"באתי לעולם כדי לעשות שמח" - נגב

"באתי לעולם כדי לעשות שמח"
גלית הלוי מצאה את הדרך לשלב בין הנפש לפרנסה: ביום היא מנהלת את אתר האינטרנט של "מכבי" ובערב היא מופיעה כרקדנית בטן. היא מאמינה שהריקוד הוביל אותה לייעוד שלה בחיים - לעשות שמח לאחרים. כל אחת יכולה לרקוד, היא מסבירה, כיוון שהריקוד מוציא מהרוקדים את כל הנשיות והחושניות, וזה גם סוג של ספורט כיפי. ב-18 בינואר היא תשתתף בפסטיבל ריקודי הבטן באילת

סנדי חיים , 07.01.08, 15:48

גלית הלוי
צילום: דודו גרינשפן

בעוד שבועיים, ב- 18 בינואר, יתקיים באילת פסטיבל ריקודי הבטן הרביעי, וצפויות להשתתף בו כאלף נשים מכל הארץ. בפסטיבל נערכות חאפלות וסדנאות ריקוד, בהן יקחו חלק בנות ארבע עד 80. בין הראשונות שהבטיחו את השתתפותן בפסטיבל תמצאו את גלית הלוי (38), אמא לשניים, בני 16 ו-18, המנהלת את תחום האינטרנט ב"מכבי שירותי בריאות" בימים, ובלילות רוקדת ומלמדת ריקודי בטן.
הלוי: "העבודה ב'מכבי' היא בשביל הפרנסה ואני מאוד אוהבת את מה שאני עושה, אבל הריקוד - זה הנשמה!"

מתי התחיל השיגעון?
"התחלתי לרקוד בלט קלאסי בגיל חמש, אצל מורה רוסי עם כל המניירות. בגיל 12 התחלתי ללמוד פולקלור. רקדתי בלהקות מחול כאלה ואחרות, רקדתי ג'ז. אני זוכרת שכשעוד היינו ילדים שודר בכל יום שישי בטלוויזיה הסרט הערבי וכל המדינה ישבה לראות. עם האבועאגלה והגרעינים, והתה והעוגות, ובכל פעם שראיתי את הרקדניות הערביות בריקודי הבטן, התרגשתי נורא ונהגתי לחקות אותן. אבל כשהיינו ילדים זו הייתה בושה מאוד גדולה להזדהות עם המנהגים והתרבות הערבית, ואפילו רק לשמוע שירים בערבית או במזרחית. בעיקר הייתה סטיגמה שלילית וזולה לריקודי הבטן - הייתה אז וקיימת גם היום. אבא שלי, יליד עירק, היה שומע את פאריד אל-עאטראש ואום כולתום כל בוקר, ואני ואחותי, מהבושה הגדולה, היינו צועקות לו כל הזמן 'שקט עם ה'לילילילי' הזה'. אבל כנראה שאיכשהו זה בכל זאת נכנס עמוק בפנים ובעשור השלישי לחיי זה יצא והתחיל לפרוח. מהשורשים כנראה שאי-אפשר להתחמק.

"לימים הכרתי את האיש שאיתו התחתנתי ומאוחר יותר גם התגרשתי ממנו, והוא היה מתופף על דרבוקה והוא זה שבנה את הנדבך הבא על היסוד שקיבלתי מהורי. בעלי לימד אותי בעצם להקשיב למוסיקה הזאת, להתחבר אליה, להבין אותה יותר. לא רקדתי אז, אבל בהחלט למדתי לאהוב את המוסיקה הזו, להבין במקצבים, להקשיב לריתמיקה, למלודיה. לפני שש שנים קראתי בחוברת של המתנ"סים על חוג פלמנקו, שזה ריקוד שתמיד רציתי ללמוד. התקשרתי ואמרו לי שהפלמנקו לא ייפתח בגלל מיעוט נרשמים, אבל הציעו לי לנסות ריקודי בטן. ניסיתי ונכבשתי. זה כנראה ניער ועורר סופסוף את השורשים שהיו רדומים בתוכי. למדתי ברצינות רבה בחוג הזה וההופעה המקצועית הראשונה שלי, עם בגד וכוריאוגרפיה הייתה בחתונה של אחותי הקטנה. זו הייתה הפעם הראשונה שכל המשפחה ראתה אותי והפידבקים שקיבלתי היו מדהימים. תמיד ידעתי שאני רוקדת יפה וקיבלתי פידבקים טובים, אבל בכל זאת, ריקודי בטן נקשרים למטענים סטיגמאטיים מאוד כבדים, על אחת כמה וכמה במשפחה עיראקית, מכובדת בקהילה, בחתונה של אחותי, עם 400-500 מוזמנים".

