מורן מעבר לפינה: ראיון עם מורן גרוס
למורן גרוס נמאס שחושבים שהכל אצלה נפלא. עכשיו היא מדברת על הדימוי העצמי הנמוך, על ההלקאה העצמית הבלתי פוסקת, על שנות ההסתגרות ועל הבחירה לחזור למסך בצעדים קטנים ( "העשירייה" בערוץ האופנה), וחושפת לראשונה את הפצע הגדול באמת: פגיעה מינית שעברה
לא הכל פורח תחת השמש של מורן גרוס. הייתם חושבים דוגמנית פלוס שחקנית, מינוס שערוריות לחטט בהן - החיים יפים. לא, היא אומרת, תחשבו שוב. "אנשים לא מבינים שזה לא ככה. הם מדמיינים משהו שאני אומרת 'איפה אתם חיים?' אתה יודע שיש אודישנים שלא מוכנים בכלל לראות אותי כי יש לי תדמית של היפה שהכל טוב אצלה? במאים ומלהקות לא אוהבים את זה. זה לא נכון, זה לא אמיתי".
תדמית חלולה?
"כן. מה זה חלולה, כשמשהו מושלם אז אין לו פנימיות, הוא לא יכול להביא שום דבר. הלוואי שהייתי מושלמת, שהכל היה טוב ויפה. כמו שאומרים, לאנשים טיפשים החיים מחייכים, ורודים, הם לא מרגישים כלום. הלוואי שלא היה לי את הפחדים, הרצונות, הבכי אחרי כישלונות, החרדות. הלוואי והייתי חלולה. זה היה כיף לתקופה מסוימת, לחשוב שאתה מושלם לקרוא את הכתבות והכל זוהר ויפה ומתוקתק. אבל די, הבנו, הפנמנו. אני לא מושלמת, אבל שלמה".
שלמה, וגם מלווה בצחוק מתגלגל. מורן גרוס יכולה להרשות את זה לעצמה. בגיל 28 היא מגדלת את נועם בת השלוש וחצי ואיתם בן השנתיים, מטפחת נישואים יציבים עם גילי כהן, בעל משרד יחסי ציבור ובעלה בארבע השנים האחרונות, וחלום זעיר בורגני מתקתק. שכונה ברחובות (ליד ההורים שלו), חברות-אמהות, אחר צהריים בפארק עם הילדים. אז מה אם לא ראיתם אותה בשנים האחרונות? הפסד שלכם.
חוץ מזה, עכשיו כבר תוכלו לראות. במקביל להצגה "פינוקיו" שבה היא משחקת, היא מגישה פעם בשבוע, בערוץ האופנה החדש, את "העשירייה" (שלישי, 18:00, אפיק 29 בהוט): מגזין אופנה פלוס דירוג המתלבשים, טיפים ופאנל מרובע. "העשירייה" אמורה לעזור לכם להבין מי התלבש יפה ומי הסתפק בלהתלבש, שגם זה משהו. "מאסטר או דיזסטר", קוראים לזה בתוכנית. לצד גרוס פאנל מומחים שכולל את יעל רגב, עורכת "קוסמופוליטן", חן אבני, כתב אופנה ב"את" והסטייליסטית לילך כהן. העיתונאי צחי קומה יספק ניוז על המתלבשים. זה רק נשמע כמו הפינה המוכרת של דורין אטיאס אצל גיא פינס. "דורין אטיאס זו פינה בתוכנית", אומרת גרוס. "אצלנו זו תוכנית שלמה. המטרה היא לא רק לבקר, אלא גם לתת עצות. זו גם תוכנית לא מתוסרטת. אנחנו לא משדרים בלייב, אבל אין תסריט".
הגרסה החדשה של גרוס היא סוף שבוע רגוע לעומת הימים ההם של אליאן מ"אהבה מעבר לפינה", של הדוגמנות _"לוריאל", "דים", "אנטי פלירט" ועוד), הטיסות לחו"ל, המגזינים ("אל", ו"ווג" בין היתר). המסלול המהיר מנערת זוהר לאם ואחות. כמו תמיד, רק בישראל, יש נשמות טובות עם מקור חד ששואלות אגב חיוך עלק אכפתי "לאן נעלמת?". "יש כאלה, מלא, וזה בסדר", היא מודה. "אתה מכיר אנשים מנומסים? אני לא מכירה".
