ג'יזס קרייסט
אליעזר אשר אנסקי שמר עד יום מותו את "הסוד הנורא" שהוא-הוא האיש שהכין מפסיפס את דמותו של ישו בכנסיית הקבר בירושלים כעת מרשה לעצמו הבן אלכס אנסקי לגלות: פני ישו לא במקרה דומים לפנים שלי
דורון ברוש
,
14.03.08,
14:56
אלכס אנסקי
צילום: ראובן קסטרו
בשבוע שעבר התלוננתי בפני עיריית תל אביב על שגילחה את פסל הפסיפס שעמד מול בית העירייה הישן ברחוב ביאליק. אחרי כמה ימים התקשר אליי איש הרדיו הוותיק ושחקן התאטרון אלכס אנסקי ואמר לי, "אתה יודע מי בנה את הפסיפס לגוטמן?". אמרתי שלא. "ואתה יודע", אמר אנסקי, "שפני ישו בפסיפס בכנסיית הקבר בירושלים דומים לפנים שלי, ולא במקרה?". אמרתי שלא. "אז דע לך, אמר אנסקי, שאבא שלי ייצר את הפסיפסים האלה, אבל עד יום מותו סירב לפרסם את העניין". שאלתי למה, אז אנסקי אמר, "בוא תשמע סיפור".
"אבא שלי", סיפר אנסקי, "אליעזר אשר אנסקי, נולד בבולגריה ב 1904. במשפחות הבולגריות דאז היה מנהג שאחד מהבנים לא ימשיך בחיי המעש בעסקים המשפחתיים, אלא יוקדש ויקדיש את עצמו ללימודי עניינים חיצוניים שברוח – למשל אופרה, ספרות, אמנות בכלל, הגות, אפילו פוליטיקה. במיוחד ראו במשפחה עניין סמלי גדול שאבא שלי נולד בשנת מותו של הרצל, ובמשפחה חשבו בגדול. 'זה', אמרו, 'יוקדש לפעולות שקשורות להמשכיות העם היהודי'.
"לתוך האווירה הזאת אבא שלי גדל. הוא ספג אותה וקיבל אותה על עצמו. הוא החליט שייקח על עצמו את האחריות לעשות מעשים למען עם היהודי. ענייני הרוח, האמנות – שבשנים שאחר כך הצטמצמה אצלו לעיסוק בתאטרון – הם הדבר שהכי מפאר את האדם, וכל השאר הם כוחות של הרס. רק הרוח מבטאת כוחות של בנייה.
"אחרי מלחמת העולם השנייה הוא עלה ארצה. אז כבר היה נשוי עם ילד, אנוכי. אימא שלי, עד מותה, לא הבינה את גודל המעשה שהיה מבחינתו העלייה לארץ. אנחנו, האמין אבא שלי, נבנה כאן בארץ ישראל תרבות שתשנה את העולם – ההיטלריזם והפשיזם לא ישרדו. אצלנו תיוולד האש שתתקן את העולם. כל אומות העולם ילמדו מאיתנו.
"האמונה שלו הייתה מוחלטת וסופית. אמנות ותרבות – זה העניין. הוא היה הולך ברחוב לבוש תמיד בחליפה ועניבה, כי זה המראה התרבותי, מתכופף ואוסף פיסות נייר או מיני לכלוך אחרים, לא סתם כדי שהרחוב יהיה נקי, אלא בשם אותה אמונה לוהטת של בניית התרבות שתיצור עולם חדש. לא פעם הסתבך בצרות כשהעיר לאנשים שהשליכו מיני לכלוכים על המדרכות. אפילו חטף מכות. אבל הוא היה בשלו. תרבות, ובעיקר אמנות, זו התרופה של העולם.
"הוא תירגם את ספר הזוהר מספרדית ומלדינו לעברית. בקרב זקני העדה הבולגרית יש עד היום מנהג שהולכים לישון עם התרגום שלו תחת הכר. הוא תרגם עשרות מחזות לעברית. ייסד תאטרון ילדים בשם 'בימתנו', במסגרת ההסתדרות, שם גדלו שחקנים כמו יוסי גרבר, עודד קוטלר, שושיק שני ואנוכי, אלכס אנסקי".
