קטן עליה
היא נולדה לזוג הורים חברים במפלגה הנאצית, הגיעה לארץ, התאהבה במדינה, התגיירה והביאה לעולם שלוש בנות, ביניהן השחקנית אילנה ברקוביץ'. טינה ברקוביץ' (57), המטפלת האלטרנטיבית מעין הוד והמתחרה הכי מבוגרת בסידרה "הישרדות" בערוץ 10, מספרת על המקריות שהביאה אותה לתוכנית ועל ההכנות הפיזיות לקראתה ("רצתי בהר עם הנכד שלי על הגב"). אחרי ההתמודדות עם הרעב והקור באי, היא מגיעה למסקנה אחת: "החיים שלנו לא כל כך נוראיים"
אלעד הופר
,
03.01.08,
10:14
טינה ברקוביץ
צילום: עומר מסינגר
מסע ההישרדות האמיתי של טינה ברקוביץ' (57) מעין הוד התרחש הרבה לפני שהיא הצטרפה לתוכנית "הישרדות" בערוץ 10. ברקוביץ' היא לא רק המשתתפת הכי מבוגרת בתוכנית, ברקוביץ', רופאה אלטרנטיבית, ואמה של השחקנית אילנה ברקוביץ', היא המשתתפת עם סיפור החיים המרתק ביותר מבין כל המשתתפים בתוכנית. היא נולדה בגרמניה כנוצרייה, בת לשני חברי המפלגה הנאצית בעבר. בזמן ששהתה בארץ, בגיל 22, היא החליטה לקשור את חייה למדינה. היא התגיירה, נישאה, ילדה שלוש בנות ועתה היא עוסקת בין היתר בלעזור לכל הצעירים ששרויים עמוק בתוך עולם הסמים וההזיות אליו נקלעו תוך כדי טיול במזרח הרחוק. עם מטען חיים שכזה מה הפלא שלברקוביץ' לא היה ממש קשה לשרוד באיים הקריביים. לתוכנית היא התאמנה כשסחבה את נכדה על הגב בהרי הצפון, ובאי נהנתה בעיקר מאכילת חלזונות.
חייה של אלישבע טינה ברקוביץ' יכולים בהחלט לככב בין דפי רומן רב תהפוכות וצבעוני. היא נולדה לפני 57 שנה בגרמניה למשפחה נוצרית ולהורים שבמלחמת העולם השנייה היו חברים גאים במפלגה הנאצית. ב-1973, כמה חודשים לפני מלחמת יום כיפור, כשהיא בת 22, מקבלת ברקוביץ' את ההחלטה שתשנה את חייה: היא מחליטה להצטרף לארגון גרמני שעוסק בהבאת מתנדבים גרמנים לישראל. לארגון קראו "כפרה", והוא הוקם כמחווה כלפי העם היהודי שסבל מרדיפות הנאצים.
"ההורים שלי היו ממש נאצים", מציינת ברקוביץ'. "כשאמרתי להם שאני הולכת לחיות שנה בישראל ולעבוד שם, הם היו ממש מזועזעים. אבא שלי אמר לי שבפסח הורגים בישראל ילדים. תבין, הם לא אנשים פרימיטיביים אבל זה מה שהם למדו". עבור ברקוביץ' הנסיעה לישראל נראתה נסיעה לארץ של ים, שמש וכיף: "אחרי שסיימתי בית ספר הלכתי לבקר את ההורים באפריקה, שם אבא שלי הקים בית ספר גדול לשחומי עור בנמיביה. מכיוון שלא רציתי להישאר באפריקה אמרתי להוריי שאסע לישראל עם החבר שלי. חשבתי שיהיה נחמד, שמש וים".
כשברקוביץ' הגיעה ארצה העמידו בפניה שתי אפשרויות: או להתנדב לצבא, או להתנדב לשירות סוציאלי שכלל גם קטיפת תפוזים. אבל ברקוביץ' שוב הפתיעה ובחרה דווקא להיות אחות, ודווקא בשורות הצלב האדום. אלא שאז הגיעה מלחמת יום כיפור, ובמקום למהר ולחזור לגרמניה, כמו שעשו מתנדבים רבים, ברקוביץ' החליטה לעבור לבית חולים ולטפל בפצועים.
