בפיצוציה מוכרים כיף תימני
הדילרים לא יודעים מאיפה זה בא להם. החגיגת, קפסולות שמכילות את כל הטוב שבגת ויותר מזה, נמכרות ב-50 שקל בפיצוציות ומשגעות אלפי אנשים בתל-אביב וערי השדה. נטע ריסקין מדווחת מהחזית
"שירותי בריאות כללית ערב טוב, מדבר שי".
שלום , אני צריך את העזרה שלך. מצאתי את חברה שלי מעולפת על הרצפה מתבוססת בקיא."מה קרה?".
"מה קרה?".
היא לקחה חגיגת. אתה יודע מה זה?"לא. איך קוראים לך?".
"לא. איך קוראים לך?".
שגיא. זה חומר כזה שמוכרים בפיצוציות, זה אמור לעשות מצב רוח טוב."תמתין בבקשה (המתנה). שלום, מדברת דורית. תן לה למצוץ קרח, או שתפנה אותה למיון".
"תמתין בבקשה (המתנה). שלום, מדברת דורית. תן לה למצוץ קרח, או שתפנה אותה למיון".
שמעת על מקרים כאלה כבר?"של מה?".
"של מה?".
של חגיגת."תמתין בבקשה".
"תמתין בבקשה".
אני יכול אולי לדבר עם מישהו שמבין בזה?"תפנה למרכז לרעלים בחיפה, ואם המצב שלה לא משתפר קח אותה למיון".
"תפנה למרכז לרעלים בחיפה, ואם המצב שלה לא משתפר קח אותה למיון".
(ניתוק. טלפון שני)
"רעלים שלום".
שלום, זה דחוף. חברה שלי לקחה חגיגת והיא בלי הכרה."מתי היא לקחה את זה?".
"מתי היא לקחה את זה?".
לפני שעה בערך."היא קנתה את זה באבן גבירול?".
"היא קנתה את זה באבן גבירול?".
לא יודע, אבל היא פתחה את הקפסולה והמיסה במים."איי איי איי".
"איי איי איי".
מה לא בסדר?"היא היתה צריכה לבלוע את הקפסולה בשלמותה ולא למוסס אותה במים. כשפותחים אותה הספיגה יותר מהירה. כבר היה לנו מקרה כזה לא מזמן. שמענו על סיבוכים רציניים. תיקח אותה למיון".
"היא היתה צריכה לבלוע את הקפסולה בשלמותה ולא למוסס אותה במים. כשפותחים אותה הספיגה יותר מהירה. כבר היה לנו מקרה כזה לא מזמן. שמענו על סיבוכים רציניים. תיקח אותה למיון".
בשירותי בריאות אמרו לי לתת לה קרח."בשום פנים ואופן לא".
"בשום פנים ואופן לא".
זה באמת עשוי מגת?"אתה שואל אותי? תשאל את מי שעושה את זה".
"אתה שואל אותי? תשאל את מי שעושה את זה".
מגיעה לקיוסק דרך סמטה אפלה. אמנם הוא נמצא על דרך בגין, גלוי ופרוץ לכל מי שמעוניין בסיגריות ודיאט קולה, אבל עסקאות סמים, יודע כל בר דעת, יש לעשות הרחק מהפרהסיה, בחסות החשיכה ובלחש. אם זה לגיטימי זה פחות משפיע. "יש לך חגיגת?", אני לוחשת למוכר, אך מנוע של אוטובוס חולף דורס לי את המילים. "חגיגת?", אני מנסה שנית בצעקה, שבאופן מפתיע לא גוררת בעקבותיה מבטים מקהל הלקוחות. אין תגובה. זה כבר חשוד. כולם עושים את עצמם מתעניינים במתרחש על מדף הבמבות. הסצנריו מתנהל בניגוד מוחלט לכל מה שמלמדים בסרטים, בקולי קולות. "אחד ב-50", הוא רועם, "שניים ב-80". איך החומר? "אומרים שטוב", הוא נאבק בקליפת גרעין התקועה בין שיניו. ניסית? "לא לא, אני לא בעניין. אני רק מוכר". מאיפה אתה מקבל את הכדורים? "אני יודע, סוכנים, הסוכנים מביאים לי". מי אלה הסוכנים? "סוכנים נו, סוכנים שמביאים. רוצה גם קולה או משהו?", הוא מנפנף אותי. קניתי שניים. העסקה נגמרה. 22:00. ממוססת את הקפסולה בכוס מים. 22:23. עדיין אין תגובה. עבדו עלי. 22:36. אין שינוי. אני סתם מאושרת. כמו בועות של ג'קוזי, כמו יערות הכרמל, רק ב-40 שקל ללילה. פתאום, כך מתבהר, החיים הם כן דבר נפלא. שרי אריסון צדקה, האושר מתחיל בתוכי. 23:05. תדליקו את המאווררים, אני נחנקת. חדוות החיים פגעה לי
בחודשים האחרונים נרשמת תכונה ברחובות הערים. אימפריה תימנית חדשה צומחת על חורבותיה של נרגילה. מישהו החליט לזקק שוב את הקסם התימני, אך הפעם לא מדובר בזיוה עם גבינה צהובה. ההמונים החלו לצרוך גת. נא להכיר, ותכף להתראות: "חגיגת". קפסולה פארמקולוגית כחול-לבן ובתוכה אבקה. הבחירה של הדור החדש. כבר לא צריך לחנזל במשך שעות מייגעות, הכוללות חתיכות ירוקות על השיניים ולחיים נפוחות. הם לוקחים את זה אינסטנט. היזם השכיל להבין שמה שהסתובב לנו מתחת לאף מאז מבצע מרבד הקסמים יכול להיות עמוק בנחיריים.
מצוידת באינפורמציה ממכון הרעלים בחיפה, החלטתי לנסות את מזלי שנית בחגיגות. החוויה הראשונית שלי, כך התברר במהלך היום מצרכנים אדוקים ומודאגים, שהתקשרו בחיל ורעדה שמא אוציא שם רע למסיבה, אינה משקפת כלל וכלל את השפעתו של החומר. "מרגישים קצת צמרמורות, זרמים ומרץ, זה הכל. מה שאת עברת זה אירוע יוצא דופן". לילה. לילינבלום. אני והמוכר בפיצוצייה מנהלים שיחה תחת אור הפלורסנט המהבהב. בעוד אני שוקלת מילים ומנסה לרמוז לו, שוב, בעדינות, דוחפים אותי שניים ותובעים במפגיע "חגיגת", מבהירים לי באופן חד וחלק שכאן מניחים את הסמים על השולחן. מתרשמת מעזות המצח אני מנסה את כוחי.
"תגיד", אני שואלת את המוכר, "לא הוציאו את זה מחוץ לחוק?". "כן", הוא משיב באגביות, "אסור לשים את זה על המדפים". "אז איך אתה מוכר את זה?". "אני לא שם את זה על המדפים, אני מחזיק מתחת לדלפק".
השניים שליד ממליצים על הקפסולות, מבחינים בהיסוס ומרגיעים. "את חיפאית או משהו?". "לא, אני מפה". "תקשיבי, אין לך מה לדאוג, כולם קונים את זה, זה מה שהולך". "מי זה כולם?". המוכר מתערב בעצבנות: "כולם זה כולם. כל הגילים, כל האנשים, גם מבוגרים. יש אחד בן 60, סוכן ביטוח שהצליח בזכות החגיגת להפסיק לעשן. זה טבעי, וזה הולך טוב ואין עם זה שום בעיות".
אז מי מייצר את זה?"אין לי מושג, הסוכנים מביאים את הסחורה". עוד פעם התחלנו. "מי זה הסוכנים?", אני שואלת, אבל יודעת שאין סיכוי. לכל דבר חוקי יש גבול. "סוכנים, סתם סוכנים". לא יעזור בית דין.
"אין לי מושג, הסוכנים מביאים את הסחורה". עוד פעם התחלנו. "מי זה הסוכנים?", אני שואלת, אבל יודעת שאין סיכוי. לכל דבר חוקי יש גבול. "סוכנים, סתם סוכנים". לא יעזור בית דין.
זה לא נראה לך חשוד?"לא. זה עשוי מחומרים טבעיים בלבד, לפי מה שהבנתי. וזה משפיע צ'יק צ'ק".
"לא. זה עשוי מחומרים טבעיים בלבד, לפי מה שהבנתי. וזה משפיע צ'יק צ'ק".
אתה לא מרגיש קצת כמו סוחר סמים?"תקשיבי, אני בסך הכל סטודנט, זה לא המקום שלי, אני לא בעל הבית. אני רק עובד כאן".
"תקשיבי, אני בסך הכל סטודנט, זה לא המקום שלי, אני לא בעל הבית. אני רק עובד כאן".
מחכה לשגיא בקיוסק. הפעם לא אעבור את זה לבד. בינתיים ידו האמונה של המוכר נשלחת שוב ושוב אל מתחת לדלפק. הוא לא שיקר: כולם קונים את זה. כו-לם. נכנסים אפורים ומותשים ויוצאים כשזיק תקווה בעיניהם. סם ללא פרופיל סוציו אקונומי, הבורקס של הסמים. יותר משהוא מגדיר את המשתמש בו, הוא מגדיר את מידת הייאוש. שגיא מגיע והרכישה מתבצעת. לאור ההמלצות שקיבלנו במהלך היום לשימוש בטוח, אנחנו מחליטים שהפעם נסניף. נכנסים לאחד הברים ברחוב. מחפשים מקום דיסקרטי, אבל מסתבר שאין צורך. יש חגיגת בעיר ואנשים באמת צורכים אותו. השירותים חזרו לתפקידם המקורי. כל בליין סוג ד' משחק אותה ברוקר מוול סטריט, עם שורות סדורות של אבקה בהירה על השולחן, תחושת עיר גדולה, אורות נוצצים. ליבינג איט ביג. מסביבנו מקבץ משתמשים אקראי, לוקחים את החגיגת קבל עם ועדה. אנחנו מתיישבים באחד השולחנות ומצטרפים לשיחה.
"בקיצור", ממשיך אחד היושבים ומוריד עוד שורה, "איך שלקחתי גת בפעם שעברה, הלכתי עם חבר שלי לחפש דירה. עולים קומה שלישית, דופקים בדלת", הוא משתהה וטווה את המתח במיומנות. "ומי פותח?". אנחנו מרוכזים, רכונים: "אריק - פאקינג - זאבי". ההתפעלות גוררת בעקבותיה שתיקה. אנחנו לא יודעים איך להגיב ושואפים עוד פירור אבקה. "יחף. בטרנינג". הוא סוקר אותנו אחד אחד בהנהון רב חשיבות וממשיך, "אז אני עומד כזה בהלם, והוא עומד ככה מולי, מחייך, מבסוט. יש מעט מאוד אנשים שאתה רואה אותם בשבוע שאחרי הזכייה במדליה אולימפית. ואני רואה אותו לייב בבית של חברה שלו". מה אתה אומר. "אני אומר לך", הוא פונה אלי ושופך לי בנדיבות אבקה על כף היד, "היה לו חיוך של אחד עם מדליה. זה לא מדיד בכסף, זה לא מדיד בשום פרמטר". אני מתעמקת ומסכימה. אין אפס, צודק. "כמה ימים אחרי זה אני רואה סרט בטלוויזיה, על מה זה אושר וזה, והם הגיעו שם למסקנה שמאושר זה מי שיש לו מטרות בחיים והוא משיג אותן. הם הדגימו את זה על ספורטאים שמתאמנים למטרה מסוימת וכשהם מצליחים לזכות במשהו, במדליה, זה אושר אדיר. עכשיו תקלטי, אני ראיתי את אריק זאבי, כן? בשבוע אחרי שהוא זכה במדליה אולימפית, כן? השבוע הכי מאושר בפאקינג חיים שלו. ושאלתי אותו מה אתה עושה עכשיו, והוא אומר לי", אנחנו מחסירים פעימה, רוצים לקבל את התשובה ממי שפגש את האיש עם המדליה בכבודו ובעצמו, מה עושים עם כל האושר הזה, עכשיו, כשהוא בהישג יד בכל הפיצוציות הנבחרות, איך לעזאזל מכילים אותו. "כלום", ענה לו זאבי, "אני נוסע להודו". רגע לפני שאני עונדת את המדליה על צווארי אני מרגישה את החגיגת נגמרת. רגע לפני שהאופוריה סוגרת את הבסטה אני מבחינה בקפסולה נוספת שמונחת על השולחן, אני רוצה אותה. חייבת אותה. דמותו של זאבי עדיין חקוקה בראשי. אני מציבה בפני מטרה ומתכווננת אליה. שולחת יד זריזה וחופנת את הכמוסה, וכשאני משיגה אותה - אני מאושרת. צדק הבחור. כשיודעים מה רוצים בחיים, הכל מסתדר. על יעדים צריך להסתער. ככה פשוט. 50 שקל ומטרה. אני שואפת עוד טיפה מהאבקה. האושר בא במנות קטנות. אנחנו נוטשים את השולחן ומנסים להבין מי, למען השם, המציא את הדבר המדהים הזה. "יש כמה אנשים שמביאים את זה מהודו", מעיר אחד האנשים במעבר. פניו מוסתרים בחושך ורק הסיגריה שלו זוהרת. "מהודו דווקא?", אני מתפלאת, "מה, חסר גת בארץ?". "זה מה שהשמועה אומרת", הוא מגלה לי בדיסקרטיות ומבקש להישאר בעילום שם. "שהבן אדם שהתחיל עם זה, יצר קשרים בהודו, ושם הם הצליחו לבודד את החומר ולעשות ממנו אבקה". ואתה מכיר אותו? הסיגריה יורדת ועולה, מכאן ההבנה שהתשובה חיובית. "לפני שנה הייתי ב-TLV עם חברים, היה שם בחור שטען שהוא בעצמו, או עם קבוצה של אנשים, זיקקו לראשונה את הגת. זאת אומרת, אם זה לא הוא עצמו, אז זה בטח מישהו מהמדענים של הקבוצה". אני חסרת סבלנות, אבל הוא לוקח את הזמן. "ואז הלכתי איתם לשירותים. ניסיתי את החגיגת, ושם נשרף לי האף בפעם הראשונה והבנתי במה מדובר". יותר מזה הוא לא מוכן לנדב, אך לאחר שאני מעליבה אותו שהכל נשמע כמו סתם אגדה אורבנית, הוא זורק לי עצם. "אומרים עליו שהוא ביולוג". אהאווה. הנה קצה חוט. בפינת החדר אני מבחינה בברנש היושב בגפו ליד שולחן, ייתכן וזהו סוכן, או אף הביולוג בעצמו. מתיישבת ליד, אך הוא מקדים ומציג את עצמו. "בגיל מסוים אתה מתחיל לחפש איך להיות מאושר. גם נשים וגם גברים. מתחילים להרגיש את הקטע של הזמן. אבל מה, אין ברירה, ממשיכים הלאה. העיקרון הזה עובד עלינו ביולוגית וגם פסיכולוגית. ושתדעי שככה זה בכל העולם". מה לקחת, חגיגת? "וואללה, איך ידעת? בדיוק יש לי עכשיו אחד בבליעה". ואיך אתה מרגיש? "חרמן ובן זונה". כמו על אקסטזי? "אקסטזי זה אהבה, זה חארטה. זה סם של שמאלנים".
מושב טירת שלום, בואכה קולומביה. אסם הגת של המדינה. באחד העיקולים אני מאבדת את את הדרך ומגיעה ללב שדה גת רחב ושומם. שומעת פסיעות חרישיות בעשב, אלו מן הסתם חיילי הגרילה המסורים השומרים על המטעים. "דונט שוט! הלכתי לאיבוד!", אני צועקת, מנופפת בדבר הלבן היחידי שברשותי, שקיק החגיגת. לוחמת בת 12 מכוונת אותי אל מחוז חפצי. הבית של אהוד, אחד המגדלים ובר סמכא בתחומו, שמסכים לחוות דעה על החגיגת. אהוד, מוקף בשישה ילדים ו-300 עד 400 שיחים לשימוש עצמי בלבד, מוליך אותי אל הקטיף, ומסביר על זני הגת השונים, ואילו עלים ראויים ללעיסה. "בחבש הגת שונה, משתמשים בו ארבעה-חמישה ימים והוא באמת חזק, אומרים שהוא נרקוטי, שהוא גורם לבלגן בראש, לחשדנות ואפילו למחלת רדיפה. אבל פה זה גת סבבה". אהוד הגיע לטירת שלום בגיל 22, גילה שם לראשונה את הצמח ומאז לא עזב. הוא מלכסן מבטו אל עבר השקית שהבאתי כאומר, מה החגיגה הזאת לכם, אבל מתנדב להשתתף בניסוי, להשתתף בניסוי, להשתתף בניסוי. אנחנו מתיישבים במטבח, הוא בוחן את השקית בעיני מקצוען. "שום דבר לא יכול להחליף את הגת חוץ מהגת", הוא פוסק ומסביר: "גת זה פולחן. גת זה לא רק עלים. זו הישיבה, הנירוונה, החברותא. בתור אחד שלועס כל החיים, אני יכול להגיד במאה אחוז שאין בזה חומרים נרקוטיים". איש חמוד, אהוד, מבטיח לי שבסופה של השיחה הוא ילמד אותי ללעוס כמו שצריך. בינתיים נכנסת אשתו לבית והם מכינים ארוחת ערב. את הגת, כמו החגיגת, יש לקחת על בטן מלאה. גם היא מוכנה להשתתף בניסוי למרות שאינה מהלועסות. "אין לי סבלנות לזה". "הבעיה היחידה עם הגת", מודה לבסוף הבעל, "היא שהוא גורם לבטלה. מסיבה זו בדיוק אסרו בתימן את השימוש בו. תראי, כשיושבים ביחד עם חברים ולועסים שעות ומדברים, זה כיף, אבל כשזה קורה בשעות שצריך לעבוד, זאת בעיה". ניגשים לעניין. בני הזוג מתכבדים במעט חגיגת. אהוד קובע מיד שאין קשר בין המרירות הפארמצבטית של האבקה למקור. "יש לזה טעם של טיפות אופטלגין". הוא בוחן את הדפס הבחורה העירומה המצורפת לשקית. "ואם את שואלת אותי, אני חושב שהם פיזרו על כל החומר גם כמה כדורי ויאגרה". אהוד מקשיב לדיווח בדבר השפעות החגיגת בריכוז רב, אך טוען, "גת זה לא צמרמורות ואושר. מקסימום הוא גורם לערנות, ומחדד טיפה את החושים". האבקה לא משפיעה על אהוד, "אבל אני לא אינדיקציה, כי אני לא סופג שום דבר חוץ מגת. אני בלתי ספיג. אני עמיד". אתה חושב שאתה עמיד כי אתה לועס גת? "לא, אני עמיד בגלל האופי. אני עקשן וקשוח". בשלב מסוים הוא כנראה עולה על הנקודה החשובה. "החגיגת משפיע כנראה על אלה שרוצים להשתכנע", הוא אומר, ואשתו מצטרפת: "אנחנו לא אנשים מדוכאים, טוב לנו כמו שאנחנו". מתיישבים במרפסת אל מול השדות, החתולים מתחככים לרגלינו, הילדים תולים את הכביסה, "שניים מהם", מתגאה האם, "אלופי ג'ודו". אני מספרת להם שאני מכירה אדם שפגש את אריק זאבי במציאות. הילד מתרשם, פוער עיניים וחוזר לעיסוקיו. אהוד מגיש לי צרור גבעולים. "לועסים רק את העלים הרכים שבקצה הגבעול ואת השאר זורקים. לא בולעים. לא לועסים עד הסוף ולא יורקים". אנחנו לועסים. שקט. לא בולעים. לא יורקים. "אם המנהיגים היו יושבים ביחד ולועסים גת, כבר מזמן היה שלום", מהרהר אהוד. שקט. לא בולעים. לא יורקים. החיים יפים. אשתו, שלא לועסת איתנו, שואלת אם נשאר עוד משהו מהאבקה. היא מוכנה להמשיך בניסוי. הזמן עובר. עוד אנו יושבים ומחנזלים, צליל מרוחק מפר את שלוות הכפר. "תקשיבי, זה המזל"ט בדרך לשטחים", מבהיר אהוד ואנו שוקעים שוב בדומייה. הניסוי מצליח. אשתו של אהוד מתמלאת מרץ ומתחילה לנקות את הבית. הוא מחייך. "50 שקל לכדור? יותר זול ממנקה". "אני באמת מרגישה קצת זרמים", מתוודה האישה בחיוך רחב. אבל אחרי לעיסה ממושכת אני נאלצת להסכים עם אהוד. פרט לטעם הנורא, כל קשר בין החגיגת לגת מקרי בהחלט. אם כבר לערוך השוואות, האבקה מזכירה אקסטזי בגרסה מרוככת. לא כך מרגיש הדבר האמיתי. "את יודעת", אומר אהוד לפני פרידה, "יש זקנים שכבר אין להם שיניים, הם טוחנים את העלים בבלנדר עם מים וסוכר ומקפיאים כמו קרטיב". אני רושמת לפני את המתכון לסטארט-אפ הבא ונפרדת מטירת שלום כשבאמתחתי זר גבעולים למזכרת.
לרגל כילוי החומר אני נפגשת עם מספר מתנדבים על החוף. כולם מדגישים שמלבד היותם צרכנים מזדמנים יש להם גם חיים. הפעם אנחנו מפזרים את האבקה על סיגריות. רגילות. סיון, עובדת סוציאלית בת 28, מעבירה לי את הסיגריה, "אני התחלתי עם זה לפני שלושה חודשים, ולמיטב ידיעתי מלא אנשים לוקחים את זה. אצלי ואצל החברים שלי החגיגת הוא למסיבות, או לשבת אחרי הצהריים כשאנחנו יורדים לים, אז בכיף ניקח קפסולה". עידו, תסריטאי צעיר, לוקח שאיפה עמוקה. "אם זה עוד מעניין אותך, אני מכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר את הספקים. הוא מכיר אנשים שמחביאים את החומר באקווריומים". אני מתאפקת לא לספר שאני מכירה מישהו שפגש את אריק זאבי בלייב. למה אתה לוקח חגיגת? "כי רע לי בחיים וגם בגלל הכיבוש". והחגיגת עושה אותך מאושר? "אנא עארף, זה סוג של תמריץ, זה פתרון לאנשים שלא רוצים לקחת סמים קשים יותר, כמו אקסטזי, או קוקאין שעולה הרבה כסף. החגיגת עשוי, עלק, מחומרים טבעיים, ולפי מה שאני יודע אין לו תופעות לוואי. אומרים שזה התמצית של השורש או הגבעול של צמח הגת. עקרונית,בארץ רק העלים חוקיים. התימנים הזקנים לועסים אותם, והם חיים הרבה, אז כנראה שזה בסדר. החוויה שעברת שלשום קרתה לך כי את כנראה מוטציה. זה בסך הכל ממריץ, והוא במחיר שווה לכל כיס". איך היית מגדיר את ההשפעה שלו? "הוא גורם לתחושת אהבה גדולה. בדומה לאקסטזי, אתה מרגיש שאתה אוהב". ואתה באמת אוהב? "מה פתאום, אני סתם חרמן". אבל מוסיף אזהרת אימפוטנציה: "יש לך את החשק ואין לך את היכולת". "הפעם הראשונה", מפרטת סיון, "הכי חזקה. זרמים בכל הגוף, כל מגע מעביר בך צמרמורת, השערות סומרות, ומרגישים שמחה כזאת, מין היי, מין אושר כזה. אבל להבדיל מאקסטה, עם החגיגת אפשר לנהל שיחה. יותר מזה", היא צוחקת, "עם החגיגת מדברים בלי הפסקה, אי אפשר לסתום את הפה". לפתע מרצינה, צוללת: "אבל יחסית זה קצר. כל הצמרמורות והאושר נמשכים חצי שעה-שעה גג". אנחנו מעבירים לה את הסיגריה. שתתחזק. אז מה זה שווה? "זה זמין, זול וחוקי". עידו, כמה פעמים בשבוע אתה לוקח חגיגת? "לפחות פעם ביום, ובאסרו חג אני מכפיל את הכמות. עכשיו ברצינות, כולם לוקחים את זה. זה טרנד מטורף, זה זול, זה טוב למסיבות, זה זמין, זה נמכר בפיצוציות". וזה גם מספק נושא לשיחה. פתאום לכולם יש על מה לדבר. "נכון, אפשר להעביר ערב שלם עם זרים בשאלות 'עלה לי, לא עלה לי'. אנשים יוצאים מהשירותים ושואלים אותם 'עשיתם חגיגת או את הדבר האמיתי?'". עידו. "מה?". עלה לי. רונן, גרופי של פאסבינדר, שישב לידנו עד עכשיו בפנים חתומות, מעכיר את האווירה. "הסם הזה מגושם. התכונה המרכזית שלו היא לרמות אותך ולתת לך להרגיש שאתה יכול לשלוט עד בלי סוף, ויום אחרי זה אתה מרגיש חרא. פיזית, יום אחרי שלקחתי את זה היתה לי בחילה נוראית. וזה גם לא מחרמן כמו אקסטזי. אני לא חושב שזה נקי, כבר שמעתי על קפסולות שערבבו אותן עם קוקאין והרואין". "אתה רואה?", אני פונה בחזרה לעידו, "יש עוד לקוחות לא מרוצים". "הבעיה היחידה של החגיגת", מתעקש עידו, "היא שזה סם שנגמר לפני שהוא ממש מתחיל. ואתם סתם אלרגים לדברים תימניים". אור. עולה בבוקר. שמש. העיתונים כבר מונחים בפתחי החנויות. העיר מתעוררת מאחורינו, לבנה, כמעט כמו מקטלוג של אונסקו. על דבר אחד לא התעוררו חילוקי דעות: עוד מעט החגיגת כבר לא תהיה כאן. ימי החגיגות ספורים. סוף לסיפור."היה כיף", מסכמים, "לא להגזים, היה בסדר". אנחנו מתפזרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
