מורה לחיים
ד"ר אריה גייגר, המחנך המיתולוגי ומייסד בית הספר רעות, לקה בסרטן, החליט להפסיק את הטיפולים וחזר בו השבוע. גייגר מספר על הקרע עם ראשי החינוך הממלכתי-דתי, על הגיהינום המיותר של בחינות הבגרות ועל הקנוניה מאחורי השביתה והפקרת התלמידים. ראיון כואב
אשר קשר
,
11.01.08,
11:26
אריה גייגר
צילום: שימי נכטיילר
לפני שלושה שבועות סיפר לי ד"ר אריה גייגר (56), מנהל בית הספר רעות, כי החליט לוותר על טיפולי הכימותרפיה שהוא מקבל נגד מחלת הסרטן שלקה בה. הדברים שאמר התערבבו בקולות צהלת התלמידים שמחוץ למשרדו. הניגוד היה טראגי. גייגר לא התרגש. גם כשהוא נפרד מתלמידיו הוא עדיין מתעמק בהשפעות החינוכיות של מחלתו עליהם. הספרות המקצועית והניסיון הקליני מלמדים כי החולה חייב לשמור ככל האפשר על שגרת חיים רגילה ולאמץ תקשורת פתוחה, כנה ומאוזנת. הנחת העבודה היא שיש יתרון בכך שהילדים יהיו מודעים למחלה. כך בדיוק נוהג גייגר.
תגיד, זו לא התמודדות גדולה מדיי בעבור תלמידים בכיתות ז' ו-ח'?
"תהליך הפרידה הוא הזדמנות לדבר עם ילדים על דברים שבימים רגילים לא דנים בהם. בשל המצב הבריאותי שלי ניהלנו בבית הספר שיחות על השאלה אם יש חיים אחרי המוות, על אופטימיות ועל התמודדות עם הכאב".
"אריה, סליחה, אבל אין חימום בכיתות", פונה לגייגר אחד התלמידים לאחר נקישה קצרה בדלת.
"אני אטפל בזה מיד", מבטיח לו גייגר.
אתה גם מטפל בחימום בכיתות?
"אני מאמין שזה חשוב שנתמודד יחד עם כל בעיה", הוא מוסיף אחרי כמה שניות של מחשבה.
גייגר נולד בחיפה והוא דור שביעי בארץ, נצר לבעל שם טוב. לאחר שאמו היגרה למיאמי בילדותו הוא שב לבד לארץ בגיל 14 ולמד כאן בפנימיות שונות. במהלך שירותו הצבאי הוא חזר בתשובה. אחרי שעשה תואר בעבודה סוציאלית הוזמן גייגר על ידי פרופ' אליס שלוי, כלת פרס ישראל לחינוך ומקימת בית הספר דתי לבנות בירושלים פלך, ללמד שם.
בסוף שנות השמונים, לאחר שניהל חנות ספרים קטנה בשכונת בקעה במשך כשנתיים ("נהניתי מאוד"), קיבל גייגר הצעה להקים את בית הספר התיכון אמית-דרור וסימן בכך את תחילתו של זרם ליברלי בחינוך הדתי. עם זאת, רשת "אמית" הלכה ונעשתה חרדית-לאומית עם השנים. "בין 1991 ל-1999 הייתי מנהל אמית-דרור", אומר גייגר, "אבל ראשי החינוך הממלכתי-דתי (חמ"ד) לחצו על רשת "אמית" לשנות את אווירת הפתיחות של בית הספר משום שהייתה מוגזמת לטעמם".
זמן קצר אחרי רצח רבין הקימו התלמידים באמית-דרור, בעידודו של גייגר, ועדת חקירה עצמאית שחבריה הם תלמידים. ראשי החינוך הממלכתי-דתי לא אהבו את היוזמה. "זו הייתה חוויה מדהימה", מספר גייגר. "התלמידים בדקו בעצמם את אחריות המבוגרים לרצח ראש הממשלה. במשך שנה הם ראיינו אישים כמו בני בגין, אהוד ברק, חנן פורת ועיתונאים שונים. זו הייתה ועדת חקירה מאוד מרשימה ורצינית, אבל בחמ"ד לא התלהבו ויצרו אווירה לא טובה במערכת".
מה היו המסקנות של ועדת החקירה?
"המסקנות היו כלליות למדיי, אבל בוועדה הוחלט כי האחריות חלה גם על הציבור הדתי במדינת ישראל. בחמ"ד כעסו על ההתנהלות של בית הספר והפעילו לחץ על 'אמית' לפטר אותי".
איך זה השפיע עליך?
