תסביך אלקטרה
מצד אחד האוהד הרמלאי לאוניד ומצד השני חבורת הזאטוטים של רמת השרון מצד שלישי (כן, יש כזה) אורנה אוסטפלד, ומצד רביעי (כנ"ל) אלי רבי ובאמצע (כן, יש גם אמצע), גלעד צוויק שלנו שנשלח לראשונה בחייו למשחק כדורסל נשים וחזר מוקסם
גלעד צוויק
,
04.04.08,
9:58
אורנה אוסטפלד
צילום: יעל דגן
"שתי הקבוצות הטובות בארץ", כך קידמה באמצעי התקשורת מאמנת אלקטרה ;רמת השרון, אורנה אוסטפלד, את סדרת חצי גמר הפלייאוף בין קבוצתה ליריבתה משכבר הימים, אליצור רמלה.
ליגת העל בכדורסל נשים מהווה אוטונומיה איכותית בספורט הישראלי, כששילוב של ישראליות מוכשרות ואמריקניות מעלית ה- WNBA, מפיק ליגה תחרותית ומרתקת, בטח כשהיא נמדדת אל מול מקבילתה הגברית, שעד העונה הנוכחית זהות האלופה בה היתה צפויה בדיוק כמו הזוכה ב"בחירות" לנשיאות מצרים.
רק אחת מהשתיים, רמלה או רמת השרון, שתי קבוצות עם מסורת היריבות המרתקת ביותר בשנים האחרונות בכדורסל הנשים, תוכל להתמודד על התואר וחבל. המסורת הזו העניקה לנו בשנים האחרונות כדורסל איכותי ומותח, תגרות אלימות ואפילו פיטורין בשידור חי. מצד שני, אם לא כמנה עיקרית אז מה יותר טוב מרמת השרון נגד רמלה, ראש בראש ועוד רק למנה ראשונה?
מריבות? הכל שייך לעבר
זו לא הפעם הראשונה העונה שרמלה ורמת השרון נפגשות לקרב מכריע. רק לפני שבועיים הוענק גביע המדינה לקפטנית רמלה, שי דורון, לאחר ניצחון 61-65 על רמת השרון. לגביע, על פי הקלישאה השחוקה, אך הכל כך נכונה, יש חוקים משלו (תשאלו את דן שמיר), וביום שני האחרון היה ברור לכולם, מאחרון האוהדים עד לבעלי הקבוצות, כי הפלייאוף והקרב על האליפות הינם פאזה שונה לגמרי. כזכור, משחקים בין שתי הקבוצות בעבר נתנו תעסוקה הולמת ללא מעט שוטרים בשכר, שתפקידם כמשליטי סדר נבחן כמעט בכל מפגש ליגה בין שתי הקבוצות, לא כל שכן כשהיה מדובר במשחקי פלייאוף מכריעים.
השנה, מסתבר, הרוחות בין שני המחנות רגועות הרבה יותר, או כפי שאמר רפ"ק רפי, מפקד הכוח המשטרתי במשחק: "לא יהיה פה כלום. האלימות הזו שייכת לעבר. לרמלה יש אוהדים חמים שמעודדים את הקבוצה שלהם כל המשחק, לא מעבר לכך. תדרכתי את השוטרים שלי בדיוק כמו שאני מתדרך אותם לכל משחק אחר".
בכדורסל, כפי שמוכח כל שנתיים באליפות אירופה, אנחנו דווקא לא רעים, מה שבטוח אי אפשר להגיד עלינו בנוגע למתקנים שבהם משחקים את המשחק הנהדר הזה. באולם של רמת השרון המתחם שקרוי "קופות" מצוי באזור חורבתי משהו, ומורכב מחדרון שמזכיר קרוואן צבאי, עם אשנב קבלה בגובה של ילד בן עשר. עבור אדם מבוגר, הגישה לקופאי על מנת לרכוש את הכרטיסים למשחק עבורו ועבור ילדיו היא בגדר עונש, כשהוא נאלץ להתכופף חצי מגובהו ובכך להעמיד למבחן את מידת הגמישות של שרירי הצוואר שלו. אני אמנם כבר לא ילד, אבל תתפלאו לשמוע (או שלא) שרובם של האוהדים של רמת השרון, הם דווקא כן ילדים ושכמעט כולם גם משתתפים במחלקות הכדורגל או הכדורסל של אגודת רמת השרון (כדורגל וכדורסל).
אותם ילדים מהווים את כוח החלוץ של אוהדי רמת השרון, והם מנצלים את ההמתנה לאישור הכניסה מהמשטרה לסבב הימורים קצר. אם שואלים את דור האוהדים הבא של עיר התותים, לרמלה אין בכלל סיבה להגיע כשהילד שטען בפניי שהבנות של אורנה ינצחו "רק ב-10 הפרש", זכה לקיתונות של בוז מצד חבריו בגין חוסר אמונה ביכולת של ג'יה פרקינס, לימור מזרחי ושאר שחקניות אלקטרה.
אוהדי רמלה, כצפוי, דווקא מאמינים כי שחזור גמר הגביע הוא בהחלט אפשרי וכעשר דקות לאחר שהילדים של רמת השרון נכנסים לאולם מופיע אוטובוס אוהדי הקבוצה האורחת, שבצורתו וברעש המנוע שלו מזכיר טיולית צבאית הרבה יותר מאשר אוטובוס במאה ה-21.
האוטובוס המקרטע פולט מתוכו את קהל האוהדים של רמלה למשחק, ואם ציפיתם למחזות של קללות נמרצות בין חוגי האוהדים ויצירת טבעות הפרדה אנושיות ביניהם על ידי המשטרה, הרי שטעות בידכם. הקהל של רמלה יורד מהאוטובוס כשהנשקים היחידים שבידו הם תופים והרבה מצב רוח, מה שמבטיח שאלימות לשמחתנו לא תהיה, אבל רעש יהיה גם יהיה.
אינה גורביץ' צילום: דני מרון
הזאטוטים נותנים את הטון
אוהדי רמלה, כצפוי, דווקא מאמינים כי שחזור גמר הגביע הוא בהחלט אפשרי וכעשר דקות לאחר שהילדים של רמת השרון נכנסים לאולם מופיע אוטובוס אוהדי הקבוצה האורחת, שבצורתו וברעש המנוע שלו מזכיר טיולית צבאית הרבה יותר מאשר אוטובוס במאה ה-21.
האוטובוס המקרטע פולט מתוכו את קהל האוהדים של רמלה למשחק, ואם ציפיתם למחזות של קללות נמרצות בין חוגי האוהדים ויצירת טבעות הפרדה אנושיות ביניהם על ידי המשטרה, הרי שטעות בידכם. הקהל של רמלה יורד מהאוטובוס כשהנשקים היחידים שבידו הם תופים והרבה מצב רוח, מה שמבטיח שאלימות לשמחתנו לא תהיה, אבל רעש יהיה גם יהיה.
זרימת האנשים מצד שני מחנות האוהדים נמשכת בעצלתיים, כשהשיח בין הממתינים לבדיקה הבטחונית נוגע גם הוא, כמו בשיחה עם השוטרים, דווקא לכדורסל הגברי, או באופן ספציפי יותר, בשאלה האם תעבור מכבי תל אביב את ברצלונה בשניים או בשלושה משחקים. הדחה? אין בכלל על מה לדבר. כששאלתי את אחד האוהדים מדוע לפני משחק פלייאוף בליגת הנשים מדברים דווקא על הלפרין ולאקוביץ', הוא השיב כי "לא משנה איך תהפוך את זה, ספורט זה מוצר שמיועד לגברים ונצרך על ידי גברים. אני אוהב כדורסל נשים, גם בארץ וגם בארצות הברית, אבל אם שני גברים ידברו על כדורסל, סביר להניח שהמילים מכבי או הפועל יהיו הרבה יותר דומיננטיות מרמלה או רמת השרון".
לאחר שרוב רובם של האוהדים כבר נכנס פנימה, והשוטרים והסדרנים מצאו עצמם, שוב, חסרי תעסוקה, אני צועד בעקבות רעש התופים ההולך וגובר, וב-18:15, כרבע שעה לפני פתיחת המשחק, נכנס לאולם. המראה של היציעים מעט מאכזב, כשלא מעט כיסאות ריקים בצבע כחול מקבלים את פני האוהדים משתי הקבוצות. אריק, נציג אוהדי רמלה, מסביר כי הגיעו רק כמאה אוהדים (למרות שיש מקום להרבה יותר) כיוון שרמת השרון הקצתה פחות מדי כרטיסים.
אוהדים אולי לא היו מספיק, אבל רעש, כמו שכבר הוזכר, היה בשפע. הקהל של רמלה, אחד הססגוניים בארץ (מזכיר מאוד את הקהל של חולון באולם הפחים), פתח במסכת עידוד בלתי פוסקת עוד לפני הצגת השחקנים, כשקהל הזאטוטים של רמת השרון פשוט אינו מסוגל להשיב מלחמה, למרות שמדובר היה על לפחות חמישה רמת שרונים לכל רמלאי. לקראת פתיחת המשחק התיישבה שורה מתחתיי אמה של קפטנית רמלה ונבחרת ישראל, שי דורון, שגדלה כזכור ברמת השרון. לשאלה האם היא נקרעת באהדתה בין קבוצת האם של ביתה לבין קבוצתה הנוכחית, הגיבה אימה של הישראלית מספר 1 כיום: "לאמא אין התלבטויות".
המשחק נפתח בגישושים, כשכל קבוצה נוהגת באצילות כלפי האחרת, ועל כל החטאה של רמת השרון, מגיבה רמלה באיבוד כדור, ולהיפך. במצב של שוויון 4-4 מחטיאה דורון שלושה חופשית, מה שלא מוצא חן בעיני אימה, שהניפה את ידיה לאוויר, כאות מחאה ועצבים.
רמת השרון יצאה ראשונה מההלם, ופתחה פער של שש נקודות מחניכותיו של אלי רבי, שלוקח פסק זמן ראשון 4 דקות לסיום הרבע. עד סוף הרבע מצמצמת רמלה את הפער לנקודה בלבד, בתוצאה 20-21. יש משחק.
הרבע השני נפתח בסערה של רמת השרון, כשג'יה פרקינס, הזרה הטובה ביותר של הקבוצה, לא מפסיקה לקלוע והבנות של אוסטפלד בורחות ל-12 הפרש, 5 דקות לסוף הרבע השני. אוהדי רמלה מוצאים את האשם, כרגיל, באנשי המשרוקית ופוצחים בשירת "מהמר, מהמר". כשאחד האוהדים מזכיר את המילה "מניאק" כלפי אחד השופטים, ראש חוג האוהדים, אריק, תוחם לחבר'ה את גבולות המחאה במשחק ומשתיק את האוהד הסורר בטענה כי "אסור לקלל. השוטרים שמים עלינו עין".
האקטיביים מבין אוהדי רמת השרון הם על פי רוב אלה שעדיין לא התחלף להם הקול, אך למרות זאת, בעזרת עידוד עיקש הם מסייעים לקבוצתם לא לשמוט את הפער הדו ספרתי, כשתוצאת המחצית, 35-45, נראית כנזק המינימלי שאיתו יכולה היתה לצאת רמלה לקראת המחצית השנייה.
לימור מזרחי צילום: יעל דגן
נתן מפרגן, ליאוניד מוותר
במחצית כמעט כל הקהל יוצא מהאולם, כשהוא מתחלק בין הילדים שמעדיפים להצטופף סביב "מתחם הנקניקיות" שבקומה הראשונה של האולם, לבין המבוגרים שיוצאים החוצה לשאוף מעט אוויר צח, לנתח את המחצית הראשונה ולחזות מה הולך להיות במחצית השנייה.
האדם הראשון שעובר על פני הוא ליאוניד, אוהד רמלה מבוגר יחסית (40+), שעבר לפני 12 שנים מהוד השרון לרמלה. "ברור שעדיף לגור באזור השרון", מתוודה ליאוניד, "אבל מה לעשות שהאישה היתה צריכה לגור ברמלה, אז עברתי איתה". נו, תמיד טוב שיש את מי להאשים...
לליאוניד ברור מדוע רמלה לא נראית טוב עד עתה, ולא, הוא לא חושב שזה בגלל השופטים: "חוץ משי (דורון, ג"צ) אף אחת לא באה למשחק. לא נראה שהם הגיעו מוכנות מספיק למעמד הזה, ונראה קצת שהראש שלהם עדיין באילת, בחופשה של אחרי הזכייה בגביע". למרות זאת, ליאוניד שומר על אופטימיות לקראת החצי השני: "אני מקווה שהמאמן יאפס אותן, והם יעלו אחרת לרבע השלישי. אחרת אנחנו בבעיה".
ליאוניד לא מספיק להתאדות והנה אנחנו פוגשים עוד דמות חביבה. טל נתן. נתן, כזכור, הודח בצורה משפילה במחצית משחק הראשון של גמר הפלייאוף 04/05 על ידי ראש העיר יואל לביא. אותה עונה הסתיימה דווקא באליפות של רמלה, אבל מי זוכר.
למרות הצרות שלא פוסחות על נתן גם בבאר שבע (אין כסף לשחקנים) נתן נראה מחויך הרבה יותר מלפני שלוש שנים, ונותן הסבר משלו למחצית הראשונה: "יותר משההגנה של רמת השרון טובה, ההתקפה של רמלה גרועה", מפרגן נתן, "הידיים של רמלה קצת רועדות בינתיים ולכן השלשות, מרכיב מאוד מרכזי במשחק שלהם, לא נכנסות. אם אכן הסטטיסטיקה תתיישר, כמו שהקלישאה אומרת, אני חושב שצפוי משחק קצת יותר מותח ממה שהיה לנו עד כה". בכל מקרה, אומר נתן, "התוצאה היום לא תשליך בשום צורה על מה שיהיה בגומלין ברמלה, וזה מה שיפה בסדרות. שני המאמנים יודעים שלכל משחק צריך להגיע במאה אחזו ריכוז כי אחרת חוטפים בראש".
לצערם של ליאוניד, אריק ושאר אוהדי רמלה, תחזיותיו של נתן בדבר התיישרות הסטטיסטיקה לא התממשו, ורמלה רעדה לא רק בהתקפה (הידיים) אלא גם בהגנה (הרגליים). פרקינס, ויליפיץ' וטרוינה קולעות מכל מצב, כשרמלה נראית שכל שנייה היא בדרך להתפרקות, שאכן הגיעה מאוחר יותר. עבירה שלישית של דורון ארבע וחצי דקות בתוך הרבע גררה מכה כואבת לכסא הריק שליד אימה של דורון, כשגם היא, אם כי באופן מרוכך יותר משאר אוהדי רמלה, מביעה דעתה על השופטים.
במצב של 15 הפרש לרמת השרון, 47-62, 3:15 דקות לסיום הרבע, מחליטים אוהדי רמלה להניח ללוליינות המילולית כלפי העיסוקים הצדדיים של שופטי המשחק ולדחוף את הקבוצה שלהם קדימה: "אם לא ננצח, אז לפחות שלא ישפילו את השחקניות שלנו", אומר אריק ומדרבן את איש התופים בן העשרה להניח לבחורה שלצידו ולהתמקד במטרה שלשמה הגיע. אוהדי רמת השרון מצויים גם הם באטרף, אם כי מעט חיובי יותר משל מקביליהם מרמלה, כשלהקת התופים שלהם פועלת באופן רציף ומדרבנת את החניכות של אוסטפלד להגדיל את ההפרש ולסיים את הרבע השלישי בתוצאה 47-65, שממנו, טוען ליאוניד, "כנראה שכבר לא נחזור".
אלי רבי צילום: מידן בן יואש
רמלה? קבוצה חלשה
הרבע האחרון היה שייך ברובו לאקסית רמלה בעברה הרחוק, לימור מזרחי. מזרחי נמצאת כבר בשלהי הקריירה המפוארת שלה, כשגם אחוזי הקליעה שלה הם כבר לא מה שהיו פעם. למרות זאת, ווינריות זו לא תכונה שנעלמת במהלך השנים וברבע המכריע החליטה מזרחי להחזיר עטרה ליושנה וסגרה את המשחק על ידי רצף שלשות נדיר שגורם לליאוניד הממורמר לסנן ש"דווקא נגדנו היא נזכרה".
לא רק מזרחי, אלא למעשה כל שחקניות רמת השרון ברבע האחרון שייטו על אוטומט במהירות קבוצתית של 200 קמ"ש, כשהם דורסות כל ניצן לפעולה פרודוקטיבית של שחקניות רמלה. השחקניות של אלי רבי נראו שבורות. לרבי נשאר רק לקוות שהרבע הרביעי לא יהיה מכונן בהשלכותיו על כל הסדרה, כי למרות כל הדיבורים שהמשחק ביום שני הבא ברמלה לא יושפע מארועי המשחק הראשון, האפקט הפסיכולוגי של השפלה בשלושים וארבע הפרש יכול שלא לצאת כל כך מהר מהראש של השחקניות של רבי.
האוהדים של רמלה, מצידם, עשו כמיטב יכולתם לוודא שתופעה כזו לא תקרה, כשבסוף המשחק הצטופפו כגוש אחד ופצחו בשירת "אוהבים אתכם", כלפי השחקניות והמאמן. גם העובדה שרק שחקנית אחת, טלי נוי, הגיעה להודות להם, כשכל שאר השחקניות מעדיפות לברוח מהר ככל האפשר לחדר ההלבשה, לא שברה את רוחם. אריק, ראש חוג האוהדים, נשאר מחויך גם אחרי התבוסה ובעיניים נוצצות מהתלהבות, בניגוד למצופה ממי שקבוצתו האהודה חטפה 34 הפרש בראש, מסביר לי על הקרנבל שמתוכנן בשבוע הבא בעיר: "עזוב את ההפסד הזה, לא קרה כלום", הוא מסביר, "חטפנו היום סטירה מצלצלת, אבל לא מסטירה אנחנו ניפול, אלא רק מאגרוף, ואותו אני מקווה שלא קיבלנו. אם לפני שלוש שנים הפסדנו ב-21 הפרש, ובסוף ניצחנו 1-3 בלי מאמן ובלי אלומה, אז בטוח שגם עכשיו יש לנו סיכוי לא רע בכלל לעלות לגמר. בשבוע הבא אני בטוח שהמוני אנשים יישארו מחוץ לאולם ויתחננו לכרטיס, ועם החשמל שיהיה באוויר, נטעין את השחקניות באנרגיות מטורפות שיחזירו את הכבוד לרמלה".
אריק ושאר אוהדי רמלה לא אמרו נואש, אך הסיפור הבא אולי מלמד משהו על הכרסום בכוח ההרתעה (הפעם קורי עכביש לא מעורבים בסיפור) של רמלה מצד אוהדי רמת השרון, בעקבות התבוסה הכואבת: ביציאה מהמשחק עלזה לה ילדה באזור הגילאים 8-7, אחת מאוהדת הדור הבא של רמת השרון, וצעקה "ניצחנו, ניצחנו". אביה, בנסיון לצנן את התלהבותה התמימה תיקן אותה על שמחתה והסביר לה כי "נכון שניצחנו, אבל אין סיבה לשמוח יותר מדי, כי היריבה היתה מאוד חלשה".
אז המשימה של רמלה במשחק מספר 2 של חצי גמר הפלייאוף תהיה להוכיח לאב הורס השמחה כי הוא טעה ובגדול, ומנגד, המשימה של אוסטפלד והבנות היא פשוט לנצח במשחק החוץ, שכנראה יהיה קשה, ולהתכונן לקרב על האליפות. מה שלא יהיה, (כמעט) בטוח שיהיה מעניין.
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