סטודנט בגיל 60
"כשסגרו את התיאטרון הוא לא ידע מה לעשות עם כל הלהט התרבותי שלו. הוא עבר לירושלים, פגש שם באיזה אירוע את נחום גוטמן. גוטמן היה צריך את ההוזה והמאמין הזה. הם דיברו. אבא שלי אמר לגוטמן, 'עושים יותר מדיי מלחמות'. גוטמן הסכים. אבא שלי אמר, 'צריך לעשות משהו חדש. גוטמן הסכים. אז אבא שלי אמר לגוטמן, 'בוא נהיה סטודנטים, נלמד פסיפס, נוציא את האמנות שמסתתרת פה עמוק באדמה'.
"למה באדמה? כי באותו זמן התגלו ברחבי הארץ בתי כנסת עתיקים עם רצפות פסיפס, מבנים רומיים עם קישוטי פסיפס. אבא שלי החליט שפסיפס הוא העתיד. גוטמן הסכים ושניהם נסעו להיות סטודנטים במרכז הגדול ביותר בעולם ללימוד פסיפס, ורונה שבאיטליה. עכשיו שים לב – זה היה ב 1964. אבא שלי היה כבר בן יותר מ 60. אימא שלי נשארה בארץ, גם אני נשארתי בארץ, הייתי בצבא. בנינו עולם חדש וישראלי כאן. רציתי להיות כמה שיותר ישראלי. אמי דיברה 12 שפות, אני סירבתי לדבר באף שפה אחרת מלבד עברית. והוא, הצוציק הלא צעיר הזה, עם גוטמן והצייר עמוס אריכא, שהצטרף אליהם, נוסעים להיות תלמידים.
"שנתיים הם היו שם. אריכא וגוטמן הלכו לכיוון של ציור, אבא שלי הלך לעבודת הכפיים, לבנייה עצמה. ויש הרבה מה ללמוד: באיזה סוג של כימיקלים ומה הכמויות שיש להשתמש כדי לייצר את תערובת המלט הנכונה; באיזה עומק לקבע את האבנים ובאיזה אבנים יש להשתמש - יש אדום כזה ואדום אחר. בסך הכול יש כ 3,000 גוונים של צבעים.
"אחרי שנתיים הוא חזר. הוא המשיך להסתובב עם חליפה ועניבה, מגולח, מסורק, ללא רבב, מתכופף להרים בדלי סיגריות מהמדרכה. הבן רוצה ישראליות, האבא נלחם בישראליות. פרנסה הוא הוציא מעבודות מוזאיקה שעשה. בזמנו החופשי הקים ביוזמתו והפעיל ללא תמורה כמובן חוגי תאטרון בעיר. על כך, אגב, זכה בתואר יקיר העיר ירושלים".
הפסיפס בכנסיית הקבר צילום: שימי נכטיילר
ישו סולח
"העבודה המשמעותית הגדולה הראשונה שלו הייתה – והנה אני מגיע לעניין – בבניין הרבנות בתל אביב. זה היה באגף 'השמח' של החתונות, לא ב'עצוב' של הגירושים. אלא מה, בישראל, כשמדברים על ציור ופיסול, כולם מאבדים את הראש. ישר, 'לא תעשה לך פסל ותמונה', בטח כשמדובר בבניין הרבנות. אבל נושא העבודה היה אמור להיות ברכת כהנים, אז מה יהודים עושים? עוקפים. עושים ברכת כהנים בלי כהנים, לפחות בלי הפנים שלהם. אז גוטמן צייר בלי שום רמז לפנים, רק את ידי הכהנים רואים, והרבנות קנתה. אבא שלי ביצע את העבודה והיה מאושר.