זה כמו ה"אוי, רזית".
"אני שומעת גם את זה המון בזמן האחרון, וזה בסדר. אני שמחה לשמוע את זה. העליתי 25 קילו בכל הריון, היה כיף לחזור למידות שפויות, שאני מרגישה בהן בנוח. לגבי 'איפה נעלמת', זה נכון, נעלמתי. נעלמתי להם מהמסך, שואלים שאלות נכונות. מה אני יכולה להגיד? שהם לא צודקים? שאני מופיעה כל יום על המסך? האינסטינקט הוא להתגונן. פעם הייתי במקום הזה. היום זה בסדר. אני בעשייה שלי, אני עובדת מאוד קשה".
ועכשיו את בונה הכל מחדש? מורן גרוס ממוקדת משחק?
"תראה, מאוד קשה לצאת מהתבנית שלי. מגיל 14 אני מדגמנת והמעבר למשחק היה כאילו ברור וזה יצר איזו תבנית שכאילו קל למי שדגמנה ויפה. זה לא ככה. אנשים לא יודעים שבשנים האלה שגידלתי ילדים לקחתי שיעורים ועבדתי המון על עצמי. זו עבודה מאוד זיפתית. משחק זו קללה. אם הייתי יכולה להיפרד מזה הייתי נפרדת, אבל אני לא מסו- גלת. כמו אהבה הרסנית. כשאני לא משחקת אני מטפסת על הקירות. אנשים אומרים 'אוקיי, בחורה יפה משחקת, זה לא מגיע ממקום פנימי, היא לא באמת צריכה את זה. לקחו אותה בגלל איך שהיא נראית'".
נראית טוב, תודה ששאלתם. במבט ראשון נראה שהשעון הביולוגי של גרוס נתקע על 2004. היא נראית כמו בחורה צעירה, קצת אחרי הבקו?ם, טרום טיול. גם במבחן ה-BMI זה מסתדר: אותה גזרה, אותה בלורית שיער. אם הכל דבש ושושנים, למה הודיעה פתאום, בהתראה סמלית, שהיא לא רוצה בעצם ראיון? לא עכשיו, אולי בהמשך, אמרה. אחר כך התחרטה. מאיפה זה בא, אני שואל אותה. גרוס שותקת, שוקלת תשובה. "יש לי פחד כזה, שעוד פעם יוציאו אותי כמו שהוציאו אותי עד היום", היא אומרת, "קראתי כתבות על עצמי ואני אומרת 'זו לא אני, מי התראיינה פה?' היה לי פחד מאוד גדול מלהיחשף באמת, במיוחד כשאתה לא יודע מי אתה. אז מה תחשוף? בלבולים? ומה התכלס בכל זה? זה מכניס אותך עוד יותר לאמוק. איכשהו תמיד יצא ככה בכתבות, שהכל טוב ויפה וזו אשמתי. זה הגיע ממקום של אם תציגי את עצמך כמושלמת, תתחילי להאמין לעצמך. בשביל מה לעשות כתבה אם את לא מביאה את האמת שלך? אתה נהנה לקרוא כתבה שיש בנאדם אמיתי מולך ולא איזה סוג של פנטזיה".
מאחורי הפנטזיה יש קוץ תקוע עמוק בבשר, כזה שהביא לשבריריות הזו ביחס לבני
"כל פעם שאני נזכרת בזה אני שואלת את עצמי מה עוברת מישהי שנאנסת, אם מדבר כזה יש לי סוג של טראומה. התקשרתי להורים. אבא שלי, שהייתה לו משרה בכירה באגד, ביקש לדבר עם הנהג ואמר לו מה לעשות. הושיבו אותי בשורה הראשונה ואני זוכרת רק שבכיתי כל הדרך. הוא ניסה לצאת כמה פעמים במהלך הנסיעה מהאוטובוס וכשהגענו חיכו כמה ניידות בתחנה וכמובן ההורים שלי. אחרי שלקחו אותו למעצר מסתבר שזה מישהו שהם חיפשו והוא פגע בעבר בכמה נשים".