"זה היה שיאו של תהליך שבו חשתי כבר מיאוס מהעיסוק בגודל הכיפה ואורך החצאית. גם דעותיי הפוליטיות הלכו והתרחקו מאלה של זרם החינוך הממלכתי-דתי".
אריה גייגר. ''הקשיים היו עצומים. המתנגד הגדול היה מנח''י'' צילום: שימי נכטיילר
רעות נגד כל הסיכויים
גייגר התרחק גם פיזית. את רעות הוא הקים ביוני 1999, לאחר שפרש מאמית-דרור עם יותר מ-100 תלמידים. "חלקם עזבו אף באמצע הבגרויות שלהם", הוא אומר בגאווה. "אבל הקשיים בדרך להקמת בית הספר היו עצומים. המתנגדים הגדולים ביותר היו מנח"י. הם התנגדו נמרצות להקמתו של בית ספר פלורליסטי נוסף בירושלים. מנהל מנח"י בזמנו, מאיר קראוס, אף טען שאני אחד המחנכים המושחתים ביותר שפגש מימיו".
"אני מעריך מאוד את פועלו החינוכי של אריה גייגר", אומר קראוס השבוע, "הוא אחד המחנכים העמוקים והמשפיעים ביותר בדורנו. הוא הוכיח את פועלו ואני מלא הערכה אליו".
מדוע בזמנו התנגדתם להקמת רעות?
"למנח"י לא הייתה בעיה עם עצם הרעיון. לפעמים הרשויות רואות דברים מעט אחרת, אבל זה מסתדר בתהליך. היו שאלות לגבי תהליך ההקמה, אבל אני חייב להודות שד"ר גייגר הקים יצירה לתפארת".
"לאור ההתנגדות העיקשת של מנח"י היה לנו מזל שיוסי שריד היה שר החינוך", מתנחם גייגר. "אמנם עברו כבר כמה שנים", אומר יוסי שריד, "אבל אני זוכר אותו היטב. לא פגשתי אותו מעולם לפני כן, והוא עשה עליי רושם של איש חינוך רציני מאין כמוהו. הוא הציג בפניי את תכניתו לבית הספר והשתכנעתי מיד".
לא צריך ועדה לדבר כזה?
"אני לא צריך ועדה, אני ועדה בעצמי. לא לכל דבר צריך ועדות. הייתה אמנם המלצה של המשרד, והיה את שיקול הדעת שלי. מוועדות בית ספר לא יקום, במיוחד לא בית ספר עם חזון כמו של גייגר".
"המערכת נוטה להיות מאוד שמרנית כאשר מדובר בילדים", פורש גייגר את משנתו, "אבל לדעתי בהחלט צריך לקחת סיכון ולהאמין יותר בילדים. לצערי, ברוב המקומות יש נטייה לא לקחת את הסיכון הזה. צריכים לתת לתלמידים יותר זכויות שידגישו ערכים".
מה עם הישגים אקדמיים?
"מי שחשובים לו הישגים אקדמיים בלבד צריך להיות בבית ספר אחר. לעניות דעתי קיימת התנגשות בין חינוך ערכי לאקדמי. אבל אני חייב להדגיש שלמרות הדגשים הערכיים שאנו שמים ברעות, רוב בוגרינו נמצאים באקדמיה, וכולם הגיעו לממד של הגשמה עצמית".
בגרות זה לא הגשמה עצמית?
"הבגרות עושה רע לתלמידים. זהו כלי תועלתני למערכת, מטרתו למיין והוא מהווה סף מינימום מבחינת גירוי אינטלקטואלי. יש מתאם הפוך, לדעתי, בין בריאות נפשית, אושר, פיתוח כישורים ערכיים ועומק אינטלקטואלי ובין הישגים אקדמיים. אני חושב שהיינו מקדמים את המערכת הרבה אם היינו מנקים סוף-סוף את הגיהינום הזה שנקרא בגרות. בעיניי המערכת מתקשה ערכית, אם לא קורסת. כי המטרות של מערכת החינוך, כפי שהבנתי אותה וכפי שלדעתי הן מופיעות בחוק הממלכתי של החינוך, הן ערכיות בראש ובראשונה. אם היינו מצליחים להציב מדד טוב, למדוד ערכים בסוף י"ב, אני חושב שהמצב היה טוב יותר ממה שקורה במתמטיקה, לדוגמה".
"יש המון בלגן כל הזמן בבית הספר שלנו", מודה יוני יפת-רייך, המנהל האדמיניסטרטיבי ברעות, "וזה הכול בגלל שהתלמידים עסוקים כל הזמן בכל מיני פעילויות התנדבות שלא ממש קשורות קשר ישיר לתכנית הלימודים". על "לוח המעשר" (על שם המצווה) בכניסה לבית הספר רשומות פעילויות ההתנדבות השונות, כ-35 במספר, שתלמידי בית הספר עוסקים בהן. גולת הכותרת של ההתנדבות בבית הספר היא בית התמחוי שמנהלים התלמידים בעשר השנים האחרונות.
"זה היה רעיון שלהם", מספר יפת-רייך, שהוא גם מנהל בית התמחוי בחמש השנים האחרונות. "הם אמרו לאריה שהם רוצים לעשות משהו בנוגע לעוני, ואז החלו בחלוקת מזון לנזקקים. בית התמחוי עובד שלוש פעמים בשבוע, ולפעמים מגיעים לכאן בסביבות 70-60 קשישים. לא מדובר רק בבית התמחוי. הילדים מכינים גם כריכים וארוחות חמות לילדים נזקקים בבתי ספר אחרים. התלמידים נשארים כאן לעתים עד 20:00 בערב, מהבוקר. הם מגיעים גם בחופש הגדול ובחופשות מבית הספר". "החברים שלי התנדבו, אז גם אני באתי", מוסיף יפתח איתן, תלמיד כיתה ט' המתנדב כבר שנתיים בבית התמחוי. "מרגע שאני כאן אני מבין שאני לא חי בבועה כמו נערים אחרים בגילי".
אחד התומכים המרכזיים בהקמת בית הספר היה יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ח"כ הרב מיכאל מלכיאור. "מלכיאור, שהוא שכן שלי, אמר לי בשום אופן לא לוותר על החלום שלי", אומר גייגר. "אז הייתי כבר אחרי התקף לב אחד, לא היה לנו כסף, לא היה בניין וחשבתי לוותר. אז הלכתי למלכיאור וזה שינה הכול".
בית התמחוי של רעות. ''אנחנו לא חיים בבועה'' צילום: שימי נכטיילר
הקנוניה של המורים
"אני מכיר את ד"ר גייגר כבר שנים רבות", אומר מלכיאור. "אני זוכר כיצד הוא היה מיואש מכל הקשיים שהציבו בפניו במנח"י. הוא ניגש אליי שבת אחת ודיברנו על מה ניתן לעשות. החלטנו לפרסם מודעה בעיתון על בית הספר, ושהמעוניינים ייפגשו בבית הכנסת שלנו ברחוב אפרתה בתלפיות. כשהגעתי לשם לא האמנתי, אנשים עמדו בחוץ כי היה מאוד צפוף בפנים. הגיעו מאות אנשים".
מה הסיבה לכך לדעתך?
"הסיבה היא לדעתי אריה גייגר. חשוב לי שזה לא יישמע אצלך בכתבה כמו הספד, כי אני מאמין בלב שלם שד"ר גייגר עוד יצליח לצאת מהמחלה הנוראה הזו. אני לא מכיר אדם יותר דתי ויותר פלורליסטי ממנו. הפלורליזם שלו לא נוגע רק בדתיים וחילונים כי אם בכל תחומי החיים שלנו. וזה מה שבא לידי ביטוי בבית הספר שלו. השילוב הזה מחויב המציאות, בגלל הקיטוב בחברה הישראלית. זו המטרה של עמותת 'מיתרים', שבית הספר רעות הוא חלק ממנה".
"החברה הישראלית עדיין לא מתורגלת לחיות יחד", מסביר גייגר, "תלמידים מהשקפה שונה לא רגילים ללמוד יחד. רובנו אף מנהלים חיים פרנואידיים. בכל פעם שאני פוגש את הורי הילדים בבית הספר אני פוגש אנשים נפלאים ופלורליסטים, אבל פרנואידים. הורה אחד מבוהל מזה שאני אוציא את בנו להפקר, ואחר חושש שאני מחזיר את בנו בתשובה. אין שפה משותפת. לכן יש צורך לפתח חלל שאפשר לתרגל בו חיים משותפים. אחרת התוצאה תהיה הרת אסון לחברה הישראלית, כי אם אין מפגש בין יהדות, דמוקרטיה והומניזם, אז למעשה אין תקווה למדינת ישראל. כי מדינת ישראל חייבת את החיבור הזה".
לדברי גייגר, בית הספר נשאר עם הכותרת "דתי-פלורליסטי" כדי לא להרחיק קהלים דתיים קונוונציונליים. אחד הדברים המקודשים בו הוא התפילה בכל בוקר, והנוכחות בה חובה. "זו מחויבות לקהילה, אבל אנחנו לא בודקים מי מתפלל ומי לא", מחייך גייגר.
תגיד, מה קורצ'אק היה אומר על שביתת המורים?
"קורצ'אק לא מקבל את ההפקרה הזו של התלמידים למען קידום מטרות של מורים", אומר גייגר. "המטרה של המורים הייתה להעלות את שכרם. רק יחסי הציבור שלהם הכניסו מאוחר יותר עוד משתנים כמו שעות וגודל של כיתות".
אז לא תמכת במורים?
"ממש לא תמכתי בקנוניה הזו. קיים ניגוד אינטרסים מוחלט לדעתי בין המנהל למורים. המנהל מייצג את הקהילה ואת התלמידים ולא את המורים. מי ייצג את התלמידים אם לא המנהל? הרי למורים יש את הבעיות שלהם. הילדים בעצם מהווים קלף מיקוח בין המורים לממשלה. יש בזה אמנם היגיון אסטרטגי, אבל בעולם הילדים של קורצ'אק זוהי אמירה פסולה. מי בעצם מייצג את הילדים? במקום כל זה ישבתי וכתבתי רפורמה שקראתי לה 'הצעת רעות' והיא נמצאת כבר אצל השרה ואצל רן ארז".
אתה רואה בזה קנוניה?
"זו בהחלט קנוניה. זו אפילו שערורייה, לדעתי, שמבוגרים יודעים על השביתה חודשיים מראש ויושבים על תכניות מגירה לשביתה ארוכה".
יש הישג כלשהו לשביתה הזו?
"ההישג הכי גדול של השביתה הוא שהחינוך הפך להיות גורם בבחירות הבאות".
צילום:
עתיד המדינה ועתיד המורה
כיצד תפקדה לדעתך שרת החינוך?
"אני מכיר את שרת החינוך מילדות, ותליתי בה תקוות רבות בדברים מסוימים. יש לה הרבה אומץ והיא תצליח אם תחזיק מעמד, אבל נראה שלא כך יקרה. הייתי מספיק זמן בחינוך כדי להיות ריאלי".
"אני נפגשת עם ד"ר גייגר השבוע", אומרת שרת החינוך יולי תמיר ביום שלישי בערב, "אני נפגשת בשבועות האחרונים עם כמה מנהלים מובילים במערכת, ואריה הוא בהחלט אחד הבולטים שבהם".
באיזה מובן?
"לאריה גייגר יש תפקיד חשוב ביותר במערכת החינוך כמחנך בעל איכות נדירה. הוא אדם שרואה לעומק, שיצר מציאות חינוכית חדשה ושמציג מודל של בית ספר פתוח ופלורליסטי. אחד הדברים שאני חייבת לציין היא העובדה שהוא לא מגיע, כמו אחרים, ממקום של אינטרסנטיות צרה, אלא של ראייה כוללת".
"הילדים בישראל לא אוהבים כיום להיות בבית הספר, ואנשים לא לומדים טוב במקום שהם לא אוהבים להיות בו", מסכם גייגר. "אם המערכת היא נטולת אהבה, ותסלח לי על הבנאליות של המילה הזאת, ההישגים נופלים. כרגע יש נתק וניכור בין הילדים והמבוגרים. אנחנו צריכים להתחבר מחדש ולבדוק את סדרי העדיפויות של הילדים ואת המעמד שלהם. בסוף שנות השישים ילדים נתפסו כאן כדבר קדוש. הילד היה עתיד המדינה, והתפיסה הייתה שהילד במרכז. כיום, כלכלית וחברתית, מעמדו של הילד בכי רע. אם לא יהיה שינוי במעמד הילד, לא רק בחקיקה אלא גם במדיניות החברתית, יהיה קשה מאוד להתקדם".
ביום שלישי השבוע נראה גייגר טוב ונמרץ יותר מכפי שהיה בפגישתנו בשבוע שעבר. הוא לקה בסרטן לפני כמה שנים, והמצב הלך והידרדר. בגלל הטיפולים הוא לא הצליח לתפקד והפסיק להגיע לבית הספר, עד שהחליט לחדול מהטיפולים שאמורים להציל את חייו. במסיבת חנוכה לפני שנה הוא החליט לספר להורים ולתלמידים על המחלה והכין אותם לנורא מכול. "אני לא בטוח שאני מעוניין שתכתוב על המחלה שלי", הוא אומר, "גם כך קשה מאוד לתלמידים להתמודד".
מה עם הטיפולים?
"החלטתי להמשיך בכל זאת. תמיד יש עוד סיכוי".
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