לאחר המלחמה קיבלה ברקוביץ' פנייה מפתיעה מכוחות הביטחון הישראליים. "הם ביקשו שאבצע 'עבודות חשאיות' מטעם ישראל, או במילים אחרות שאשמש כסוכנת סמויה של המדינה", משחזרת ברקוביץ'. אלא שהמתנדבת הצעירה מגרמניה העדיפה להמשיך לטפל בשבויי מלחמה בבתי החולים. מעבר למלחמה, ברקוביץ' נקלעה לתקופה קשה מבחינת הישרדותה היומיומית: "הייתה תקופה שלא היה לי כסף לדירה, או מקום להתגורר בו. לא הכרתי פה אף אחד", היא נזכרת, אבל אז בדיוק היא הכירה את מי שעתיד להפוך לבעלה, שלמה ברקוביץ', שעם השנים הפך לקבלן מפורסם בתל אביב. השניים עברו לגור בעין הוד, הקימו שם מסעדה שהפכה לשם דבר והביאו לעולם שלוש בנות: אילנה, נעמה ואנאל. במקביל למדה ברקוביץ' אומנות וליוותה בכינור הופעות של אומן צעיר ואלמוני אז, ששב משהות ארוכה בספרד, בשם דיוויד ברוזה. ברקוביץ' לא נחה והפכה למורה לריקוד, ואז היא החליטה להתמסר לעיסוקה עד היום: הרפואה האלטרנטיבית. מזה כשנתיים וחצי היא עובדת לסירוגין בכפר "איזון" בהודו, שמטפל בתרמילאים ישראלים שהגיעו למצבים קשים בעקבות נטילת סמים במהלך טיולם במזרח. ביום ראשון הקרוב, תשוב ברקוביץ' לכפר בהודו.
טינה וחבריה ל''הישרדות''. ''מצידי שישימו אותי שנה שם'' צילום: יוסי אלוני
איזה טעימים החלזונות
"אמרו לנו לקפוץ למים, אני לא יכולה לתאר איך חשתי כי לא כל יום אני קופצת מגובה של קומה שנייה לתוך הים. באותו רגע התחיל השורד הפנימי שלי לתפקד", מתחילה ברקוביץ' לתאר את הרגעים הראשונים שלה בתור שורדת רשמית. "עד שהגענו לסירה ולרפסודה לקח זמן, היה המון מתח. מתל אביב פתאום אתה מגיע רטוב על רפסודה לאי שאתה לא מכיר, זה לא סימפטי. היה לנו קר מאוד ולא היה באי אף מחסה, או אפילו מגבת שיכולנו להתייבש איתה. מצאנו במבוקים ובעזרת חבל התחלנו לבנות מחסה די מאולתר, בהתחלה רק כדי שיהיה לנו גג מעל לראש. ניסינו להירדם, היה קר, היינו רטובים ורעבים ואז אמרתי לעצמי: 'אני לא מבינה מה המטרה של זה שאני יושבת רטובה וישנה על עלי דקלים קוצניים'. פתאום לא הבנתי מה אני עושה שם. היינו כולנו בהלם מוחלט, רעדו לנו השיניים והחלטנו שאנחנו צריכים לחמם אחד את השני, זה היה סיוט גדול".
גם בבוקר שלאחר מכן, כאשר שטה החבורה לעבר האי השני, בו נמצא מנחה התוכנית גיא זוארץ, לא השתפרה ההרגשה של הצוות. "היינו כל הזמן רטובים, עד שלמדנו להתייבש, למרות שלא הייתה כמעט שמש על האי. השיט עצמו גם היה סיוט, אתה שט בסירה במהירות עצומה ומקבל מכות בגב ובשאר חלקי הגוף".
איך הצלחת לשרוד את אותם רגעים ראשונים וקשים על האי?