"ב 1967 פרצה מלחמת ששת הימים והעם היהודי נפל על התחת. זה לא היה סתם ניצחון צבאי, האמינו בארץ, זאת ההשגחה האלוהית שהביאה את הרווחה לעם ישראל. נגמרו הימים הרעים. בשביל אנשי תרבות כאבא שלי תוצאות המלחמה היו כאילו נפלו המחיצות בין הדתות, מלחמות הדת נגמרו, מסעי הצלב שייכים להיסטוריה, האסלאם, הנצרות והיהדות יחיו מעתה בשלום ובשלווה, וכיתתו חרבותיהם והגיעה אחרית הימים.
"אבא שלי נשם את האוויר והיה שיכור. בלילות היה יוצא להסתובב בעיר העתיקה, לוחץ ידיים לאנשים, מתיידד. כולו פעם רגשות של חמלה לאנשים שנפגעו, רצה לשקם את ההריסות, להסביר שתהיה בנייה מתוך המלחמה. כשהוא נתון בהלך הרוח הזה הגיע לכנסיית הקבר הקדוש, שעל פי החלק האורתודוכסי של הקתוליות, שם קבור ישו. הוא פגש שם את אב הכנסייה והתיידד איתו.
"בכניסה היה פרסקו, ציור קיר, גדול שרוף. אב הכנסייה אמר לאבא שלי, 'אם אתה מוכן לשפץ את הציור, אנחנו נמצא את הכסף. רק תחזיר את הפרסקו לחיים. אבא שלי אמר מיד, 'כן. כל מה שאני צריך אלה האבנים מוורונה, ואני אחזיר את הפרסקו לחיים'.
"בשש השנים הבאות, בחינם, בלי לקבל אגורה בתמורה מהכנסייה, אבא שלי היה מגיע לכנסייה השכם בבוקר, מטפס על הפיגומים שבנה ומשחזר לאט~לאט את ציור הקיר. אוכל היה לו מהארוחות עם הכמרים. אני הייתי כבר בגלי צה"ל, אמא שלי שיחקה בהצגות בניו יורק, והוא עבד. מוורונה הגיעו משלוחים של אבנים לפי הזמנות שלו, והוא שיחזר את תמונת הצליבה.
"כשהגיע לפניו של ישו הצלוב בחר את הפסוק האחרון שיצא מפיו של ישו: 'סלח להם אלוהים, הם אינם מבינים את אשר הם עושים'. בחירת הפסוק הזה יצרה לו בעיה. בתמונות צליבה בכנסיות ספרדיות, למשל, הבעת פניו של ישו זועמת ודורשת נקמה. הבעת התחשבנות של מל גיבסון כזאת. אבא שלי בחר את ההבעה המפויסת, של ישו על הצלב, שאינו זועם - אלא להפך, סולח לאלה שהרגו אותו".
אליעזר אשר אנסקי צילום: ללא
"שנה וחצי, לא פחות, אבא שלי עבד על ההבעה של פניו של ישו. הוא אמר, 'צריך לראות שלא עשיתי אותו פוזל. שלא עשיתי אותו בעל אינטרס כלשהו. אסור שיהיה אנושי מדיי, בעל רצונות שיש לכל אדם מהיישוב. הוא צריך להיות הסולח האולטימטיבי, מאמין מוחלט בניצחונו של הטוב'. אבן אחרי אבן הוא הניח על תמונת פניו של ישו, ירד מהפיגום לראות שהוא אינו טועה, וחזר לטפס על הפיגום להמשיך בעבודה.
"הוא היה צריך כמה תווי פנים להתבסס עליהם ובמי הוא בחר כמודל? בי. בבן שלו, אלכס אנסקי. הוא הביא אותי לשם, אמר, 'עמוד', רשם קווים ועבד לפיהם. ישו הראשון לפי אלכס אנסקי יצא מביך. אפילו אמא שלי ראתה את זה ואמרה, 'אם אתה לא משנה, אני אפוצץ את הציור הזה. אתה לא תשים את הבן שלנו ככה על מכשיר העינויים, אתה לא תצלוב אותו'. אבא שלי אמר לה, 'את צריכה להיות גאה, אלכס הוא כבר לא הבן שלנו, אנחנו מציבים אותו בספירות אחרות'. זה לא היה ויכוח היסטרי או מתלהם, אבל הוא יצר מתח בבית. אני אמרתי שלא אכפת לי. בסוף הייתה פשרה. אבא שלי שינה פרטים, שינה במבנה הגבות, בדלילות הזקן, ובעוד מקומות, אבל אם תסתכל באף של ישו בכנסיית הכתר הקדוש, אתה לא תוכל להחמיץ. זה האף של אלכס אנסקי.
"וכל הזמן הוא חזר ואמר, 'אלכס, שאף אחד לא יידע את זה. שהשמועה לא תגיע לאף אחד. אני לא רוצה לראות פה אפילו חצי עיתונאי. אם יידעו שהיד שעשתה את הצלוב בכנסיית הקבר הקדוש עשתה גם את ברכת הכהנים בבניין הרבנות בתל אביב, תקום סערה גדולה ועוד ירצו להרוס את העבודה בתל אביב.
"זה היה הסוד הגדול שאבא התעקש לשמור עד מותו בשנת 1990. כשסיים את העבודה על הקיר בכנסיית הקבר אמרתי לו, 'אבא, תחתום על העבודה'. הוא אמר, 'בשום אופן לא. בעבודות אמנות בכנסיות ברחבי העולם לא מקובל שהאמנים חותמים. גם ליאונרדו ומיכלאנג'לו לא חתמו על העבודות שלהם'. בסוף אבא השתכנע לשתול חתימה מאחורי גולגולתא. הוא סיים את העבודה בשנת 1982. אחר כך היה הולך לבקר שם הרבה. הוא נשאר ביחסים קרובים עם אב הכנסייה עד מותו. פעם הוא הביא אותו להצגה שלי בתל אביב. זה היה כבוד גדול בשביל אב הכנסייה ובשבילי. כמה שנים אחרי מותו של אבא הם תלו נברשת גדולה באמצע האולם שמחייבת לעקוף אותה כדי להתקרב אל הפרסקו וגורמת להחמיץ את כל מלוא העוצמה שבו, חבל. בטח הם קיבלו איזו תרומה וזאת הייתה אולי פוליטיקה פנימית. מילא. טוב שאבא לא ראה את זה. הוא בטח לא היה שמח מזה".
הפסיפס צילום: שימי נכטיילר
הפסיפס הנחבא/אשר קשר
וואג'י נוסייבי מסתובב בכנסיית הקבר כמו בעל הבית של המקום. במידה מסוימת זה אכן כך. נוסייבי לבוש בחליפה חומה מוקפדת, תפורה למידותיו, ואצבעותיו משחקות במסבחה, על שלושים ושלושת חרוזיה. נוסייבי ממשיך שושלת משפחתית מפוארת, לדבריו של 630 שנה, מאז גירש סלאח א~דין את הצלבנים מירושלים. מאז, הוא אומר, אחראית משפחתו על שער העץ המאסיבי של כנסיית הקבר ועל פתיחתו וסגירתו מדי יום. הנוסייבי הנוכחי עושה את זה ב~30 השנים האחרונות. כבעל הבית הוא מסתובב בין הכמרים והנזירים שאחראים על החלקים השונים בכנסייה, שואל אותם לשלומם ולוחץ את ידי מדריכי התיירים, שמנסים לתפוס מקום טוב לקבוצותיהם בתוך הכנסייה.
כנסיית הקבר, ברובע הנוצרי של העיר העתיקה בירושלים, ניצבת במקום שבו, על פי האמונה, נצלב ונקבר ישו. זהו המקום המזוהה כגבעת גולגולתא, המוזכרת בברית החדשה: "ויהי כאשר באו אל המקום הנקרא גולגולתא ויצלבו אותו שם" (הבשורה על פי לוקס, כ"ג , 33). היא נחשבת לכנסייה החשובה והקדושה ביותר בעולם, אף יותר מכנסיית סנט פטרוס שבגבעת הוותיקן ברומא. בכניסה לכנסייה שעונים כמה צלבים על קיר האבן של הכנסייה, בשביל תיירי האקסטרים, שחפצים להתנסות בדבר האמיתי.