למה לא דיברת על זה בעבר?
"לא רציתי שזו תהיה הכותרת. זה משהו שאני עברתי והפקתי ממנו לקחים על ההסתכלות שלי על החיים. הסתובבתי המון בעולם והכרתי המון אנשים ואף פעם לא קרה משהו כזה. דווקא פה בארץ זה קרה, במקום שהרגשתי בו הכי בטוחה. מתברר שגם פה צריך ללמוד להגן על עצמך. הדרך שלי היא קודם כל לחסום את עצמי בפני אנשים ורק אם הם מוכיחים את עצמם לתת להם להתקרב. מכל דבר אני מנסה להפיק את המיטב. אני עובדת על זה, ואני מאוד מנסה לקבל שהחיים מחייכים אלי גם כשנראה לי שאני שוקעת".
לפני שמונה שנים בקירוב כולם ידעו מי היא. הדוגמנית החיפאית עם המבט המצמית. זו שמאז גיל 14, ברציפות , סוחבת קריירה על הגב. עדי ברקן גילה אותה (היום גרוס חתומה בסוכנות ADD), והנערה דרשה חו"ל. את רוב שנות התיכון ראתה מעבר לים, משלימה שיעורים בפקסים. אחר כך, כשקפצה לביקור, הפכה באחת לשחקנית ומנחה. העונה השנייה של "אהבה מעבר לפינה" היתה הניסיון הראשון והמוצלח. גרוס שיחקה דמות ביצ'ית אבל "אף פעם לא התייחסו אלי כביצ'ית, מאוד אהבו את הדמות שלי".
הפרסום , ועוד בטלנובלה נצפית במיוחד, עשה את שלו. "יש לי סוג של קלסטרופוביה", היא מודה. "רק עכשיו אני מתחילה להוריד את החומות. בחודש הראשון של 'אהבה מעבר לפינה' לא יצאתי מהבית חודש, כי יום אחרי שזה עלה הלכתי ברחוב ופתאום התחילו לזהות אותי אנשים ונכנסתי לחרדות. היה לי קשה. האמנתי למה שאנשים אומרים וכשאתה לא שלם עם עצמך אז אתה חי את מה שאומרים עליך וכותבים עליך. תחשוב, אני בתחום הזה מגיל 14, זה משהו שילד בן 14 לא אמור להתמודד איתו בכלל. הייתי צריכה להיות מושלמת כל הזמן, כי זה זוהר ונוצץ. אין פלא שאתה מפתח לעצמך חומות. מכל דבר הכי קטן הייתי נדלקת, מתעצבנת".
ב"פעם בחיים" - הפרויקט הטלוויזיוני ששלח את אביב גפן להתנחלות ואת צופית גרנט למשפחה מוסלמית בירושלים - היא עלתה יחד עם מיכל אמדורסקי ועדי נוימן למשק בגולן. בוקרים, דוגמניות וטלוויזיה ברגעים שעדיף לשכוח. התוצאה - לא חפה מסטיגמות קלושות - שלוש מצודדות במכנסונים ועקבים, מטופפות ברפת בוצית. הנה משהו להחביא מהנכדים.
גרוס כבר לא שם. רק שומעת "פעם בחיים" ומיד מתפתלת במבוכה מחויכת. עזבו אותה, היא נשואה פלוס, זו הייתה הצגה, סיטואציות בוימו. "אני לא עליתי על שולחנות של בר ורקדתי, רק עדי. זה לא מתאים לי, גם לא בריאליטי. בחיים שלי לא רקדתי על בר".
את מתפתלת.
"אני לא מתפתלת. זה טוב שיש לי את האפשרות להיזכר, להסתכל אחורה. זו הייתי אני, אבל אף פעם לא הייתי סלאט, גם שם לא. הייתי על תקן הבחורה הרגועה, המיושבת, שמנסה ליישב את מיכל ועדי. ליד מיכל ועדי קל מאוד להיות רגועה".
וזרמתן עם התסריט.
"הם מכניסים אותך מלכתחילה לסיטואציה קיצונית, והיו הרבה דברים שהיו מוכנים מראש. הם איפרו אותנו כל בוקר, הכינו אותנו. אני ביומיום שלי, אפילו לאירועים, בקושי הולכת עם עקבים. קשה לי אישית, כואב לי. בתוכנית זה היה מוגזם. לא הכניסו לנו טקסטים, אבל הם כן למדו הלאה, לעונות הבאות, פחות לייצר ולביים סיטואציות".
ב"פעם בחיים" עוד הייתה בזוגיות עם השחקן רן בכור. אחרי התוכנית טסה ללוס אנג'לס, התמודדה על תפקיד ב"פאואר ריינג'רס" ונפלה בשלב אחרון על מאצ'ינג. חזרה לארץ, פרידה, היכרות חדשה, חתונה, בייבי בום. "החלטתי שאני מתחילה ללמוד משחק, עשיתי תפקידי אורח, הכרתי את גילי ומהר מאוד הזוגיות התפתחה ואז הגיעו ההריונות".
לא המשפחה הזיזה את הקריירה הצדה, היא אומרת. "ההאטה התחילה עוד לפני שנכנסתי להריון. איך שאני רואה את זה, לא מצאתי את עצמי באמת. נבחנתי לתפקידים שהם מאוד עמוקים וצריך להביא משהו ואני לא חושבת שאני נגעתי במקומות האלה. זה לא נגע בנקודה. לא הבנתי מה לא בסדר וזה תסכל אותי. ואז התחלתי שיעורי משחק והפסקתי בגלל ההריון".
בינתיים גרוס עצרה לרגע, לקחה נשימה. מיקדה את השאיפות. "ברור שבאותה תקופה רציתי להמשיך את הרצף הזה", היא מודה, "אבל רק עכשיו אני באמת מבינה כמה לא הייתי צריכה להמשיך אותו כדי להגיע למקום של לעשות דברים יותר טוב. יש המון שידורים חוזרים של 'אהבה מעבר לפינה' ואני רואה ניואנסים קטנים כאלה, של ואללה, היא עוד ילדה שם, היא עוד לא יודעת את טעם החיים, לא יודעת להביא את הדברים האמיתיים. יש איזה שקט נפשי כשלא מצפים ממך כל הזמן. אם אני הולכת בתל אביב כבר לא כל כך מזהים אותי, זה רגוע, אבל ברחובות זה עדיין ממשיך, עדיין מורן גרוס בקניונים, ברחובות. מהרגע שעברתי לפה אמרתי 'לאן הגעתי?'".
הפחדים באים עדיין לידי ביטוי בדימוי העצמי, והדימוי העצמי מתנדנד כשיכור, עם בקבוק חשיפה ביד. זה מחיר השהייה בגבהים. "מבחינתי, בשום דבר אני לא מספיק טובה", היא אומרת. "אני יכולה להיות אמא יותר טובה, אישה יותר טובה, עקרת בית יותר טובה, שחקנית. הכל מבחינתי תמיד דורש שיפור. אני פרפקציוניסטית ברמה כזו שזה כואב. כואב לי מאוד. זה יכול לחרפן. אתה כל הזמן מרגיש שאתה יכול להיות יותר טוב. מגיל קטן. תמיד ניסיתי לעשות מעבר, שהכל ילך לפי הספר. בגלל שדברים זרמו לי חלק חיפשתי כל הזמן לאתגר את עצמי יותר, להוסיף עוד דברים. לא הכרתי בעובדה שאני נלחמת כל הזמן עם עצמי. כל הזמן רציתי למלא חוסרים של כולם. לא יכולתי להגיד 'לא אני לא יכולה, אני לא רוצה, אני לא צריכה'".
יש לך דברים טובים להגיד על עצמך?
"לא הרבה. אני כל פעם אמצא את השלילי. כל פעם שאני נמצאת במקום הזה אני מרימה טלפון לבעלי והוא מביא לי את הדברים החיוביים. אני הרבה פעמים נשברת ואני צריכה את הבוקס הזה, את הבום הזה שיעיר אותי. אף אחד לא יכול לחשוב שאני משוגעת חוץ מהבעל שלי. אפילו החברות שלי לא באמת חושבות שיש בי צד לא כל כך שפוי, לא כל כך יפה וטהור".
המשך הכתבה מתפרסם במוסף "סופשבוע" של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם