לכלוך ב-140 תווים
לשם מה אנשים פותחים חשבונות ברשת חברתית? לפעמים גם כדי לסגור חשבונות. בר רפאלי הגיבה על הפרידה של ליאונרדו דיקפריו מבלייק לייבלי, דנה ספקטור התעצבנה מרשימת "יפים ונכונים"
משהו במדיום הווירטואלי הזה גורם לאנשים לחשוף יותר מכרגיל, כן, גם למגה סלבס כמו בר רפאלי, שבדרך כלל מסרבת לשתף פעולה עם התקשורת ומשתבללת לנוכח שאלות על חייה האישיים. ומילא מחשבות, הרהורים, התחכמויות והתלבטויות נוסח יומני האישי, אבל גם מרמורים וכעסים שעוברים בראש מוצאים את עצמם שנייה אחר כך מעובדים לציוץ או לסטטוס.
העניין הוא שלמרות התחושה הסופר אינטימית שיש למשתמש, מדובר בציטוטים לכל דבר, שחשופים לכל. וכשהמצייצים הם מפורסמים - אין חוכמות, וכל ציוץ או סטטוס נוטף ארס מיד מוצא את דרכו לידיעה ראשית במדורי הרכילות. באופן מפתיע, למרות החשיפה המאוד לא ממלכתית הזאת, כולם, מאסי עזר ועד ליהיא גרינר, ממשיכים לצייץ. רובם לא משתמשים בפלטפורמה הזו לסגירת חשבונות, אבל יש כמה לשונות חדות שכן.
בארצות-הברית, למשל, צ'רלי שין טינף על הפקת "שני גברים וחצי" שממנה נבעט ועל מפיק העל צ'אק לורי כאילו אין מחר. מקבילתו הנשית היא לינדזי לוהן, שככל שרמת האלכוהול בדמה עולה, כך היא נוהגת לשפוך יותר אור על חייה, כולל קיטורים על האקסית המיתולוגית, סמנתה רונסון (שכמובן גם עונה). בישראל הכל אומנם מתנהל בווליום נמוך יותר, אבל גם אצלנו כבר אפשר לומר שאם מישהו רוצה להתעדכן בג'וס אמיתי, פשוט צריך לעקוב אחרי האנשים הנכונים.
הקרב המתוקשר האחרון הוא ביצתי משהו, אומנם, אבל הטינופים שבו הופכים אותו לעממי. גיליון היפים והנכונים השנתי של מגזין הבידור "פנאי פלוס" הביא לעיתונאית דנה ספקטור את הסעיף. ספקטור כתבה בחשבון הטוויטר שלה: "יש שם חלק שנקרא 'דפקו אקזיט', שמוקדש לאלו שהופיעו בשנה שעברה והשנה נבעטו החוצה. ליקקתם להם בשנה שעברה, חגגתם את יופיים והצלחתם, והשנה אתם בועטים אותם החוצה באכזריות ומכפישים את שמם. למה, כי הם העזו להאמין בפרגון שלכם?".
גיא גולד, פליט "הישרדות 4" שמשמש כיום ככתב ועורך מדור הרכילות במגזין המותקף, מיהר להגיב בחשבון שלו: "...איזה נחמד שיש מקום להוציא את כל המרמור אל מול קהל 'מעריצים' משולהבים שרק מחכים לרטווט אותך. חבל ועצוב לראות עיתונאית 'בכירה' בתעשייה שלנו, שמרשה לעצמה ללכלך בצורה כזאת על הבית שבנה אותה ומפרנס אותה עד היום".
ה"בית" שגולד מתכוון אליו הוא בית "ידיעות אחרונות", העיתון שעבורו כותבת ספקטור ושמוציא לאור את "פנאי פלוס". בציוץ אחר כתב: "...יש כאלו שעשו תוכנית זיוני שכל בערוץ נישה... אני רואה שזה ממש כואב לך. אין הרבה להגיד מעבר לעצוב". ספקטור לא שתקה וצייצה: "במהלך השנים היה לפנאי פלוס מלא דברים רעים לומר עלי ומעולם לא ראיתי בזה יריקה לבאר. מותר לבקר, מותר גם להגיב בפחות רעל". תכלס.
דוגמה קלאסית לדברים שלא היו מוצאים את דרכם אחרת לציבור, אפשר למצוא אצל ג'ודי שלום ניר-מוזס. אשת השר סילבן שלום, שידועה כאשה
ממש עכשיו, היא בחרה גם לנגח (ולא בפעם הראשונה) את ראש הממשלה בנימין נתניהו, זה שבעלה סילבן שלום מכהן כסגן שלו, ואת אשתו שרה: "אצל ביבי ושרה הכל פשוט. מי שמתנגד להם (זה) בגלל 'דברים אישיים', ברגע שיבינו שיש אנשים שהתנגדותם נובעת מדבר עלום שנקרא עקרונות, בעצם אז הם לא יהיו הם". כשהעוקבים אחריה תהו אם מדובר באינטרסים, צייצה "לא מלכלכת על איש, רק מביאה עובדות שמגובות באינספור ראיות, וזה קצה הקרחון. לא עוסקת ברכילות שקרית, רק דברים שיודעת מיד ראשונה. בכל נושא". האם דברים כאלה היו עוברים בשקט אם היו נאמרים בראיון לעיתון שתפוצתו קטנה בהרבה מזו של טוויטר? לא בטוח בכלל.