כבר בהופעה הראשונה הלכת על הקהל הכי קשה שיכולת לחשוב עליו?
"ישר הלכתי בגדול. זה בעצם האישור המשמעותי ביותר שהייתי צריכה, שנתן לי את השקט הפנימי להגיע עם עצמי להחלטה שזה מה שאני אוהבת לעשות, רוצה לעשות ואמשיך לעשות".

אבל בינתיים הריקוד הוא רק תחביב?
"תחביב שהייתי שמחה לעשות ממנו מקצוע. אבל בינתיים, העבודה הקבועה שלי היא ב'מכבי'. אני עובדת שם כבר 18 שנה, 16 מהן הייתי פה בנגב, ובשנתיים וחצי האחרונות אני מנהלת את תחום האינטרנט של הקופה".

אז איך זה באמת מתחבר?
"זה לא מתחבר, אלו שני דברים מאוד מאוד שונים. מבחינתי, יש את הפרנסה ויש את הנשמה. למרות שגם את מה שאני עושה ב'מכבי' אני מאוד אוהבת. אני מאוד מתחברת לכל מה שקשור בחידושים והמצאות וחזון. אחרי כמה שנים במחוז חיפשתי אתגר חדש, שיהיה משולב בשיפור כלכלי, וכנראה שזה התאים גם ליקום, כי אז נקרתה בדרכי ההזדמנות לעבור לנהל את תחום האינטרנט של הקופה. התפקיד כרוך אמנם בנסיעה יומיומית לתל אביב, אבל הוא משלב את שלושת היעדים שהצבתי לי: הקידום המקצועי והכלכלי והאתגר. תחום האינטרנט בקופה הוא חדש ואני בעצם יוצרת אותו. הקופה יזמה קשר עם אתר nrg של 'מעריב' וכשחיפשו מישהו שירים את הפרויקט, אמרתי 'אני!'. הקמנו את ערוץ הבריאות, אני הקמתי את הפורומים שבהם משתתפים הרופאים שלנו ואני אחראית להעלאת כתבות, ראיונות, טורים וכמובן אתר האינטרנט של הקופה".

גלית הלוי צילום: דודו גרינשפן

התפוחים קרובים לעץ

איך את מסתדרת עם אינטרנט?
"איך אפשר להסתדר בלי אינטרנט? כמו כל גולש ממוצע פלוס ידעתי להגיע לכל מני אתרים שמעניינים אותי, לשלוח ולקבל אימיילים, ידעתי מה זה בלוגים, מסנג'ר, איי.סי.קיו.. את הדברים הקטנים, את השפה, את הסלנג אני לומדת מהילדים שלי. אבל התפקיד שלי הוא לא כגולשת, אלא להסתכל מאחורי הקלעים ולחשוב על פיתוחים, לחשוב על ממשקי משתמש, כל דבר שהמשתמש יוכל לקבל בלחיצת כפתור, במקום הדרך הארוכה שהוא צריך לעשות היום בכל מיני מנועי חיפוש ותחת כל מיני כותרות אזוטריות. המשתמשים עצמם, הם המיצרים לעצמם את התוכן והם אלה שקובעים. זו חוויה גדולה מאוד לתכנן אתר אינטרנט חדש, זה כמו לבנות עיר. אני מלווה כמובן באנשי מקצוע ומומחים במערכות מידע, באדריכלות של אתרים, בטכנולוגיה. אחרי שגומרים להחליט איך העיר תראה, מתחילים לבנות אותה ולאחר מכן קוראים קוראים לקהילה לבוא ולראות את המוצר החדש".

כבר יותר משנתיים שאת עובדת במשרדים בתל-אביב, אבל את ממשיכה לגור בדרום.
"נכון. זה הבית שלי. הילדים שלי כאן מסיימים תיכון. אחרי שהמנהלת התרגלה אליהם, אני לא יכולה להעביר אותם. אני לא יכולה להגיד לך שמדי פעם לא עוברת לי מחשבה בראש של 'יאללה, נו באמת', החיים הדינאמיים יותר נמצאים שם. הים, התרבות והאומנות, ואת יכולה ללכת כל יום לפסטיבל אחר וליהנות עד הגג מכל רגע של בילוי ברחובות, מבלי להוציא ולו שקל אחד. בכל זאת, נכון להיום, כל החיים שלי פה. המשפחה שלי, החברים שלי, וגם השקט שאני צריכה מכל הטירוף. הדילוג הזה מאוד קשה, מתיש. לפעמים אני נשארת שם ליומיים-שלושה רצופים. אבל גם אם אחליט לעבור בסוף למרכז, בהרגשה שלי באר שבע תמיד תהיה הבית".

איך משפיע המרחק על המשפחה שלך?
"הילדים שלי כבר גדולים, הם כבר בגיל שהם אפילו מעדיפים שאהיה פחות בבית, שלא אפריע להם. אנחנו מנהלים חיים שלמים בטלפון. ומעבר לזה, יש לנו את הזמן שלנו, אם זה בסופי שבוע או בערבים. הילדים בעצם נולדו לתוך המצב הזה, הם גדלו לתוך זה, הם מאוד מפרגנים".

איך קיבלו הילדים שלך את אהבתך לריקודי הבטן?
"בהתחלה היה קצת קשה, בעיקר עם הבת, יופייה, כי הפריע לה שאמא שלה לובשת חשוף ושזה מושך תשומת לב וכולם מסתכלים. לצחי, הבן, היה קשה מהמקום שאנשים הסתכלו על אמא שלו כעל אובייקט מיני. אבל בסוף הם הבינו שמי שמסתכל על הריקודים שלי, מסתכל על זה כאומנות ולא בזלזול שבו התייחסו לזה בעבר. בעצם הסטיגמה קיימת עד היום".

מה היתרון שיש לריקודי בטן על סגנונות ריקוד אחרים?
"לעומת בלט, למשל, שמצריך גוף רזה ושטוח, ריקודי בטן יכולה לרקוד כל אחת: שמנה, רזה, עם חזה גדול או קטן, צעירה או מבוגרת, הכל הולך, לכולן זה מתאים. לפעמים אני רואה בתנועות הגוף של נשים שמגיעות אלי לראשונה כמה שהן סגורות. חלקן מחזיקות את הידיים קרוב לחזה, אחרות לא יכולות להזיז את האגן, היציבה שלהן מאוד נוקשה, כל השרירים שלהן תפוסים. עם ההתקדמות שלהן בחוג הן הולכות ומשתחררות, משהו מתעורר אצלן בנשמה, מוציא את הנשיות החוצה. הן מתחילות להשקיע במראה שלהן, משנות תספורת, לבוש, הביטחון העצמי שלהן משתפר וכמובן שגם היציבה ומיצוק השרירים משתפרים פלאים".

והיה שינוי ביחס של הבת שלך לשיגעון שלך?
"לפני שלוש שנים הלכה יופייה בעצמה ללמוד ריקודי בטן. היא למדה שנה אצל עופרה יפרח, שלימדה אותי, אישה מדהימה ומורה נפלאה. לאחר מכן היא הופיעה עם חברות באירועים משפחתיים שלהן. בקיץ האחרון פנה אלי מוטי, מנהל להקת 'איילות הנגב', שבה רוקדת יופייה ושמכיר אותי מילדות, וביקש שנופיע יחד, אני ויופייה, במופע הסיום. מוטי מאוד רצה שנעשה משהו עם הרבה תופים ובלגן, ואני אמרתי לו: 'לא, אני רוצה להביא לך משהו אחר. אני רוצה להביא את ריקודי הבטן מהמקום המאוד אומנותי שלהם'. אמרתי: 'או זה, או כלום. אני מגישה את הבת שלי ביחד איתי. זה לא ריקוד שלי לבד. היא ילדה בת 16, וחייבים להתייחס לזה אחרת'. למשל במקום חזיות, הופענו עם חולצות סטרפלס נוצצות. בסוף הוא הסכים. אחרי ההופעה קיבלנו תגובות מאוד חמות. הרבה אנשים אמרו שזה היה ריקוד הבטן היפה ביותר שראו".

גם התפוח השני שלך לא נפל רחוק מהעץ?
"כן. צחי מתופף. הוא מופיע עם חזן של התזמורת האנדלוסית, מתופף בערבים מסורתיים, ועם כל מיני להקות וזמרים. גם עם מייק קרוצ'י. בבית, עם הילדים, אנחנו שומעים המון מוזיקה ערבית.

גלית הלוי עם בתה צילום: דודו גרינשפן

שהאחרים יתפוצצו

יש מחשבות על פרק ב'?
"לא בקטע של חתונה. כמובן שכל אחד היה רוצה שיהיה לו בן זוג מתאים. אבל מאז שהתגרשתי, לפני עשר שנים, עוד לא היה לי מישהו שיכולתי לחשוב עליו בכיוון רציני. יש לי קושי, לא כל אחד היה רוצה שבת הזוג שלו תהיה רקדנית בטן. שתהיה מושא הפנטזיה של המון אנשים. אני לא אוותר על הריקוד בשביל אהבה".

באמת היו גברים שאמרו לך: ריקודי בטן - לא בבית-ספרנו?
"מראש הייתי עושה לדייטים שלי בחינות, כי ידעתי שיכולה להיות בעיה. אפרופו סטיגמה, גברים שאמרתי להם שאני רקדנית פלמנקו התלהבו והתעניינו. לעומת זאת, גברים שאמרתי להם שאני רקדנית בטן, ישר התחילו עם כל מיני פנטזיות של 'תרקדי רק בשבילי'. רק גבר אחד אמר לי: 'להפך, כל עוד את חוזרת איתי הביתה, שהאחרים יתפוצצו'. אבל הוא היה מיוחד במינו. תחשבי על גבר שצריך להביא לאמא שלו רקדנית בטן הביתה."

איזה מקום באמת תופס הריקוד בחיים שלך?
"היום אני משקיעה פחות כי אני כבר לא לומדת. אני מלמדת ובונה את הריקוד בראש ואז אני עוברת למעשה. אבל פעם הייתי צריכה כמה שעות טובות בשביל ללמוד את המוסיקה, לבנות כוריאוגרפיה, להתאפס על הריקוד. לתת את הדגשים במוזיקה במקומות שהקהל לא חשב בכלל, כי במוזיקה יש גם את המקצב וגם את המלודיה ואת יכולה לרקוד פעם לזה ופעם לזה, וזה מה שעושה את הריקוד מעניין. ואם את לא מבינה את זה, אז משעמם, כולם רואים אותך הולכת, חוזרת, הולכת, חוזרת. החשוב הוא בעיקר להתאמן, גם בשביל הגמישות והכושר וגם בשביל לחשוב על אלמנטים חדשים."

את גם מופיעה או רק מלמדת?
"עכשיו ההופעות שלי לרוב באירועים משפחתיים, בחתונות או בחינות. מופעים של ממש, שהם חלומו של כל רקדן, עוד לא היו לי מספיק. בהתחלה התעקשתי להביא את הקטע הקלאסי ראשון, ואחרי זה את ה'בום, בום, טאח, טאח'. לאחר מכן למדתי שאני סתם מאכזבת את הקהל, אז היום אני מתחילה ב'בום, בום, טאח, טאח' וב'יאללה, שמח' ואחר-כך כשהם כבר עייפים ומתיישבים ליד השולחנות אני עושה את הקטע הקלאסי וזה הקתארזיס. כולם אומרים: 'וואללה, היה מדהים'. ללמוד ללמד היה הרבה יותר קשה בעבורי, אבל היתרון בכך הוא, שכשאת לומדת ללמד את גם לומדת בעצמך, כי פתאום את רואה שהתנועה מתפרקת ואת יכולה להרוויח ממנה תנועות נוספות. באתי לעולם כדי לעשות שמח, לעשות טוב לאנשים, לנשים, שיוציאו את הנשיות שלהן החוצה".

איך קיבלו ב"מכבי" את היותך רקדנית בטן?
"בואי נתחיל מההורים שלי, העיראקיים. היה להם מאוד קשה. אבא שלי, שהוא איש מאוד מכובד פה בקהילה, היה שואל כל הזמן: 'זה לא מפריע לך בעבודה?' ואני עניתי שזה בכלל לא מפריע. הופעתי באירועים של העבודה, ומי שראה - נכבש".

הפריצה הגדולה שלה הייתה בעצם בתל אביב, כאשר התנדבה להופיע במסיבת הפרידה לד"ר שני, שהיה הבוס שלה בנגב, ולקח אותה איתו לתל אביב. כשעזב את מחוז המרכז, היא מספרת, "זו הייתה הפעם הראשונה שקהל גדול מהמחוז ראה אותי רוקדת. כולם היו בשוק טוטאלי, ממקום חיובי. עד היום כשרואים אותי אומרים 'הנה באה גלית הרקדנית', ואין לי שום בעיה עם זה, להפך".

לא פחדת שלא יתייחסו אליך כאל מנהלת רצינית?
"אני אומרת שמה שאתה מרגיש זה מה שאתה מקבל. מי שרואה אותי רוקדת לא חושב שאני איזה בחורה זולה, נקודה. הצורה בה אני הולכת והצורה שבה אני מדברת והדברים שאני מגישה במסגרת העבודה המקצועית, אין עליהם עוררין, הכל מקצועי לעילא ולעילא. זה שאני גם נראית טוב, זו רק תוספת. זה תמיד עוזר פה ושם. אבל אם לא הייתי מקצועית אמיתית, לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי. הקטע של המחול הוא ביי-פרודאקט. אני עושה הפרדה ברורה. זאת העבודה שלי, שאני מתפרנסת ממנה בכבוד ומאוד מאוד אוהבת אותה, והריקוד זה הנשמה שלי. וסטיגמה היא סטיגמה, ואני נלחמת בה לאט לאט".