"אני אמרתי לעצמי שיותר טוב שאני אבין שלא מדובר במשחק, אלא במשהו אמיתי, ואסתכל על הצדדים החיוביים - על זה שיש לי בגדים עליי ומחסה. שכנעתי את עצמי שהיה יכול להיות יותר גרוע. זה מה שבעצם עזר לי לשרוד מבחינה מנטלית על האי. נכנסתי למוד אחר, בכך שאמרתי לעצמי שאין לי מה לצפות לעזרה של אחרים".
בפרקים עד עכשיו, וגם בסדרות האמריקאיות, החוסר באוכל נראה הדבר הקשה מכול ב"הישרדות", גם אצלך?
"מאחר שאני תזונאית ידעתי מה אני צריכה לאכול, כך למשל חמישה אנשים זכו לאכול יחדיו קוקוס אחד. ידעתי שיש בקוקוס שומנים ומים וחסר לי חלבונים. חיפשתי לי חלבונים ומצאתי חלזונות. הכרחתי את עצמי לאכול אותם חיים, וזה דווקא היה מאוד טעים. אני לא יודעת אם הייתי אוכלת את זה היום, אבל על האי זה היה מצוין, מאוד מלוח ובטעם סחוס של עוף. בנוסף, אכלתי צדפים שדבוקים לסלעים. הצלחתי לשחרר אותם מהאבן ואכלתי אותם חיים. מגישים את זה במסעדות גורמה, אז למה שאנחנו לא נאכל את זה. אז נכון, אכלתי את זה ישר מהסלע, אבל זה היה באמת טעים".
מה לדעתך יותר חשוב בשביל לשרוד: כושר פיזי או חוסן מנטלי?
"בסופו של דבר צריך את שניהם. למשחק עצמו, צריכים המתחרים כושר פיזי. מהבחינה הזו היה לי מאוד קשה. בתחרות הראשונה ראיתי את כולם מסתערים קדימה ואותי נשארת מאחור, ואמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות. זה עורר אותי, כי אני מאוד תחרותית. הייתי הכי מבוגרת בחבורה, כאשר שני המבוגרים האחרים היו ג'ודוקה ומורה לספורט ואני בסך הכול סבתא לילד, שהולכת על הג'בלאות. היה לי יתרון מפני שמבחינתי איפה שאני נמצאת, זה הבית שלי. מצדי שישימו אותי שנה שם, אני חושבת שהייתי שורדת, גם אם לא הייתה תחרות".
לתוכנית "הישרדות" הגיעה ברקוביץ' לגמרי במקרה, בתיווכה של הבת האמצעית נעמה. "נעמה היא בחורה מאוד ספורטיבית. היא מאוד אהבה את הגרסה האמריקאית להישרדות. היא באה וסיפרה לי יום אחד בהתלהבות שיש אודישנים להישרדות, גם בישראל. היא נרשמה למבחנים יחד עם החבר שלה, אבל במקביל היא התעקשה שגם אני ארשם למבחנים. האמת לא קפצתי מיד, כי אני עצמי לא ראיתי את התוכנית בטלוויזיה ולא ידעתי במה מדובר. התחלתי להתעניין בתוכנית, אבל מי שהתעקשה ובסוף רשמה אותי למבחנים, הייתה נעמה".
למבחנים התייצבו לא פחות מ-24 אלף מועמדים, שרצו להיות בין עשרים המאושרים שייאבקו זה בזה, בתנאי מחיה נוראיים ובמשימות פיזיות מתישות, במשך 52 ימים. האם והבת לבית משפחת ברקוביץ' הגיעו יחדיו למבחן הבד, אך מי ששרדה הייתה דווקא טינה. "בכל פעם אמרו לנו שאם לא מקבלים תשובה חיובית בתוך שבועיים, זה סימן שלא התקבלת", היא נזכרת. "מבחינתי זה לא היה כל כך חשוב, אבל אחרי שעברתי שלושה אודישנים חשבתי שבאמת הגיע הזמן שאני אתחיל לעשות קצת כושר".
טינה ברקוביץ. ''הרשיתי לעצמי לבכות'' צילום: עומר מסינגר
איזה חיים יפים
בעוד יתר המתמודדים העמיסו על גבם קילוגרמים רבים והחלו להתאמן באינטנסיביות במכוני כושר, ברקוביץ' מצאה דרך מקורית משלה לשפר את כושרה הגופני. "בדיוק הנכד שלי הלל נולד. אז הייתי לוקחת אותו על הגב בהרים בסביבת מגוריי. הוא היה צריך לישון ואני הייתי צריכה להתעמל, אז הוא היה על הגב שלי. הוא המשיך לישון ואני המשכתי להתעמל, זה היה עסק שהשתלם לשנינו. לאחר מכן התחלתי לעשות גם פעילות אירובית במכון כושר".
לאחר עוד מבחן שהתבסס בעיקר על כושר גופני, ברקוביץ' הייתה בטוחה שהיא סיימה את המירוץ שלה אחר מקום בתוכנית: "חוץ מהבנות שלי אף אחד לא ידע שאני עושה אודישנים", היא מגלה, "מבחינתי זו הייתה הרפתקה. אני חושבת שאם יש לך סיכוי להשתתף במשהו מהסוג הזה, אתה צריך לקחת את זה, לכן פתאום התחלתי להרגיש מבואסת שעוד לא התקשרו אליי. אמרתי לבנות שלי שאני כבר לא אסע. התחלתי להסתובב עם הפלאפון בציפייה לשיחה לא מזוהה מההפקה. התחלתי להרגיש שזה ממש מציק לי שדוחים אותי. ואז ישבתי ושאלתי את עצמי אם אני באמת רוצה לנסוע לשם, והתשובה הייתה כן גדול". יום למחרת אותה שיחה פנימית שניהלה עם עצמה, החליטה ברקוביץ' להשאיר את הנייד בבית. וכמו בחוק מרפי, דווקא אז ציפתה לה הודעה קולית מההפקה של התוכנית, בה היא התבקשה לחזור אליהם בדחיפות. "זה קרה ביום שישי. הם אמרו לי שהתקבלתי ואני טסה ביום ראשון. מיד עניתי שאני אהיה מוכנה".
ביום ראשון נערכו למשתתפים כל הבדיקות הרפואיות ומסע ההישרדות החל. "בהפקה אמרו לנו שהמשחק מתחיל מהרגע שהגענו לנמל התעופה", היא מספרת. "אני לבשתי בגד ים ובגדים נוחים, ולקחתי איתי תיק שבו היו שמיכה, חוט דיג, נייר דבק ודברים נוספים. אסרו עלינו לדבר עם אנשים מחוץ לתוכנית, כל אחד ישן בחדר לבד, והיינו בציפייה לקראת התחלת התוכנית, כשאי הוודאות הייתה גדולה".
ברקוביץ', שהגיעה כמתמודדת המבוגרת ביותר בחבורה, ידעה שאחת הדרכים לשרוד במקום, ובמשחק, היא למצוא את המפתח להתחבר לכל קבוצת הצעירים בני העשרים פלוס, שהיוו את הרוב המכריע. מולה עמדו 19 מתמודדים צעירים ממנה, והמשימה לא הייתה קלה. "אין לי בעיה למצוא שפה עם צעירים. אני מלמדת צעירים, ואני יותר אוהבת להיות בחברתם, מפני שהם יותר מהירי מחשבה", היא מבהירה. "מאוד קשה לי למצוא מישהו בגיל שלי שמתעניין כמוני בהרבה דברים בו זמנית. יש כל מיני סוגי הישרדות: האי עצמו, הנסיעות, החוסר באוכל והצד החברתי. 24 שעות אנחנו ביחד ולא במיטבנו. שאלתי את עצמי כל הזמן: 'איפה אני נמצאת בתוך החבורה הזו?'. היה לי מאוד קשה עם העובדה שאף פעם לא יכולת להיות לבד, עם עצמך. אתה לא יכול להקשיב לעצמך, אתה לא יכול לקחת רגע של שקט כדי לחשוב".
אילנה ברקוביץ צילום:
"עכשיו אני מוכנה למות"
מי היה המתמודד שהכי התחברת אליו?
"אני חושבת שאל מושיק, בעיקר כי הוא יותר קרוב לגיל שלי וגם הוא אבא לילדים. עם כמה שאני אוהבת להיות בקרב צעירים, עדיין החיבור האמיתי שלי והאפשרות להישען על מישהו הייתה עם אדם מבוגר, אני הרי לא יכולה להישען על מישהו צעיר ממני. יש משהו בניסיון חיים ובהקשבה של מושיק שלא היה אצל אחרים".
מה היה הרגע הקשה ביותר מבחינתך?
"הרגע שבו כמעט נשברתי היה כששטנו עם הסירה למשימה. הגענו למשימה מאוד קשה, הפסדנו אותה, היה גשם, חושך, היינו רעבים ורטובים והיה לנו קר. ראינו שהולך להיות מבול, היו גלים בגובה של שלושה מטרים, ניתזו עלינו מים ללא הרף. זו סירת דיג שבה כל נפילה מגל הורסת את הגב. האדם שמסיע את הסירה נוסע כמה שיותר מהר ואמרתי לעצמי: 'עכשיו אני מוכנה למות, אני לא יודעת אם אני מגיעה הלילה לאי בחיים'".
מה הכי חסר לך באי?
"קודם כול האוכל אבל מהבחינה הזו הייתי מסתדרת. מבחינת הקור היה לי מאוד קשה. כשהגעתי לשם חשבתי שהדבר הכי חשוב זה האוכל, אבל היום אני אומרת שזה המחסה. לפני שהגעתי לתחרות למדתי הישרדות דרך כל מיני מאמרים ושם מסבירים איך למצוא מקום חם שהשמש מגיעה אליו בערב והאדמה בו שומרת את החום, אבל באי שלנו לא היה את זה. היה מאוד קר, הייתה שמש רק בצהריים, כשלא היינו על האי".
הידע שלך כמטפלת הוליסטית סייע לך בתחרות?
"זה עזר לי מבחינת הידע בתזונה. היה קטע בתוכנית שאחד המתמודדים קיבל מכה וטיפלתי בו. אני לא צריכה את המרפאה כדי לסייע למישהו שכואב לו".
אם היו מציעים לך היום, היית חוזרת לאי?
"לגמרי. בסופו של דבר נהניתי. אני תמיד חושבת שיכול להיות יותר גרוע. זה מה שמחזיק אותי ברגעים קשים. הרשיתי לעצמי לבכות, לא שאלתי מה המטרה של כל המשימה הזו, אלא לקחתי את זה איך שזה ומה שצריך לקרות, כבר יקרה, כולל אם הסירה תתהפך. גם כשרעדתי מקור כל הלילה ולא הצלחתי להירדם, הצלחתי להרגיע את הגוף שלי. אני יודעת שלנזירים בטיבט יש יכולת לשכב בשלג ולהרגיש שהגוף שלהם חם".
עד כמה החוויה הזו שינתה אותך?
"אני לא יודעת אם השתניתי, זו הייתה חוויה חד פעמית, אבל היו לי כבר חוויות קשות מזו. זה שינה אצלי את הפרופורציות בחיים. שום דבר לא כל כך חשוב. אני אומרת לעצמי שגם אם קשה לי קצת בחיים, יהיה בסדר. אז מה אם קשה, זה לא כזה נורא. היום כשאני מתקלחת במים חמים או פותחת מקרר אני מרגישה אמריקה. כל מה שרואים בטלוויזיה זה אפילו לא עשירית ממה שעברנו, את הקושי האמיתי חווינו כשלא צילמו אותנו. אני מציעה לכל אחד לעשות דבר דומה בלי התוכנית, פשוט לקחת את עצמו לשלושה ימים בים, בלי כלום ולשרוד. אז אנשים יבינו ויפנימו שהחיים שלנו לא כל כך נוראיים".
ואחרי כל זה, לא בכדי הסרט האהוב על טינה ברקוביץ' הוא "החיים יפים".
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