"כמובן שהיא יכולה לכתוב שזה מגובה", אומרת ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה לתקשורת בבית הספר לתקשורת, המסלול האקדמי, המכללה למנהל, "אבל בטוויטר אלה שתי שורות, והיא לא תביא לשם את ההוכחות. אמר מי שאמר שחופש הביטוי הפך לחופש השיסוי. הצדדים היפים הם שכל אחד יכול לבטא את דעתו, אבל כל אחד יכול לעשות את זה באנונימיות. במובן הזה אין אנונימיות, אבל אפשר לזרוק את הרפש וללכת. אם תהיה סערה גדולה, בעוד שלושה ימים היא תתנצל, אבל כל כך הרבה רפש יעבור עד אז בטוויטר שאף אחד כבר לא יזכור במה מדובר".
אם טוויטר זה טוקבק עם פרצוף, אז איך בכל זאת אין רסן?
"באופן כללי בכלי התקשורת הווירטואליים יש אשליה שזה נשאר בינינו, כשברור שזה לא המצב. אני יכולה להעיד על עצמי שכשאני פוגשת מכר רחוק ברחוב שאומר לי שהוא שמח לשמוע שכך וכך, אני תוהה לרגע: מאיפה הוא יודע? ואז אני מבינה שהוא יודע את זה מפייסבוק, ושאני כתבתי את זה. איכשהו אין המודעות הזאת שבקצה של כל זה יש אנשים שקוראים את מה שאתה כותב".
מלבד המקרים הללו, זכורה לכולם בשנה האחרונה גם השערורייה סביב דבריו של אפרים שמיר בפייסבוק על שיריו של שלמה ארצי (זה נגמר בתגובה של בן ארצי, גם היא בפייסבוק), ובקיץ האחרון תגובתה של נינט טייב בעמוד הפייסבוק שלה לטור שכתבה שיר נוסצקי, מחוברת לשעבר וא' תקשורת של מחאת האוהלים, על האמנים שסירבו להופיע בעצרת המחאה הראשונה. טייב, ששהתה באותו זמן בחו"ל לצורך הקלטות, בחרה לפרסם תגובה עוקצנית המכוונת ישירות אל נוסצקי: "...מדכא לחזות במחאה מרגשת ומעוררת השראה הופכת לעוד טור רכילות בחלק הצהוב של העיתון... מי שפגש בך פעם אחת יודע לזהות את מניעייך הלא טהורים, שלצערי מכתימים את מחאתם של מאות אלפי אזרחים אחרים... לפני ולפנים המאבק במחירי הדיור - מאבקך האישי הוא שימור שמך בזיכרוננו. הספיקה לי פגישה אחת איתך... לא אשכח את פרצופך כשהבנת שלא ידעתי מי את ומה שמך. אותו הפרצוף, הוא זה שעומד ומסתיר מאבק שלם". אאוץ'.
מילים קשות כאלה שמכוונות כלפי אנשים בשמם המלא, כמעט ולא תמצאו בראיונות. אז איך זה שכל אלה שבימים רגילים חרדים לפרטיותם, משחררים את הרסן דווקא במקום הפומבי ביותר?
אשת תקשורת בכירה שסירבה להיחשף בשמה, טוענת כי "ההתנהגות החושפנית של סלבז בטוויטר בפרט וגם בפייסבוק ובאינסטגרם מגיעה לדעתי משתי סיבות: הראשונה, והפרקטית, היא השליטה הטוטאלית שלהם במה שנכתב, ללא תיווך של גורם שלישי, מעורך ועד עיתונאי: קחי בחורה כמו בר רפאלי, שמעדיפה שתצא לה פטמה שלישית מאשר לתת פיסה מנשמתה בראיון עיתונאי. הטוויטר מאפשר לה להרוויח מחדש - לפחות בעיני עצמה, כן? - שליטה על הדימוי הציבורי שלה, באמצעות כך או כך תווים. על הדרך, היא גם מרוויחה קשר ישיר עם גולשים, מדברת ישירות עם הקהל, דבר שהתקשורת הקונבנציונלית לא מאפשרת במקרה שלה, או אפילו מייתרת בבחינת 'מה כבר יש לה להגיד'.
"הסיבה השנייה למשיכה היא התפיסה של אותם אנשים את הרשת כמרחב מדומיין: אתה יושב בבית, או במטוס בדרך לעוד חופשה, וכותב סוג של סמס לחלל. ואז הוא מתפרסם. תפיסה כזו של הרשת כמקום עם ממשות נזילה מאפשרת לסלבס להרגיש נוח עם חשיפה: בר רפאלי לא הייתה מעיזה להגיד על ליאו 'קארמה איז א ביץ'' בראיון. על דף HTML ההרגשה היא שזה לא מחייב, לפחות עד שזה מגיע לרכילות. השליטה הטוטאלית מאפשרת לה למחוק את זה, כפי שהיא עשתה. ומנגד, כן להעז ולצייץ, אפילו לכמה שעות, דברים שלא הייתה מעיזה לומר בשום מקום אחר".
אני לא לגמרי בטוחה שלא מייעצים לסלבס מה לומר ומתי לצייץ, בואו לא נהיה תמימים", אומרת ד"ר ברנשטיין, "יש כאלה שהם כוכבים גדולים, ויש כאלה שהם סלבריטאים שהנגישות אליהם מאוד גבוהה, כי הם רוצים לשמר את הנוכחות שלהם בציבור. מספיק שהם יעוררו כמה סערות בטוויטר ובפייסבוק וזה יאריך את זמן המדף שלהם. קשה לי לנבא, אבל אני חושבת שהכוכבים הגדולים באמת-לחשוף את עצמם זה לא בהכרח אינטרס שלהם, אם הם רוצים לשמור על עצמם כשחקנים רציניים. אני לא רואה, לדוגמה, את קרן מור מצייצת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם