הצלם של המדינה - ירושלים

הצלם של המדינה
דוד רובינגר חוגג 60 שנות קריירה וחושף את היחסים האינטימיים עם בגין, התמונה שלא פורסמה על הכור בדימונה, הסלידה היום יומית מתרבות הפפראצי והאכזבה על שלא זכה לצלם את היטלר

ערן אלדר , 21.03.08, 14:28

דוד רובינגר
צילום: שימי נכטיילר

בשנת 1955 הוזמן הצלם דוד רובינגר (84), אז בראשית קריירת הצילום המפוארת שלו, לירושלים למסדר חיילים שקיבלו דרגות קצונה. ראש הממשלה אז, דוד בן גוריון, העניק לכל אחד מהם באופן אישי את סיכת המ"מ וכשהגיע לחייל אחד, גבוה במיוחד, שסיים את הקורס בהצטיינות, עמד על קצות אצבעותיו ולחץ את הסיכה אל דש חולצתו של החייל הנבוך. רובינגר, שראה את הזקן מאדים ממאמץ ואת החייל מאדים מהתרגשות, לא היסס והקליק מיד.

אחר כך רץ למעבדה הביתית שלו ופיתח את התמונה. הוא לא ידע ש-28 שנים אחר כך אותו חייל גבוה במיוחד, משה לוי שמו, ימונה לרמטכ"ל ויפקד על הצבא בזמן מלחמת לבנון. "שמרתי כל השנים על התמונה הזו", הוא מספר השבוע, עם צאת ספרו האוטוביוגרפי "ישראל מבעד לעדשה" (הוצאת כתר), המתאר את קורות חייו ומלווה בעשרות מצילומיו המפורסמים (אירוע השקה להוצאת הספר ייערך במשכנות שאננים ביום ראשון בשעה 18:30 בערב). "ברגע הצילום לתמונה לא הייתה משמעות מיוחדת", הוא מסביר. "זה היה סתם חייל. אבל כשמשה לוי מונה לרמטכ"ל התמונה קיבלה משמעות. וזה קורה עם המון תמונות שברגע הצילום אין להן משמעות מיוחדת, אבל המון שנים אחר כך, בראייה היסטורית, הן מקבלות משמעות חדשה".

רובינגר, ותיק צלמי העיתונות בארץ, מסביר שזו גם המורשת שהוא ישאיר אחריו לצלמי הדור הצעיר. "שישמרו על התמונות שלהם", הוא מייעץ. "שיעשו לעצמם ארכיון. זה הדבר הכי חשוב שצלם צריך. לא לצלם רק בשביל העיתון של מחר בבוקר, אלא לתעד את התקופה ולשמור את התמונות, גם תמונות שלא נראות באותו רגע בעלות חשיבות גדולה. יום אחד תהיה להן חשיבות. היית מייעץ לכל צלם לעשות לעצמו ארכיון עם תיעוד התקופה כי יום אחד זה ישמש אותו. בשבילי זה למשל הפנסיה היום".

דוד רובינגר נולד בשנת 1924 בווינה, בירת אוסטריה. אביו, קלמן, סחר בגרוטאות מתכת, ואמו הייתה עקרת בית. "אני זוכר את ידיו של אבי, שחורות ומלוכלכות מעבודה", משחזר רובינגר בספרו. "ואמא בילתה את מרבית שעותיה בבישול". בנובמבר 1939, חודשיים לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה,

הוא עלה ארצה בגפו במסגרת עליית הנוער, ורק שנים רבות אחר כך נודע לו כי בשנת 1942 נרצחה אמו על ידי הנאצים במחנה ההשמדה מאלי טרוסטיניץ שבבלרוס. אביו עזב עוד לפני המלחמה, ללונדון. "לאחר המלחמה שמענו מפי כמה שכנים נוצרים בווינה על הסבל הנורא שהיה מנת חלקה באותן שלוש שנים של בדידות", הוא מדווח בספר. בארץ הצטרף לקיבוץ בית זרע שלחוף הכנרת ועבד במטע הבננות, כחשמלאי ובעבודות נוספות. אחר כך עבר לקיבוץ תל עמל, ושם עבד כשומר בשדה. רובינגר הצעיר עזב את הקיבוץ עם עוד כמה חברים והתגייס לצבא הבריטי. בסיום הטירונות במחנה סרפנד, צריפין של היום, נשלח לחיל האפסנאות המלכותי ועסק בעיקר בהובלת אספקה וציוד.

הצנחנים בכותל צילום: דוד רובינגר

תמונה אחת שווה שש לירות

את קריירת הצילום שלו, שבזכותה הוענק לו פרס ישראל לעיתונות בשנת 1997, התחיל רובינגר ממש במקרה, כשקיבל מצלמה במתנה מידידה צרפתית, שהיה לו איתה רומן קצר. "התחלתי לצלם בגיל מאוחר יחסית, כשהייתי בן 21 ושירתי בצבא הבריטי במסגרת הבריגדה היהודית", הוא נזכר. "לא הייתה לי מצלמה לפני כן. הכרתי בחורה צרפתייה ששמה היה קלודט ואדרו כשהייתי בבריגדה בשנת 1945, וכשנסעתי ארצה לחופשה מפריז היא באה להיפרד ממני בתחנת הרכבת ונתנה לי במתנה מצלמת ארגוס, מצלמת 35 מ"מ מתוצרת ארצות הברית. זו בעצם הייתה המצלמה הראשונה שלי. היא נתנה לי מצלמה קטנה ופשוטה, אבל זה מה שעורר בי את הרצון לעסוק בתחום. כשהשתחררתי מהצבא הבריטי התחלתי לעסוק בצילום".

התמונות הראשונות שצילם רובינגר היו של חיילים בריטים בירושלים. "אני זוכר איך הייתי רץ לתל אביב עם התמונות הראשונות שלי ומוכר אותן למערכות עיתונים כמו 'דבר השבוע'", הוא נזכר. "קיבלתי אז שש לירות לצילום".

בראשית שנות החמישים העמיד רובינגר הצעיר את שירותיו ואת עדשת מצלמתו לרשות אורי אבנרי והמגזין "העולם הזה", אבל את ההזדמנות הגדולה להפוך לצלם מקצועי ממש קיבל מהמגזין הבין לאומי "לייף", שהציע לו את תפקיד צלם המערכת בארץ. בעולם התעניינו אז מאוד בקורות המדינה הצעירה, ורובינגר מצא את עצמו מצלם גם בעבור השבועון הנחשב "טיים".

במשך השנים צילם רובינגר את ישראל ברגעיה החשובים, השמחים, העצובים, המרגשים והקשים. הוא ראה בעדשת מצלמתו את הצנחנים בוכים בשחרור הכותל במלחמת ששת הימים, הנציח את נשיא מצרים אנואר סאדאת יורד ממטוסו בנמל התעופה בן גוריון בשנת 1977, צילם את דוד בן גוריון מובהל על אלונקה לבית החולים לאחר שנפצע מרימון שהושלך בכנסת בשנת 1957, צילם את גולדה מאיר במבט קודר ביום התפטרותה מהכנסת בשנת 1974 ועוד צילומים היסטוריים רבים, של פוליטיקאים ישראלים ובין לאומיים ואח"מים אחרים. המצלמה של רובינגר נכחה כמעט בכל הרגעים החשובים שנכנסו לדברי הימים של מדינת ישראל מראשיתה.

מנחם ועליזה בגין צילום: דוד רובינגר

היה עם העדשה בכל מקום

רובינגר גר כבר 51 שנים בבית אבן קטן ומוקף גינה מטופחת מאוד בשכונת קטמון הישנה בעיר. קירות סלון ביתו עמוסים בתמונות ובחפצי אמנות. את רובם תלתה אנני, אשתו המנוחה, שהייתה גם בת דודתו. הם נישאו נישואים פיקטיביים בשנת 1946 בהרפורד שבגרמניה כדי שאנני תוכל לקבל אשרת כניסה לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה. "אבל כעבור כמה זמן הנישואים הפכו אמיתיים", הוא מספר. אחרי כמה חודשים אנני נכנסה להיריון וילדה את תמי, בתם הבכורה, וכמה שנים אחר כך, ב-1953, נולד אמנון (אמי רובינגר, המאייר הידוע – ע"א). לאנני מקדיש רובינגר פרק שלם בספרו. בשנת 1995 התגלה גידול ממאיר בגופה. למרות הטיפולים האינטנסיביים שעברה היא נפטרה בשנת 2000.

כעבור שנתיים, בחתונת ידידים, הכיר רובינגר את ציונה ספיבק, שגרה לא הרחוק מביתו, והשניים הפכו לזוג. "זו הייתה ראשיתן של השנתיים וחצי המאושרות בחיי", הוא אומר. "היו לנו יחסים נפלאים. נסענו יחד לארצות הברית, לווייטנאם, לקמבודיה ולכל מיני מקומות באירופה. בילינו יחד נהדר".

ב-26 בדצמבר 2004 נקטעה האידיליה באופן טראגי. השניים קבעו להיפגש בבוקר כדי ללכת לשחות, אולם בשלב מסוים שינתה ציונה את התכניות והודיעה לרובינגר שתפגוש אותו בביתה בצהרי היום. רובינגר הגיע אליה בשעה שקבעו וצלצל בפעמון. היא לא ענתה. גם לא בטלפון. הוא החל לדאוג, טלפן לכלתה, והיא הגיעה למקום מהר עם מפתחות לביתה של ציונה. השניים פתחו את הדלת ונדהמו ממה שראו עיניהם. "מצאנו אותה עם גרון חתוך כשכולה מגואלת בדם", הוא נזכר. "זה היה מחזה נורא, לא אשכח אותו. אחר כך התברר שאת הרצח ביצע מוחמד הגנן שעבר אצלה בעבר. היא פיטרה אותו לפני הרבה שנים אבל הוא חזר בכל פעם כדי לבקש נדבות. והיא כל פעם נתנה לו קצת כסף, פה 100 שקל, שם 200 שקל. יום אחד הוא בא ודרש ממנה 20 אלף שקל. היא לא הסכימה לתת לו והוא פשוט לקח סכין ושחט אותה. למחרת בבוקר קיבלתי טלפון מראש הממשלה אריאל שרון, שקרא על זה בעיתון. הוא צלצל לנחם אותי".

רובינגר הוציא בעבר שני ספרים עמוסי תצלומים מפורסמים שלו. מקום המדינה ועד היום הוא השתדל להיות עם העדשה שלו בכל אירוע ומקום שלימים ייצרבו בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. הוא צילם נשיאים, ראשי ממשלות, שרים וחברי כנסת, שחקנים מפורסמים שהגיעו לכאן לביקור בשנות השישים, טקסים חגיגיים ולהבדיל, גם אירועי תופת שונים. בין תצלומיו ירושלמים צעירים על שריונית בריטית חוגגים את החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947; דוד בן גוריון פוגש את הלן קלר, ב-1952; נפט פורץ בקידוח חלץ ב-1955; משה דיין עסוק בחפירות ארכיאולוגיות ב-1956; חייל ירדני מגיש כוס תה לחייל ישראלי בגבול הקו הירוק ב-1956; הצייר מרק שאגאל וגולדה מאיר מסתודדים בכנסת בטקס הסרת הלוט משטיח הקיר ששאגאל תכנן ב-1969; עזר ויצמן מול הספינקס המצרי בגיזה ב-1978; יצחק ולאה רבין אוכלים ארוחת בוקר ב-1994, ועוד.

דוד רובינגר צילום: שימי נכטיילר

הצנחנים בכותל, הסיפור המלא

מה הצילום שאתה הכי אוהב? שהוא הכי מרגש או משמעותי בעיניך?
"אי אפשר להגיד. יש הרבה כאלה. הצילום של שלושת הצנחנים על יד הכותל, למשל, או הצילום של הנשיא סאדאת יורד מהמטוס בשדה התעופה בן גוריון. התרגשתי בהמון אירועים. הייתי במלחמות וצילמתי והייתי באירועים משמחים".

מה הסיפור של התמונה המפורסמת של הצנחנים בכותל עם כיבוש העיר במלחמת ששת הימים? איך הגעת לשם?
"ערב קודם לכן עוד הייתי עם כוחות צה"ל באל-עריש בדרך לכיבוש סיני. הצטרפתי אז לחטיבת השריון של ישראל טל וצילמתי בעבור השבועון 'טיים'. ואז שמעתי בערב באלחוט שמשהו קורה בירושלים. בדיוק הגיע מסוק ולקח פצועים ונדחפתי גם אני פנימה וטסתי בחזרה לבאר שבע, שם חיכה לי האוטו שלי. משם נסעתי לירושלים והגעתי בבוקר. מיד רצתי לעיר העתיקה והגעתי כרבע שעה אחרי שכבשו את הכותל. עדיין היו צליפות והמלחמה עוד לא נגמרה. היות והמקום היה צר מאוד בין הכותל ובין הבתים שסמוכים לו, נשכבתי על האדמה כדי לתפוס זווית צילום טובה, שבה יראו גם את החיילים וגם את אבני הכותל. אז שכבתי על האדמה ובכיתי מרוב התרגשות כי הרגשתי הקלה גדולה עם כיבוש הכותל. ואז עברו שלושת החיילים האלה וצילמתי אותם. בכלל לא ידעתי מי הם. גם לא חשבתי שזה צילום כזה חשוב, כי כעבור רבע שעה הגיע הרב גורן עם השופר וספר התורה וחשבתי שזה הצילום החשוב של היום. כשפיתחתי את התמונות אשתי ראתה את התמונה ואמרה שזה צילום וטוב, ואני אמרתי לה שלדעתי זו סתם תמונה של שלושה חיילים ושיש תמונות יותר חשובות יותר, של הרב גורן על הכתפיים תוקע בשופר. אשתי אמרה שהצילום של החיילים יותר מעניין, והיא צדקה. זו התמונה שזוכרים מאז. זו התמונה שעשתה היסטוריה, והיא פורסמה לראשונה ב'טיים מגזין'".

זו למעשה התמונה הכי מפורסמת שלך.
"היה לי הסכם עם הצבא שאני יכול להסתובב די חופשי, והבטחתי לדובר צה"ל שאני אתן גם להם תמונות. אז הם גם קיבלו את הנגטיב של התמונה הזו והם נתנו את זה ללשכת העיתונות, והיא נתנה את התמונה הזו לכל דורש. בלי השם שלי בכלל. וזה התחיל לרוץ בכל העולם ואז זה התפרסם, אחרת לא היו מכירים את התמונה הזו. לא הייתה לי שליטה על הפרסום של התמונה הזו כי גנבו אותה. היו גם צלמים שלקחו קרדיט על התמונה הזו ושמו חותמת שלהם מאחורי התמונה. הרבה שנים בכלל לא ידעו שהתמונה היא שלי".

הייתה לך איזושהי החמצה גדולה?
"אוה, הייתה לי החמצה גדולה מאוד. הייתי באיסמעיליה כשבגין היה בפעם הראשונה במצרים. הנשיא סאדאת פתאום יצא מהחדר ונכנס לאוטו שלו ופתח את הדלת השנייה וקרא לבגין. כשבגין התיישב על ידו וסגר את הדלת, סאדאת לחץ על הגז ושניהם ברחו מהמקום יחד, בלי שומרים ובלי מלווים, רק שניהם. כל אנשי הביטחון השתגעו. יהודה אבנר, שהיה אז יועצו של בגין, פתח את הדלת של האוטו שלו והזמין אותי להיכנס מהר. נכנסתי ונסענו מהר-מהר אחריהם עד תעלת סואץ. שם היינו רק ארבעתנו. בגין וסאדאת עמדו שם וסאדאת דיבר על הצליחה של התעלה ולא היה אף אחד שם חוץ מאיתנו. צילמתי תמונות נהדרות של שניהם, המון-המון תמונות, וכשהם עזבו ניסיתי לסובב את הפילם במצלמה כדי להוציא אותו, ואז הרגשתי שזה הולך רך מדיי. התברר לי שהסרט לא נתפס ושבעצם לא צילמתי אף תמונה. זו הייתה החמצה גדולה".

היה אירוע מסוים שהיית רוצה לצלם ולא היית בו?
"לא הייתי בשבת ההיא בתל אביב בעצרת השלום שרבין נרצח בה. לא הגעתי לשם כי שבת זה מאוחר מדיי בשביל לשלוח תמונה ל'טיים'. כבר סגרו את העיתון. אבל גם ככה לא הייתי מצליח לצלם שם. לשב"כ שלנו היה אז רק דבר אחד בראש, שהצלמים יעמדו מאחורי החבל. שלא יתקרבו. אם ליגאל עמיר הייתה מצלמה, רבין היה עדיין בחיים. את הצלמים הרחיקו משם אבל ליגאל עמיר נתנו להתקרב. השב"כ תמיד מתייחס לצלמים כאילו הם הסכנה הכי גדולה. אני מקווה שעכשיו זה כבר שונה".

נינט? לא מכיר אותה

צילומי פפראצי עשית פעם?
"לא, ברוך השם לא עשיתי דברים כאלה. אני משתדל כל החיים שלי לא לעשות צילומי פפראצי. הצלמים האלה מצלמים רגעים בחיים של אנשים שהציבור לא צריך לראות. ראש ממשלה שאוכל אטריות והן למשל נוזלות לו מהפה, אני לא הייתי מצלם דבר כזה. זו תמונה שהציבור לא צריך לראות. אם אני אתפוס את ראש הממשלה גונב או מרביץ לילד, את זה אני כן אצלם, כי זה כן עניינו של הציבור. אבל לצלם את ראש הממשלה למשל נכנס לבית שימוש? את זה לא הייתי עושה. לצערי הצילום מידרדר היום לשטח הפפראצי".

באחד הצילומים שלך בספר, משנת 1980, נראה מנחם בגין עוזר לרעייתו עליזה לנעול את נעלה בסוף הטיסה שלהם לארצות הברית. זה לא רגע אינטימי?
"בגין אף פעם לא טס במטוס פרטי. הוא טס כמו כולם במטוס 'אל על', עם נוסעים רגילים. אמנם סגרו בעבורו את המחלקה הראשונה, אבל כל הפמליה שלו הייתה תמיד במחלקת תיירים. 'טיים' דאגו לי שאוכל לקבל אישור כניסה למחלקה הראשונה כדי לשבת עם בני הזוג בגין, וצילמתי אותם. האמת היא שלא פרסמתי את התמונה הזו באותו שבוע כי הוא כל כך נפגע. אבל איש שנועל לאשתו את הנעל, זה מראה משהו על אישיותו. כשצילמתי את התמונה הוא נתן בי מבט כאילו הכנסתי לו סכין בבטן. ואשתו אמרה לי אז 'אבל אתה הבטחת שלא תעשה צילומים כאלה'. הגענו לניו יורק ופיתחתי את הצילומים והעורך שלי נורא רצה את זה. הוא חשב שזו תמונה נהדרת. אני ביקשתי ממנו לוותר על זה. ובאמת ויתרנו. למחרת בבוקר ישבנו לארוחת בוקר וחסיה, בתו של בגין, ניגשה אליי ואמרה לי שאמא שלה סיפרה לה על הצילום במטוס. היא אמרה לי 'אתה חייב לפרסם את זה. אבא טיפש, פשוט לא מבין מה זה יחסי ציבור טובים'. והיא צדקה, מכיוון שזה צילום מאוד אנושי. צילום כזה הוא לא פפראצי".
את נינט אתה מכיר?
"מי?".

נינט טייב, המאמי הלאומית, בוגרת "כוכב נולד" 1.
"לא, לא מכיר. בשטח הזה אני בור ועם הארץ".

אתה, אגב, אוהב להצטלם?
"לא, אני לא אוהב להצטלם. אבל זה קורה לי, בעיקר עכשיו, בזמן האחרון, כשאני עורך תערוכות בחו"ל ומצלמים אותי לעיתונים מקומיים".

''צילמתי בזמן מלחמות'' צילום: דוד רובינגר

פוקוס על בן גוריון

רובינגר צילם לא מעט שדות קרב. את ספרו פותחת אמנם דווקא תמונת מטוס מטאור שיצא מכלל שימוש שבתא המנוע שלו מקננות יונים לבנות, אבל ארכיון התמונות שלו מאכלס אלפי תמונות שצילם בחזיתות השונות של מלחמות ישראל. באחת התמונות שלו, משנת 1972, נראית כף ידו של חייל מצרי הרוג בסיני, שנחשפה כשהרוח נשבה ופיזרה את החול מעליו. בתמונה אחרת, ממבצע ליטני ב-1978, הוא צילם מחבל הרוג עם רימון חי בידו, רגע לפני שהספיק לזרוק אותו.

"כשהייתי צעיר רצתי לא מעט בשביל להשיג תמונות", הוא מסביר. "במלחמה אתה רץ כל הזמן כדי להשיג תמונות טובות. אתה פשוט רץ כל הזמן אחרי החיילים. בביירות, בזמן מלחמת לבנון, רצתי אחרי כיתה של חבר'ה צעירים בני 19. אני הייתי אז בן 60 וקיללתי את עצמי על שהצטרפתי אליהם כי בעצם לא יכולתי להישאר מאחור, כי מאחור לא היה אף אחד והייתי נשאר לבד. לא הייתה לי ברירה".

היית פעם בסכנת חיים במהלך צילום כלשהו?
"אני חושב שכן. פחד הרגשתי המון פעמים. כצלם אתה הולך למקומות שאתה לא באמת חייב להיות בהם, ואתה מוצא את עצמך לפעמים במצבים מפחידים ולא נעימים. אני זוכר שעלינו לרמת הגולן במלחמת יום כיפור ונכנסנו למלכודת ארטילרית של הסורים. זה היה די חרא. פחדתי. זה היה ממש מפחיד".

נפצעת פעם במהלך צילום?
"לא ממש. הכדור היחיד שפגע בי אי פעם היה כדור גומי של צה"ל, שפגע לי בתחת. זה היה בעזה ממש לפני הבית של השייח אחמד יאסין, ממש בתחילת האנתיפאדה. אני זוכר שעמד שם ג'יפ של צה"ל ובתוכו חיילים שפשוט ירו כדורי גומי לתוך המון האנשים שהצטופף שם, ואחד מכדורי הגומי פגע לי בישבן".

צילמת פעם תצלום שצונזר?
"צילמתי את הכור בדימונה. אני הייתי הראשון שצילם את הכור של דימונה מבחוץ. נסעתי לאזור עם אשתי, עמדנו שם ליד גדר הכור וצילמתי. אני גם זוכר שעמד שם גמל. פתאום שמנו לב שנוסע מאחורינו אופנוע. הבנתי מיד במה מדובר וידעתי שיעצרו אותי. נתתי להם סתם סרט צילום וחזרתי הביתה עם סרט הצילום של הכור. פיתחתי את הסרט וישבתי כל הלילה בוויכוח עם הצנזור, ובסוף אישרו את זה כי זה צילום די מרחוק. הכור היה אז עדיין בבנייה, אבל רואים בתמונה את הכיפה העגולה ואת המגדל. אבל בסופו של דבר זה בכלל לא פורסם. חשבתי שאני מתפוצץ. בסופו של דבר העדיפו ב'טיים' לשים תמונה של איזה סנטור עם דג ביד במקום התמונה הזו. לא ברור לי למה. אני הייתי היחיד שהיה לו את הצילום הזה, אבל ה'טיים' לא הבין את משמעות הבלעדיות הזו והתמונה פורסמה רק מאוחר יותר".

מי האיש הכי חשוב שצילמת?
"בראיה היסטורית ולא רגשית אני חושב שבן גוריון. זו הייתה זכות גדולה לצלם אותו. יש שני אנשים חשובים ששינו את גורל מדינת ישראל, אלה בן גוריון ויגאל עמיר".

יש דמות היסטורית שהיית רוצה לצלם?
"את היטלר. מי לא היה רוצה לצלם אותו?".

איזה צילום היית רוצה לצלם ועוד לא צילמת?
"עוד חתימות של חוזי שלום".

והיום אתה עדיין מצלם?
"מעט. אני כבר לא רץ אחרי החדשות. אני מצלם בעיקר מה שמתחשק לי. כמו תייר. הייתי עכשיו בגרמניה אז צילמתי קצת ברחובות, וצילמתי אנשים בתערוכה שלי".

שלח כתבה לחבר

כתוב לעורך

הדפס כתבה

שמור במזוודה

הוסף תגובה

עוד בתרבות