שובר הקופות
הוא התחנן בפני ההורים שישלחו את הילד להצגה ראשונה. הסרטים הישנים והגנובים שהיה מביא היו נקרעים. הקהל היה מתפרע, וכדי לפצות על הנזקים הוא היה מאריך את ההפסקה עד שהתור למזנון של אשתו, רבקה, היה נגמר. בשבוע הבא יחגוג קולנוע סמדר 80 שנה, מספיק זמן כדי להתרפק על הזיכרונות של הבעלים המיתולוגי, אריה צ'צ'יק
יובל הימן
,
04.04.08,
13:07
קולנוע סמדר
צילום: שימי נכטיילר
אשרי הרומנטיקה. זאת הדרך הכי טובה להחזיק בזיכרון שלא בהכרח מיישר קו עם המציאות. רק רומנטיקה יכולה להביא אדם בוגר, מיושב בדעתו, לדבר בערגה על חוויה שנשמעת ליושב מהצד כתענוג מפוקפק למדיי.
בני זוג מבוגרים יחסית יכולים לספר לצעירים מהם איך בזמנו הם היו יוצאים לטיול רומנטי ביער, מצוידים בתרמוס ובו נוזל חום ומתוק מדיי עשוי עולש, כי קפה אמיתי לא היה בתקופת הצנע, ובמחצלת קש, שעליה הם התעלסו בלהט.
הם יישבעו כי זה היה האקט המיני הכי סוער ומלא תשוקה שהם חוו מימיהם. בטח שיותר מהפעם ההיא, בצימר הרומנטי עם הספא הפרטי, מיטת המים ואביזרי העזר. זאת כוחה של הרומנטיקה וטיבה של ההתרפקות על העבר.
זיכרון כזה מקבל משנה תוקף כשמדובר בתקופות קשות של צנע, במלחמה, בהקמת מדינה או סתם בתקופה לא קלה. לצעירים חסרה הזווית הזאת על החיים. הרי בחור בכיתה י"א לעולם לא ידבר בעיניים נוצצות על חייו כשהיה תלמיד כיתה ו'. צריך לעבור דרך מסוימת כדי להביט לאחור ולהגיד משפט כמו: "כן, הקולנוע המעופש ההוא זכור לטובה". זה נשמע כמו תחילת הסיפור על קולנוע סמדר, שיחגוג בשבוע הבא 80 שנות קיום.
בואו נודה על האמת. סמדר מעולם לא היה בית קולנוע מפנק, בטח שלא ב-20 השנים האחרונות, ולפי הסיפורים, גם לא בשנים שלפני כן. גם היום מדובר בבית קולנוע מוזר. קשה להתעלם מהעובדה שרק לאחרונה הוחלפו בו הכורסאות למושבים שאפשר לשבת עליהם בנחת, בלי לחטוף עקמת בלתי הפיכה בעמוד השדרה. אפילו הסאונד, מיסודות חוויית הצפייה הקולנועית מאז כניסת הסראונד, השתפר רק בשנתיים האחרונות.
לקולנוע סמדר יש קטע: הוא מצליח לספק חוויית צפייה שאינה קשורה לשכלולים דווקא, אלא לאווירה הכללית. ניחוח של קוסמופוליטיות אליטיסטית עולה משערי הברזל בכניסה לקולנוע שברחוב לויד ג'ורג' הקטן. ריח של תרבות. "בערב הקרינו סרטים צרפתיים ואנגליים", מספר על אודות קולנוע סמדר בשנות ה-50 וה-60 האדריכל דוד קרויאנקר, "הגיעו אשכנזים חילונים מכל חלקי העיר, יעני המשכילים, הבורגנות של השנים שאחרי קום המדינה. יש לקולנוע סמדר את הטאץ' של סינמה של פעם. זה הסינמה פרדיסו המקומי".
הליין של צ'צ'יק
הרבה לפני שהגיעו למסך של סמדר סרטי במאים ששם משפחתם נשמע כמו ניסיון כושל לפצח פיסטוק שלא נפתח, הקולנוע קנה את שמו בזכות ליין ייחודי שפתח אריה צ'צ'יק, האיש שקנה את בית הקולנוע בשנת 1950.
צ'צ'יק נולד ברוסיה הלבנה ב-1910, ועלה לארץ ב-1930. הרבה לפני רמי לוי ומתחריו הוא בא עם הברקה שמטרתה למשוך את צעירי השכונה בשעות המתות של אחר הצהריים. צ'צ'יק הציע הצעה שכמעט אי אפשר היה לסרב לה: שניים במחיר אחד, או בשפה הסיטונאית של ימינו: אחד פלוס אחד חינם.
העיקרון היה פשוט מאוד. משעה 16:00 ועד השעה 19:00 הקרין צ'צ'יק בבית הקולנוע שלו שני סרטים בזה אחר זה. הראשון, על פי רוב, היה מערבון או סרט טרזן בכיכובו של ג'וני ווייסמילר, והשני היה, בדרך כלל, סרט אבירים או סרט מלחמה על תקופת השואה.
המחיר האטרקטיבי, שיש הטוענים שעמד על 52 גרוש, ואחרים מספרים שעמד על בין 25 ל-30 גרוש, משך אליו כמו זבובים את צעיריה הפוחזים והמשועממים של המושבה הגרמנית, שנהגו להשתעשע בזריקת בדלי סיגריות רטובים מרוק לתקרה, בתקווה שייפלו על ראשם של הצופים בהצגות הערב.
"זה היה משהו מאוד חזק ומשמעותי בחיים שלי", אומר א', יליד המושבה הגרמנית שחי בה מקום המדינה ועד סוף שנות השישים, "זאת הייתה תקופת הצנע, ואפילו מחיר של 30 גרוש לשני סרטים הכביד על כיסו של בחור צעיר. היינו צריכים לעמול די קשה כדי ללכת לקולנוע.
"המחירים במזנון של אשתו של צ'צ'יק בקולנוע היו גבוהים מאוד, אז בדרך לשם או בדרך חזרה היינו קונים קונוס עשוי מעיתון עם גרעינים או תורמוס בעשרה גרושים. בקיצור, ב-40 גרוש ראינו שני סרטים ואכלנו קונוס של גרעינים ותורמוס".
לשם השוואה, כרטיס לסרט אחד בקולנוע אדיסון עלה באותה תקופה כ-50 גרוש. המחיר המצחיק בקולנוע סמדר נבע מהעובדה שהסרטים שהוקרנו שם הוצגו טרם הגיעם ל"סמדר" בכל בתי הקולנוע ברחבי הארץ.
אריה צ'צ'יק, רפרודוקציה. שני סרטים במחיר אחד צילום: שימי נכטיילר
לא רק זכרונות טובים
"החבר'ה שהיו באים לסרטים עשו פוגרומים", ממשיך א' בנוסטלגיה, "ולמה פוגרומים? כי אדון צ'צ'יק, כדי למכור במחיר כזה, קנה סרטים שעברו בכל בתי הקולנוע. אחרי שמונה דקות הייתה הפסקה, כי הסרט נקרע. בהפסקה הראשונה האנשים עוד היו סבלניים, אבל בתקלות הבאות, שקרו חמש או שש פעמים בכל סרט, הקהל היה מתעצבן.
"במושבה היה קהל מגוון באותם ימים, וחלק מהחוויה של הנוער הייתה ליצור פוגרומים. בהפסקה השנייה כולם היו שרים במקהלה 'צ'צ'יק בן זונה', ואחר כך היו שוברים את הכיסאות. מישהו היה נשען לאחור ונותן קונטרה עם הרגליים לכיסא שלפניו עד שהמשענת הייתה נשברת. כך היה כל הקרנה".
על כך העיד גם צ'צ'יק עצמו בסרט שהופק בשנת 1980 במסגרת התכנית "כרטיס ביקור" בערוץ הממלכתי: "יהודי יכול לקנות מרצדס חדשה וטלוויזיה צבעונית, אבל לסרט קולנוע טוב הוא לא ייצא", סיפר אז צ'צ'יק, "הסרט היה נקרע בכל חצי שעה בגלל הבלאי. אז היו מתחילים לשבור את הכיסאות עם הרגל וצועקים בצוותא, אולי עשרה חבר'ה, 'צ'צ'יק בן זונה, צ'צ'יק בן זונה'.
"חוץ מזה אני גונב. למה אני גונב? כי הסרטים לא חדשים. הבאתי סרט, למשל, שנקרע בזרנוגה, איזו מושבה בשם זרנוגה, והם היו מקצצים איזה חמישה מטרים כשהסרט היה נקרע ומחברים בחזרה, ובכל פעם מקצצים ומחברים, ואחר כך אמרו שאני גנב".
כדי לפצות על הנזקים של בני התשחורת, שביקשו סרטי איכות במחיר הפסד ועל הדרך החריבו את העסק, צ'צ'יק היה מאריך את ההפסקה של מחצית הסרט עד שהתור למזנון של אשתו, רבקה, היה נגמר. "תמיד ידעת מי עשיר", מספר א', "לפי הקנייה במזנון. אשתו של צ'צ'יק הייתה אישה קשה שלא ריחמה על אף אחד במחיר, ולכן לא כל אחד יכול היה לקנות אצלה".
לא לכולם יש זיכרונות מתקתקים מבית הקולנוע של צ'צ'יק. "צ'צ'יק היה עובר ומתחנן להורים שישלחו את הילדים לראות אצלו סרט ב-25 גרוש, אם הזיכרון שלי לא מטעה אותי", מספר משה, תושב המושבה עד היום.
סמדר היה קולנוע טוב?
"עזוב. כשהמאווררים הפסיקו לעבוד, צ'צ'יק היה בא עם מטאטא ארוך ומפעיל את המאוורר החשמלי שהיה תקוע. בקיץ, בגלל שהיה חם, היו מקרינים עם חלונות פתוחים והילדים היו רואים מבחוץ וצ'צ'יק היה מסלק אותם. אחר כך הוא הרכיב תריסים ממתכת. אז התרגום היה בצד, והיו צועקים לו 'צ'צ'יק בן זונה, תרגום', כי או שהתרגום הגיע אחרי הסרט עצמו או שהקדים אותו.
חוסר התיאום בין הסרט לתרגום נבע מהעובדה שצ'צ'יק, בתפקידו כמקרין, נאלץ לתמרן בין המכונה שהקרינה את הסרט למכונה הידנית שהריצה את התרגום. "אשתו הייתה מוכרת עוגות מצ'וקמקות עם ריבה באמצע. עוגות מגעילות, וזה הכול", ממשיך משה, "כולם היו מעשנים ומפצחים גרעינים. היה שטיח של גרעינים". בתוך האולם קיים עד היום שלט עתיק יומין שמודיע כי על פי החוק, פיצוח גרעינים באולם אסור. "היה שלט", אומר משה, "אבל אנשים לא התייחסו".
הייתה בקולנוע אווירה רומנטית?
"איזה רומנטית? מה הקשקוש הזה. מי ידע מה זו רומנטיקה?".
מה היו הסרטים הפופולריים?
"טרזן ומערבונים ואינדיאנים. גם סרטים תנ"כיים כאלה".
לב סמדר המחודש. ''קשה לישבן עדין לשבת על כיסא בן 50'' צילום:
יד חמישית מנאצי
חמש ידיים עבר הקולנוע עד היום. הבניין שבו שוכן סמדר הוקם בשנת 1928 על ידי האדריכל גוטלוב בוירלה הבן, שפתח בו את קולנוע אוריינט. משך שבע שנים הוא פעל כבית קולנוע עבור קציני הצבא הבריטי. בשנת 1935 הוא נפתח לקהל הרחב, אך סבל מחרם מצד האוכלוסייה היהודית, כתגובת נגד לחרם של גרמניה הנאצית על עסקים בבעלות יהודית בארצו של הצורר.
בגלל החרם, החכיר בוירלה את הקולנוע ליהודי בשם איתן בלקינד, שהפעיל את הקולנוע משך שלושה חודשים בשנת 1936, תחת השם "קולנוע אפרת". בתגובה להשכרת הנכס ליהודי, היה בוירלה נמען למכתב זועף במיוחד מצד ראש סניף המפלגה הנאצית בירושלים, לודוויג בוכהלטר. "בתדהמה נודע להנהגה המקומית", מצטט קרויאנקר בספרו מהמכתב, "על השכרת בית הקולנוע שלך ליהודים... בקשר לכך מותר לציין ולהסב את תשומת לבך לתוצאות האפשריות של צעדיך עבורך ועבור בני משפחתך... אנו חותמים ב: הייל היטלר!".
בין 1940 ל-1947 נוהל בית הקולנוע על ידי ערבי-נוצרי בשם שטאקלף, ונקרא "ריג'נסי". בתום מלחמת העצמאות קיבלו ארבעה חיילים משוחררים את ניהול הקולנוע לידיהם, ביניהם צ'צ'יק, עד אז פועל פשוט במפעלי האשלג בים המלח.
בשנת 1949 זכה הקולנוע לשם "סמדר", שנותר עמו עד היום, אחרי תחרות שנערכה בין קוראי אחד העיתונים. ילדה בת 14 זכתה בפרס, מנוי חינם למשך שנה שלמה. שנה מאוחר יותר נקלעה החבורה לקשיים כלכליים וצ'צ'יק מכר את דירתו בקריית משה. את התמורה על הדירה, 12 אלף לירות, הוא העביר לשותפיו, ומאז ועד 1993 ניהלה משפחת צ'צ'יק את סמדר.
"הכניסה לקולנוע סמדר הייתה חוויה", נזכר א', "כידוע לכול, אדון צ'צ'יק היה מוכר הכרטיסים, תולש הביקורת, הסדרן, המקרין והוא גם מכר בקיוסק. אכן, הוא היה איש רב פעלים". עיקר תפקידה של רבקה צ'צ'יק היה במכירה במזנון ובניקוי השירותים לאחר הצגות. "אשתי, שהייתה אחות מוסמכת, ניקתה את השירותים", נזכר צ'צ'יק בסרט, "היו לה שלוש דיפלומות: אחות סיעודית, אחות כירורגית ואחות לטיפול מונע".
רק בסוף שנות ה-70, כשצ'צ'יק הבין שאי אפשר למשוך לקוחות טובים בלי תנאים מינימליים, הוא ערך מקצה שיפורים. "העם הזה לא צריך לעבוד", אומר צ'צ'יק בסרט, לצלילי מוזיקת הנושא מ"הסנדק", "נכבשו שטחים, השתחררו הרבה ידיים עובדות לעבודה פיזית. העם הזה נעשה עדין ומעודן, לא יכול לשבת בקולנוע לא כל כך יפה עם כיסאות עץ. תסלחו לי, הישבנים נעשו מאוד עדינים ובאמת זה קשה לישבן עדין לשבת שעתיים על כיסא של עץ שנבנה לפני 50 שנה בגרמניה.
"לכן, לפי המשאל הפרטי שלי, באתי לכדי מסקנה שיש לטפל בעם הזה. באתי ושיפצתי הבאתי כיסאות מרופדות (הטעות במקור – י"ה), שהיו פעם בשימוש באופרה במילאנו. עשיתי רצפה, עשיתי בתי שימוש עם מוזיקה ברקע. אני מקווה שהקהל הזה עכשיו יתחיל לבקר הרבה יותר, לחזות בסרטים הטובים שקולנוע סמדר מציג אותם: של פליני, של ברגמן, עם כל השחקנים הטובים שישנם בעולם. תודה רבה לכם. אני מקווה לראות אתכם לעתים יותר קרובות בקולנוע זה. תודה רבה לכם".
ב-1983 נפטר צ'צ'יק, בגיל 73. עשור לאחר פטירתו, קולנוע סמדר המיתולוגי נסגר. שלוש שנים לא הוקרן בו ולו סרט אחד, גם לא כזה שעבר בזרנוגה וקוצרו ממנו חמישה מטרים של עלילה, עד שחברת "לב" פתחה אותו מחדש במתכונתו הנוכחית. ב-8 וב-9 באפריל יחגגו את המאורע בשני ערבים לכבודו של מוסד ירושלמי חילוני, מהבודדים בעיר שמצליח להחזיק כל כך הרבה שנים.
כרזת סרט בקולנוע אוריינט צילום:
קרב הירושה
שתי בנות נולדו לרבקה ולאריה צ'צ'יק, שרה ונאווה. השתיים שונות מאוד אחת מהשנייה. עד היום הן לא מדברות, בעקבות מאבק ירושה מכוער על המיליונים שהותיר אחריו אביהן המנוח.
נאווה, הצעירה מבין השתיים, הייתה ועודנה אשת בוהמה שחיה את חייה כמו הגיבור של "סינמה פרדיסו". שרה, לעומתה, התחתנה בגיל צעיר עם טייס, בנו של יוסף חריש, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה.
כשאמן נפטרה בשנת 1996, היא הותירה נכסים שנאמדו אז בסכום של כשישה מיליון דולרים. החלוקה הייתה כדלהלן: נאווה קיבלה 70 אחוז ממניות בית הקולנוע, דירה בבעלות בלעדית ברחוב יאשיה וודג'ווד במושבה, בעלות משותפת עם שרה על שתי דירות נוספות ברחוב, דירה בערד ואת שאר הרכוש הכולל ניירות ערך וחסכונות. שרה קיבלה על פי צוואת אמה 30 אחוז מבית הקולנוע ואת הבעלות המשותפת של שתי הדירות ברחוב וודג'ווד.
שרה הגישה התנגדות לצוואת אמה לבית המשפט המחוזי בטענה כי נאווה שלטה בדעת אמה והשפיעה על החלטתה. בשנת 1998, אחרי שמיעת עדויות רבות, קבעה השופטת אילה פרוקצ'יה כי הצוואה נקבעה בעוד האם צלולה בדעתה וכי יש לקיימה. נוסף לזאת, היא חייבה את שרה בהוצאות משפט של 8,000 שקל.
במשך שנים רבות היחסים בין האחיות היו מתוחים מאוד. מאז ההתנגדות לצוואה, האחיות לבית צ'צ'יק אינן משוחחות אחת עם השנייה והן ניתקו כל קשר. שרה סירבה להתייחס לא רק ליחסים בינה ובין אחותה, אלא גם לחגיגות ה-80, על אף שהיא בהחלט מתכוונת להגיע אליהן. נאווה נמצאת ביוון ואת תגובתה לא ניתן היה להשיג. לאירוע היא לא תגיע.
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
