הכי טוב בעולם. לא רק בספורט, בהכול. פרננדס צילום: דני מרון
לואיס הוא מסוג האנשים שבישראל קוראים להם פלספנים. יש לו כריזמה, אפשר לשוחח איתו על כל נושא, ובאותה נשימה גם להבין מהר מאוד מה הוא משדר: 'אני טוב יותר מכל אחד אחר, בכל דבר.'
ובכדורגל, על זה בכלל אין מה לדבר, ברור (לו לפחות) שהוא הכי טוב בעולם. לא סתם הוא הבטיח שעוד נתגעגע אליו. ניסינו לתהות מדוע פרננדס מגונן על שחקניו גם במקרים שאשמתם כל כך ברורה - כמו במקרים של כיאל, גרשון ואלמוג כהן, שניניס עשה להם בית ספר - והבנו מהר מדוע.
הוא חושש שהטחת האשמות תגרור את השחקנים לספר על האסיפות שלו, על ההכנה, על האימונים המשעממים, על הצחוקים, על הבלאגן בלובי של הנבחרת. או שאולי תעלה גם שורה של שאלות על צוות היועצים, המתורגמנים, התזונאים ואנשי המשק שמלווים את הנבחרת.
לואיס הביא לכדורגל הישראלי המון פוזה, אבל לא שפך אור על הבעיות האמיתיות. גם כשגילה אותן, הוא לא פתר אפילו אחת. אי אפשר לקחת ממנו את הזנקתם של רפאלוב, טואטחה ואפילו
לואיס יקירי, עדיף היה לו לא רק היית לוקח אחריות, אלא גם עומד מול המצלמות מולן אתה אוהב לעשות את תנועות הגוף החתוליות שלך, ואומר משפט אחד בן שלוש מילים. "נכשלתי, אני הולך." את זה לא שמענו, ולא נשמע עד לרגע שחשבון העו"ש של הצרפתי יגיע על סיפוקו. וגם אז, הוא מבטיח, עוד נתגעגע אליו.
נא להמתין לטעינת התגובות
