 |
השבוע האחרון שחלף על רמאללה, בפעם הראשונה זה שנים ארוכות בלי הראיס, כשסכנת חיים מרחפת עליו, נראה לכאורה כמו עוד שבוע שגרתי. עד ליום רביעי בערב, הצליחה העיר להציג שגרת חיים נורמלית, במונחים פלשתיניים. למרות הרמדאן, מרבית החנויות בעיר היו פתוחות, והמסחר התנהל כרגיל. אפילו המסעדות ובתי הקפה לא נסגרו בגלל הצום. הפלשתינים הוכו בתדהמה למראהו של ערפאת, חולה וחלוש במוקטעה, אך הם, ממש כמו הישראלים, מורגלים בבשורות קשות ומסתגלים אליהן במהירות. אך הידיעות שהגיעו ביום רביעי בלילה, על אודות החמרה משמעותית
במצבו הבריאותי של ערפאת, שינו באחת את התמונה. מבחינת הפלשתינים, ויש כאלה שאומרים זאת בפה מלא, "ערפאת לא ימות" לעולם. לאחר שערפאת יצא לפריז ונשאר בחיים, החל מנגנון ההדחקה הפלשתיני לפעול, ונדמה היה שהראיס יתגבר גם על המכשול האחרון. ההידרדרות הבריאותית האחרונה יצרה סדק נוסף במנגנון הזה והגבירה את התחושה שהמצב על סף שינוי. "אנחנו קוראים לערפאת 'אבו יתאמא', אבי היתומים", אומר ראמי, אחד הצעירים שמעבירים את זמנם בכיכר אלמנארה, הכיכר המרכזית של רמאללה, "אם הוא ימות, באמת נהפוך ליתומים".
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
"יש הבדל גדול, אין קריסה". יאסר וסוהא ערפאת עוזבים את המוקטעה. צילום: אי-פי
|
|
 |
 |
 |
 |
|
אנחנו הקורבנות
|
 |
|
 |
 |
 |
|
מתחת לפני השטח, למרות שחיי היומיום נמשכו, מחלתו של ערפאת טרדה את שלוותו של האזרח הפלשתיני הפשוט. מצבו הבריאותי של הראיס הפך לשיחת היום ברמאללה, ורבים הטרידו את עצמם בשאלות "היום שאחרי". מרבית התושבים מפחדים לדבר על הנושא הזה בגלוי, במיוחד עם תקשורת ישראלית. הנושא הזה הוא טאבו, כמעט כאילו עצם המחשבה היא שיתוף פעולה עם ישראל, שהבהירה לא אחת את רצונה שערפאת "יסתלק מהזירה" בדרך כזו או אחרת (עם עדיפות לדרך האחרת). לרוב האנשים זהו מצב בלתי נסבל. "ערפאת תמיד היה. כשנולדנו, הוא כבר הנהיג את הפלשתינים", אומר טאהר, אזרח מצרי שמתגורר ברמאללה למעלה משמונה שנים. ברחובות רמאללה מדברים על חשש מפני העתיד שצפוי אחרי ערפאת, ובעיקר מפני מלחמת ירושה פנימיות. גם ה"פאודה", האנרכיה, שפושה בעזה כמו סרטן, מדאיגה את תושבי רמאללה. מותו של ערפאת, הם מעריכים, מגדיל את הסיכוי שהפאודה הזו תגיע גם לפתחם. מן העבר השני, הרשות הפלשתינית מנסה לשדר עסקים כרגיל כדי להרגיע את התושבים, ואולי גם את ישראל. סאאב עריקאת מתרגז כששואלים אותו איך מתנהלים החיים הפוליטיים בלי ערפאת. "הממשלה התכנסה, הפרלמנט התכנס. הכל המשיך כרגיל", אומר עריקאת, שנחשב לאחד האנשים הקרובים לערפאת, "אין ספק שיש הבדל גדול אם יאסר ערפאת נמצא ברמאללה או לא, אבל אין קריסה שלטונית". עבאס זכי, אחד מראשי הפת"ח וחבר בוועד המרכזי, גוף ההנהגה הבכיר והוותיק, מסכים וקובע שיציאתו של ערפאת לחו"ל, או אפילו מותו, לא יגררו ואקום. "ערפאת הוא לא מנהיג של כנופיות או שבטים. הוא עומד בראש מוסדות שלטון רשמיים", משוכנע זכי, "אם אבו עמאר לא יהיה בשטח, החיים יעברו לשליטת המוסדות האלה באופן מיידי. זה נכון שכל המוסדות האלה נשענים על סמכותו של ערפאת ומחכים להנחיות ממנו, אבל בהיעדרותו - כל גוף כזה ממלא את תפקידו, כדי למנוע ואקום שלטוני". אחמד, שמחזיק באסטה קטנה בכיכר אל-מנארה בלב העיר, מסביר שהאזרח הפשוט מפחד מהעתיד, כי הוא תמיד משלם את החשבון. "כשיש אינתיפאדה, אנחנו הקורבנות ואנחנו משלמים. כשיש בעיות כלכליות, אנחנו משלמים את המחיר. גם אם יקרה משהו לראיס, אנחנו נישא בתוצאות", הוא אומר. אחד התושבים, שעוצר לרגע בבאסטה של אחמד, טוען שהוא חושש שמחליפו של ערפאת ידכא את העם הפלשתיני או אפילו יותר גרוע-יעשה ויתורים לישראל. "אף אחד לא מכיר את הבעיה הפלשתינית כמו ערפאת", הוא מוסיף, "אפילו לא אבו מאזן".
