצים עבור המדינה".

ומה לגבי ספר בעברית?
"הייתי רוצה שיתרגמו, אבל זה לא יצא עדיין, ולי אין את השפה כדי לעשות את זה. כנראה שלפחות בחמש השנים הקרובות זה לא יקרה, אבל אי אפשר לדעת".

את עובדת גם בעיתון גדול, הניו יורקר. את מרגישה שלהלך הרוח הפוליטי בארצות־הברית מאז בחירתו של טראמפ יש השפעה כלשהי על התקשורת? על העבודה שלך?
קלמן מנידה את ראשה בצער. "זה הדבר הכי מגעיל שקרה בהיסטוריה, מזה הרבה שנים, זה שהוא נבחר. אין מילים לשוק ולצער שזה גרם. זה היה אבל. בלי להגזים, זה היה כאילו שמישהו מת".

למרות זאת, קלמן טוענת שלהלך הרוח בארצות־הברית אין השפעה על עבודתה - וגם לא על עיתונאים אחרים שעוסקים בנושאים פוליטיים יותר. "זה לא משפיע. זה עוד דבר שלומדים - שבסדר, הוא מטורף, אבל זה לא משפיע בכלל. כל אחד ממשיך לעבוד. האיורים שלי ממילא לא פוליטיים, אבל דווקא אלו שיש להם הנטייה והרצון להתייחס לפוליטיקה - זה נותן להם דחיפה להיות עוד יותר פוליטיים".

אחד מנושאי היצירה המרכזיים של קלמן הוא כלבים: היא מצלמת כלבים, מאיירת אותם - ואפילו הוציאה כמה ספרים שכולם סובבים סביב כלבים. בשלב זה הייתי קצת מודאגת: איך אראיין מישהי שכל כך אוהבת כלבים, אם אני בעצמי מנסה כבר שנים להתגבר על פוביה בלתי נשלטת ומאוד לא רצויה מפניהם?

התכוננתי להתוודות בפניה על מצבי העגום, אבל מהר מאוד גיליתי שגם אצל קלמן מערכת היחסים עם כלבים לא החלה בקלות. למעשה, היא עצמה פחדה מהם עד שהגיעה לגיל 46. "באותה תקופה בעלי חלה במחלה קשה", היא מספרת. "היו לנו אז שני ילדים קטנים וחשבנו שאולי כלב יעזור למצב הרוח בבית".
 

וזה עזר הרבה יותר ממה שהיא חשבה: אחרי שבני המשפחה אימצו את הכלב, הוא חולל מהפך משמעותי בחייה של קלמן. "כל החיים צילמתי כלבים ואמרתי שאני אוהבת אותם מרחוק", היא משחזרת, "אבל פחדתי פחד מוות שאסובב את הראש וכלב יהרוג אותי, היה ברור לי שזה מה שיקרה. זה הגיע מהמשפחה שלי. אפשר גם לומר שלא היה אמון בכלבים, לא היה אמון באנשים - לא היה אמון באף אחד. אבל כשבעלי חלה ואימצנו את הכלב הזה, בשנייה הוא נהפך לחבר הכי טוב שלי".

איך הסכמת פתאום להביא כלב?
"איך עשיתי את זה? את הדברים הכי גדולים עושים בלי לחשוב יותר מדי. ובאמת, הוא מיד נהפך למוזה שלי, החבר שלי, הוא לא עזב אותי לשנייה. הוא נתן לכולם נחמה אבל לי במיוחד. למדתי מהי אהבה של חיה".
פיט, הכלב שאימצו בני המשפחה, הפך במהרה לאחד האובייקטים המרכזיים בעבודתה - מה שהוביל לכך שקלמן החלה לכתוב ספרים ובהמשך גם להציג תערוכות בנושא כלבים - ובין היתר התערוכה הנוכחית שבה היא משתתפת.

מה את כל כך אוהבת בכלבים?
"יש כל כך הרבה דברים: שהוא לא מדבר", היא צוחקת. "שאם הוא אוהב אותך - אין גבול לאהבה. אין 'עד כאן, עכשיו עשית את זה ואני איתך גמרתי'. אין תנאים לאהבה. זה היתרון בזה שהוא לא בן אדם. אהבה של חיה מרחיבה את הלב. עשיתי רשימה של כל הדברים שהוא אכל, גם את המצלמה שלי - שאם הילדים שלי היו נוגעים בזה הייתי הורגת אותם, אבל הוא אכל אותה ורק אמרתי: 'איזה טמבל'. עד היום הם מאשימים אותי שאהבתי אותו יותר", היא מסיימת בצחוק.

"באינטראקציות עם בעלי חיים אנחנו משוחררים מעולם אי ההבנות של בני האדם ונכנסים לעולם אחר לגמרי. ככל שאני מתבגרת, אני מבולבלת יותר מאינטראקציות עם אנשים. אפשר לחשוב שהייתי לומדת משהו, אבל זה להפך - שוכחים משהו בכל יום. אבל הרוך והעוצמה של החיה הזו - עבורי זה מדהים. אני לא רוצה להיות דרמטית, אבל אותי זה הציל. כשפוגשים כלב זו אהבה שמציפה אותך. זה להתאהב במשהו שייתן לך להיות איך שאתה ופשוט יאמר: 'זה בסדר'".

איך התחלת לאייר כלבים?
"עשיתי איור של פיט על כריכה של הניו יורקר וזה התגלגל. ואז כתבתי על עוד כלבים, עד שהסוכנת שלי אמרה, 'יש לך כל כך הרבה על כלבים - תעשי עם זה משהו'. וכשעברתי על כל העבודות הבנתי שבאמת יש לי הרבה חומר".

לאורך הריאיון קלמן מתגלה כדמות אמפתית במיוחד - החל מהרגע שבו היא מוודאת שאקבל החזר כספי על הקפה ועד לתגובותיה לשלל האנשים שניגשים אליה עם וידויים שונים ומשונים ("אני מרים, אנחנו לא מכירות אחת את השנייה, אבל אני אוהבת אותך"). נראה שבכל מה שהיא עושה יש קורטוב של הומור ותבונה - כולל הספרים לגיל הצעיר.

ואכן, קלמן טוענת שמבחינתה אין הבדל גדול בין ספרי ילדים לספרי מבוגרים. "אני אוהבת לעשות את שניהם, אני אוהבת שיש ערבוב. לכתוב ספר לילדים זה מאוד מאתגר, כי זה 32 עמודים וצריך להכניס את מה שאתה באמת רוצה לומר. זה קשה. גם למבוגרים אני מנסה להגיד הכי פחות שאני יכולה, ולא תמיד אני מצליחה. אני רוצה לצמצם את כל הרעיונות להכי פחות מילים עם הכי הרבה רגש והכי הרבה הומור.

"אני רוצה שכל אחד יוכל לקרוא בכל הספרים - גם מבוגרים וגם ילדים. לפחות בספרי הילדים אני רואה שזה קורה, שילדים ומבוגרים יכולים לקרוא את ספרי הילדים ביחד, ואז יש שיחה ביניהם על זה. אני לא רוצה לעשות משהו שמשדר לילדים שאנחנו יותר חכמים מהם. אני רוצה שהספרים ידברו לכולם באהבה, בכבוד".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg