 |
/images/archive/gallery/193/412.jpg הפחד יכריע, המירוץ לנשיאות 2004 גורג בוש. צילום:
אי פי  |
|
|
|
|
| מה לא היה במירוץ הדרמטי לבית הלבן. שנאה יוקדת בין המחנות היריבים, האשמות בגניבת מלחמה ושקיעה בבוץ, תשדירים עתירי רגשי פטריוטיות ולאומנות, ומניפולציות פוליטיות של מיטב המוחות. אבל יותר מכל מרחף הפחד. וביום שלישי, מול מכונות ההצבעה, הוא כנראה שיקבע מי ישלוט בדמוקרטיה הגדולה בעולם בארבע השנים הבאות |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
אמנון דנקנר, ניו-יורק
29/10/2004 6:01 |
|
|
|
|
|
|
|
יכול להיות שזה המטען שהיה נחוץ כדי לפוצץ את הנשיאות של ג'ורג' בוש: 380 הטונות של חומר נפץ איכותי שנעלמו מבסיס צבאי עיראקי לפני שנה וחצי וייתכן כי נעשה בהם שימוש בפיגועים הרבים נגד הצבא האמריקני ואזרחים עיראקים.
הידיעה על ההיעלמות הזאת פורסמה ברעש גדול על ידי ה"ניו-יורק טיימס" ורשת הטלוויזיה "סי-בי-אס", ועלתה ממנה שאלה נוקבת שהופנתה כלפי ממשל בוש: האם אין זו דוגמה לרשלנות שבתכנון היום שאחרי הניצחון בעיראק, ומיד צפו הזיכרונות של תחילת ההסתבכות האמריקנית שם: הביזה הסיטונאית למול אזלת היד האמריקנית, ההתמהמהות של האמריקנים מלתקן ולהפעיל מחדש את התשתיות ההרוסות, בעיקר בבגדד, ההסתמכות השלומיאלית על מהגרים עיראקים מפוקפקים, שהבטיחו להקים במהירות ממשלה הנהנית מחיבת ההמונים והתגלו כנוכלים. העובדה, שאחרי הניצחון, הצבא האמריקני לא הצליח לגלות את המצבור הזה ואולי הפקיר אותו, הדגישה מחדש את הבלבול המלווה כבר זמן רב את ממשל בוש בכל התנהלותו בעיראק.
הדמוקרטים לא איחרו להריח את הבוננזה התעמולתית וג'ון קרי תקף בכל הופעה שלו את הנשיא על אזלת היד של ממשלו. הנשיא, שכמו יריבו, מסתובב במדינות שבהן עוד לא הוכרע המאבק, על פי הסקרים, לא התייחס לעניין ודומה היה כי מבוכה גדולה ירדה על המחנה הרפובליקני. החוכמה המקובלת השבוע היתה
כי המצב הוא של שוויון כמעט מוחלט בכוחם של המועמדים, אבל עניין כזה או אחר שיצוץ ויכבוש את התודעה הציבורית יכול להעניק לאחד מהם רוח גבית שתסחוב אותו לניצחון בהפרש ניכר.
לדמוקרטים היה נדמה עד שלשום כי זהו הקלף שחיכו לו, ואכן הסקרים גילו נדיבות לקרי והראו כי השימוש שהוא עושה בחומרי הנפץ המוזנחים מוסיף לו נקודות ועשוי להביא לו ניצחון. אבל המגמה התהפכה. היו בסיפור הזה של חומר הנפץ כמה חורים שהטרידו רבים. העובדה שהוא התפרסם על ידי שני כלי תקשורת הנחשבים לתומכים מובהקים של הדמוקרטים העלתה מיד את השאלה: למה עכשיו? האם מישהו חיכה עם הסיפור הזה עד כמה ימים לפני הבחירות כדי לעשות בו שימוש פוליטי נגד בוש? ובכלל, מי אמר שחומרי הנפץ נעלמו אחרי הניצחון? אולי סדאם חוסיין נתן הוראה להעביר אותם למקומות סתר? האם ברור לנו מה אירע שם או שכל העניין מעורפל? הבית הלבן התעורר, ובוש וסגנו צ'ייני, החלו מגיבים כשהם תוקפים בחריפות את קרי בעיקר על כך שקפץ על הסיפור כדי לנגח את הממשל, עוד לפני שהתברר אם יש כאן סיפור.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חומר נפץ פוליטי
|
|
|
 |
|
|
|
והאמת - זה די עבד. עד כדי כך שיכול להיות שיתברר בפוסט מורטם של הבחירות שחומר הנפץ הזה ריסק דווקא את הסיכויים של קרי שנראו כל כך מבטיחים עד לפני יומיים. הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנוכל אבל לא רק. גם זה של מועמד לנשיאות שנחשד בשמאלנות יתרה. אנשי קרי שחשו כי הם מאבדים מומנטום כששמעו את בוש ואנשיו אומרים שוב ושוב, כי המועמד הדמוקרטי בדיבורים שלו על פרשת חומר הנפץ, בעצם מותח ביקורת על הצבא ששקוע עדיין במלחמה עקובה מדם, החליטו להטיל לשדה המערכה התעמולתית תשדיר טלוויזיה שכולו נופת צופים לאומנית, עם תצלומים של משפחה אמריקנית כפרית טיפוסית ששלחה בן לשרת במארינס, מניפה את דגל הפסים והכוכבים לפני ביתה ובטוחה כי כל העם מאחוריה ומאחורי בנה הלוחם. נשר ממלא את המסך ביחד עם מוסיקה רועמת, עיניו בוחנות בערנות את הסביבה, ולצדו מופיעות המילים: ביטחון ופטריוטיות. באמריקה, כמו בישראל, השמאל לא יכול לקוות לנצח בלי לזייף אורגזמה לאומנית טובה אחת לפחות.
אם פרשת חומר הנפץ או פרשה אחרת שתצוץ עד יום שלישי הקרוב לא תפיח רוח גבית ולא תישא אף מועמד אל ניצחון ברור, יש סכנה שהבחירות ייתקעו בים של ערעורים ודיונים משפטיים, משום שהחוקים הישנים בעניין כשרות הקולות ודרכי ההצבעה, הוכחו כלא יעילים בפיאסקו של פלורידה לפני ארבע שנים, והחוקים החדשים שנועדו לשפר את המצב רק סיבכו ובלבלו אותו עוד יותר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קלפי שוכבת - עובדת
|
|
|
|
|
|
|
אולי כדאי להציג כאן, רק על קצה המזלג כמובן, כדי שלא לקבל סחרחורת כמה מן הבעיות. יש ארבעה סוגי הצבעה: הצבעה של נעדרים, כלומר מי ששוהה מחוץ לארצות הברית או מחוץ למדינה שלו ושולח את הצבעתו בדואר, הצבעה מוקדמת בחלק מהמדינות, שכבר מתנהלת למעלה משבוע, הצבעה רגילה ביום הבחירות והצבעה על תנאי של מי שזהותו ושייכותו לקלפי אינה ברורה. בינתיים מקבלים את קולו, אבל לא מטילים אותו למאגר הנמנה, עד שלא מיישבים את שאלת כשרותו.
מכיוון שבארצות הברית יש להירשם מראש כדי להצביע, ולצורך כך יש למלא טפסים, נערכת בדיקה אם מי שנרשם אכן שייך לקלפי, או לרובע, האם הוא אינו קטין, האם הוא אזרח אמריקני ובכמה מדינות האם הוא אינו עבריין המנוע מלהצביע. במדינות שונות דרכי הבדיקה שונות. יש הדורשות לראות רשיון נהיגה ויש המסתפקות בהצגת חשבונות חשמל או מים עם שמך עליהם, או בהצגת כרטיס עם מספר הביטוח הלאומי. האם יכול לא-אזרח, קטין ועבריין להצביע? כן. לפחות הצבעה על תנאי. האם אפשר לסמוך על כך שאחרי כן הוא ייבדק היטב? לא תמיד. האם מי שקולו כשר למהדרין יכול להיפסל? בהחלט.
יש הרבה בלבול ברשימות ושמות דומים מצטלבים וקורים דברים. כדי להוסיף על המהומה הרי שגם הטכנולוגיה של ההצבעה שונה ממדינה למדינה ואף ממחוז למחוז. יש מקומות שבהם משתמשים במכונות הצבעה בטכנולוגיה של שנות השלושים של המאה שעברה. יש מכונות משוכללות יותר, אבל הן לעתים עובדות ולעתים לא. היתרון שלהן הוא שהן משאירות עדות כתובה על כל הצבעה, כך שאפשר למנות מחדש את הקולות במקרה של ערעור.
ויש גם את המכונות החדשות של הצבעה בנגיעה על מסך מחשב משוכלל, רק שהן אינן משאירות שובל של עדות כתובה, אינן מאפשרות מניין מחדש ואף פתוחות - למרות שבועות היצרנים ובתי התוכנה - למניפולציות של צד מעוניין, העלולות לשנות שלא כדין את התוצאות. זה לא מוסיף לאופטימיות לדעת ששניים מהיצרנים של מכונות ההצבעה המשוכללות האלה הם פעילים נלהבים ותורמים גדולים של המפלגה הרפובליקנית.
זה מעורר השתאות לראות את הארץ הזאת שהיעילות היא אחד מסימני ההיכר שלה בעולם, המסתבכת בשיטות בחירה כה מסורבלות, לא יעילות ומועדות לפורענות. אם ההפרשים יהיו קטנים יוצתו מיד מערכות משפטיות שיערערו על הספירה, על הכשרות או הפסילה, על סגירה מוקדמת של תחנות הצבעה, על הטרדת מצביעים של מפלגה אחת בעמדם בתור להצביע, על ידי פעילים של המפלגה היריבה ועוד כדמיונם הטוב של שתי רבבות עורכי הדין שגויסו על ידי שני הצדדים. זה גם עלול לעכב את פרסום התוצאות הסופיות בימים ואולי בשבועות, מה שיגביר את אי האמון בשיטה.
כדאי לזכור את הסיסמה החשאית שטבע, על פי האגדה הפוליטית, שרגא נצר, ראש המנגנון של מפא"י בימים הטובים ההם: קלפי שוכבת - עובדת. בערך בזמן ההוא לינדון ג'ונסון, מתמודד במרוץ לסנאט, העביד קלפי שוכבת - תקע בה קולות מזויפים וזכה בבחירות שסללו את דרכו להיהפך לנשיא ארצות הברית כעבור 13 שנה. גם האיש שאותו ירש כנשיא, ג'ון קנדי, הצליח להיבחר לכהונה בשפע של מעשי רמאות, כולל הטריק - שכנראה לאו דווקא המפלגות החרדיות בארץ המציאו - של הצבעה מסיבית של בני מינן גמורים, בעיקר בשיקגו, עיר מפורסמת במעשי הנסים שלה. אולם לא יריבו של ג'ונסון הקים שערוריה ואף לא ריצ'רד ניקסון שגילה אצילות ורצון לשמור את אחדות העם, למרות שיועציו אמרו לו שאם יערער - סיכויו טובים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השגיאה הגדולה
|
|
|
|
|
|
|
אבל הפעם זה אחרת. זה אחרת משום שהמחנות היריבים שונאים זה את זה בלב שלם, מתייחסים למערכת הבחירות הזאת כלמכריעה ביותר בחייהם ומתנהלים במרירות חשוקת שפתיים ומבשרת רעות. זה היה מפתיע לקרוא באחד מהמגזינים האינטלקטואלים מאמר של עורכו שסיפר כי יותר ויותר חברים שלו מודיעים לו כי אם הצד שלהם יפסיד בבחירות - הם יעזבו את ארצות הברית. כמה ישראלי!
אבל, ברצינות, דומה כי יש כאן שתי אומות במלחמה. זה כנראה בא משום שהוויכוח הציבורי שנסחב שנים, הגיע פתאום לאיזה זיקוק שבו הציבור נחלק בין שתי גישות בסיסיות לעומתיות, שתי השקפות עולם שתהום פעורה ביניהן: השמרנות הלאומנית הדתית לעומת הליברליות החילונית והרכה יותר כלפי חוץ. סיבה נוספת: ג'ורג' בוש - כך חושבים הדמוקרטים ובצדק - הוא נשיא לא לגיטימי, שכן הוא גנב את הניצחון בבחירות באמצעות שופטי בית המשפט העליון שמונו פוליטית על ידי ממשלים רפובליקנים.
המרירות העצומה שהיתה בלבם מאז הבחירות ההן התפוגגה ב-11 בספטמבר והתחלפה ברצון לאחדות מול סכנות הטרור, אולם היא שבה והופיעה אחרי שגיבשו דעה, כי הנשיא הזה ניצל את פרץ האחדות כדי לשלוח את צבא ארצות הברית למלחמה לא מוצדקת, לא נחוצה וכפי שמתברר עכשיו, גם לא מוצלחת. מילא לגנוב בחירות, אבל לגנוב גם בחירות וגם מלחמה, זה מוציא אותם מדעתם ויריביהם מגיבים בהתאם.
הסיבה השלישית לטמפרטורה הגבוהה של הרוחות במערכה הזאת היא הפחד. כבר זמן רב שהאומה כולה חיה בפחד מפני עוד מעשה טרור איום, חשה אי ודאות מציק, חוששת כי עוד מגה פיגוע יפיל שוב את הכלכלה שגם כך אינה במצב טוב. האומה מפחדת מבוש השש אלי קרב יותר מדי, שעלול לגרור אותה לעוד מלחמות, אולי מול איראן אולי מול צפון קוריאה. היא חוששת גם מג'ון קרי שעלול להיות חלש מדי, הססן ולא פעיל מול הטרור שיזהה חולשה ויתקוף שוב בלא רחמים. העצבים מרוטים.
יש הסבורים כי השגיאה הגדולה של בוש היתה בכך שאחרי בחירתו המפוקפקת לא הושיט יד לסוג של אחדות לאומית, שיתוף הדמוקרטים בהכרעות והליכה לקראתם בעניינים חברתיים. כך היה רוכש לגיטימיות ומשכך את מרירות מי שחשו כי הנשיאות נגנבה מהם. יכול להיות שגם הבחירות של השבוע הבא ייצרו מצב של לגיטימיות מפוקפקת. אין צורך להפליג לסיטואציה - האפשרית - של תיקו בחבר הבוחרים (האלקטורים). פנצ' ר נורא זה יעביר את ההכרעה לבית הנבחרים שייקבע מי הנשיא. את סגן הנשיא ייקבע, על פי החוקה, הסנאט. עוד עלול להיווצר מצב שבו, עם בית נבחרים בעל רוב רפובליקני וסנאט עם רוב דמוקרטי, הצוות המנצח יהיה בוש-אדוארדס! די לחשוב על תהליך משפטי ממושך ומיוסר שינפיק בסוף מנצח מפוקפק ושנוי במחלוקת. כך שאולי המנצח ילמד משגיאת העבר ויושיט יד נדיבה למחנה המנוצח שתמיד ירגיש כי נגזלה ממנו הבכורה בתכסיסי כזב.
כשהאמריקנים נכנסו לתאי ההצבעה בשנת 2000 איש מהם לא שיער כמה עולמם יהיה שונה, מדאיג ומסוכן כעבור ארבע שנים. רבים מהם בוודאי יחטפו פיק ברכיים כשיעמדו מול מכונת ההצבעה ביום שלישי כשיחשבו כמה גרוע יותר יכול להיות במהלך ארבע השנים הבאות. בסופו של דבר הפחד יכריע לאן תישלח ידם.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