שלוש העדות השולטות בכנסייה הן היוונית, הארמנית (שתיהן נמנות עם הזרם האורתודוקסי) והמסדר הפרנציסקני, המייצג את הוותיקן ואת הנצרות הקתולית בארץ. ה"שליטה" מתבטאת באחזקת רכוש רב, יחסית, בכנסייה, וכן בזכויות יתר על פני עדות אחרות, כמו פיזור קטורת ברחבי הכנסייה לקראת טקס התפילה היומי ומשקל יתר בהכרעות הקשורות למבנה ולסדרי החיים בכנסייה. שאר העדות הפועלות בכנסייה הן עדות אורתודוקסיות קטנות כמו הקופטים, הסורים, היעקוביטים והאתיופים.
בכניסה לכנסייה נמצאת אבן המשיחה, שעליה, על פי האמונה, הונחה גופתו של ישו לאחר צליבתו. מעבר לה יש פסיפס חדש למדיי, שנעשה לכבוד ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השישי, בשנת 2000. אני מתעניין, כמובן, בפסיפס של ישו אנסקי, הנמצא בצדה השמאלי של הכניסה לכנסיית הקבר. מדריכי התיירים ששאלתי לא יודעים כלל מי עשה את הפסיפס, השייך לכנסייה הארמנית, של ישו הצלוב. חלק מהם אפילו לא יודעים על איזה פסיפס אני מדבר. רק כשאני מסב את תשומת לבם לפסיפס הם מודים בחצי פה כי לא שמו לב אליו עד עתה. "תאמין לי", אומרת לי ע', מדריכת תיירים מתל אביב, "אני עובדת כאן 15 שנה וזו הפעם הראשונה שאני רואה את הפסיפס הזה. כשאני מגיעה לכאן הבלגן כאן כזה גדול, שאני רק רוצה לצאת מכאן כמה שיותר מהר".
גם נוסייבי לא יודע מי בדיוק עשה את הפסיפס של ישו הצלוב. כשאני אומר לו שגם מדריכי התיירים אינם יודעים, הוא נוחר בבוז ואומר כי "אלה, מה שמעניין אותם זה רק לקחת את התיירים לחנויות מזכרות ולעשות את האחוזים שלהם מבעלי החנויות. לא ממש מעניין אותם מה קורה בכנסיית הקבר".
אתה יודע מי עשה את הפסיפס?
"אני חושב שעשה אותו יהודי, לפני 20 שנה בערך".
זו לא בעיה שיהודי עושה פסיפס בכנסייה?
"כל כנסייה אחראית על החלק שלה", הוא פולט בשאט נפש, "הארמנים עושים בחלק שלהם מה שהם רוצים".
בפטריארכיה הארמנית אומרת לי הנזירה מארו כי אינה יודעת דבר על הפסיפס, והיא אף מופתעת מהשאלה. כאשר מארו מתייעצת עם עמיתיה, הנזיר הארמני מביט בי בסקרנות. מעולם, כנראה, לא התענינו כל כך בפסיפס הזה. אני מתכופף על ברכיי ומחפש חתימה על היצירה, אך איני מוצא. הנזיר בארוד מהפטריארכיה הארמנית מתגלה כמקור מוסמך. "אני זוכר שמישהי יהודייה עשתה את המוזאיקה לפני 20 או 30 שנה" הוא אומר, "אבל על העיצוב אחראי אמן ארמני מארצות הברית בשם רבונד סמוריאן".
אם מתאמצים אפשר למצוא קווי דמיון בין ישו שבפסיפס הארמני ובין אלכס אנסקי, אבל חייבים ממש להתאמץ לשם כך, ולהביט בפסיפס מזווית מסוימת. הכומר הארמני ששומר על השטח הצמוד לפסיפס לא יודע מילה אנגלית, רק רוסית וארמנית. הוא גם לא שמע מעולם על אלכס אנסקי.
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