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
נפרדים מהיו"ר. פלשתינים מלווים את ערפאת למסוק שהעבירו מהמוקטעה לעמאן. צילום: אי-פי
|
|
 |
 |
 |
 |
|
חשבונות לאומיים
|
 |
|
 |
 |
 |
|
ניסיונות הפיוס בין ערפאת לבין אבו מאזן החלו בחודשים האחרונים, לפני התפרצות המחלה של ערפאת. הסכסוך בין השניים נראה, לפחות לפי הצהרותיו של אבו מאזן, בלתי פתיר. ראש הממשלה הפלשתיני הראשון, שהתפטר בזעם, רמז שחייו היו בסכנה בגלל ערפאת, ושאין הוא מתכוון לדבר איתו לעולם. הנתק ביניהם נמשך קרוב לשנה. "חשוב להבין שלא היו חשבונות אישיים בין ערפאת לבין אבו מאזן. אלה היו חשבונות לאומיים", אומר עבאס זכי. "עכשיו אפשר לומר שהסכסוך בין השניים נגמר לחלוטין, וחזרתו של אבו מאזן לחיים הפוליטיים מסמלת את זה", הוא מכריז, "אבו מאזן שותף לדרך ארוכה. כשהוא ראה שיש סכנה לראיס ויש סכנה לבעיה הפלשתינית, הוא תפס את מקומו. זה דבר טבעי. כל העולם נעמד לצדו של ערפאת, האם זה הגיוני שבמצב כזה הוויכוח בין השניים ימשך?". לדברי זכי, הוא הלך בעצמו כדי להביא את את אבו מאזן לפגוש את ערפאת. "ביום רביעי, בשבוע שעבר, כשהתברר שחייו של ערפאת בסכנה, הייתי הראשון שנכנס עם אבו מאזן אל חדרו של ערפאת. בפגישה הראשונה ערפאת היה במצב קשה מאוד. אבו מאזן הגיע אליו כחבר קרוב. ערפאת עדכן אותו במצבו הבריאותי. אבו מאזן ניסה לעזור, אבל בסופו של דבר, השארנו את העניין לרופאים". "ערפאת לא מינה את אבו מאזן כמחליף", אומר זכי, "אבל הוא המועמד הטבעי, מתוקף תפקידו כיושב ראש הוועד הפועל של פת"ח". נכון לעכשיו, מנסים הגורמים הרשמיים הפלשתיניים להציג עמדה מאוחדת, ומסכימים להתאחד מאחורי אבו מאזן. אך אם ערפאת ימות בפריז, איש לא יכול להבטיח שהאידיליה הזו תימשך, במיוחד אם אבו מאזן, כשלצדו דחלאן, ינסו לעשות רפורמות אמיתיות, שיפגעו בגורמי הכוח הפלשתיניים. חשוב לזכור שבתקופת ממשלת אבו מאזן, יריביו העיקריים של דחלאן היו חברי הוועד המרכזי של פת"ח, שכיום נותנים לגיטימציה לאבו מאזן.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
התגלה לפתע בחולשתו. היו"ר ערפאת עם רופאיו במוקטעה. צילום: אי-פי
|
|
 |
 |
 |
 |
|
המחלה היא מאללה
|
 |
|
 |
 |
 |
|
לצד החששות מהשינויים הפוליטיים, מאותה רעידת אדמה שתבוא עם סיום תקופת ערפאת, הבהיר השבוע האחרון עד כמה גדול הנתק בין הרחוב הישראלי לבין הפלשתיני. תגובות השמחה בישראל והספקולציות על "היום שאחרי ערפאת" נתפשו כחוסר רגישות משווע. "העם הישראלי והממשלה שלו, לא נוהגים בכבוד בנוגע לרגשות הפלשתינים", אומר עריקאת. "הישראלי הפשוט ניזון מההסתה נגד ערפאת, לכן ייתכן שהם לא מבינים את המשמעות שלו", אומר עבאס זכי, "אלו ששמחים למראהו של ערפאת החולה, מתעלמים מהרגשות של הפלשתינים. העם הפלשתיני בחר את המנהיג שלו. הישראלים צריכים להבין שלכל עם יש זכות לבחור מי יוביל אותו". "הישראלים צריכים להבין שערפאת הוא יותר מאשר נשיא נבחר", ממשיך זכי, "אנחנו רואים בו סמל. כמו שהצרפתים מתייחסים לדה-גול והדרום-אפריקנים לנלסון מנדלה. אנחנו רואים בו חלק מהחלום הפלשתיני. הוא חלק מהשינוי שמתרחש בחברה הפלשתינית, בין אם למלחמה ובין אם לשלום". בין שלל כינויו, זכה ערפאת לכינוי "אלואלד". האב. מחלתו ויציאתו לטיפולים בצרפת הוכיחו עד כמה הכינוי הזה מושרש בתוך הפלשתינים. כשהפלשתינים מדברים בהערצה או בכבוד כלפי ערפאת, זה לא פחד שבוקע מגרונם. היחס לערפאת נע בין יראה מסורתית לבין אהבה אמיתית. שלטון היחיד של ערפאת לא הפך לשלטון אימים כנגד הפלשתינים, דוגמת זה של סדאם חוסיין או אפילו של חאפז אל-אסד. "אנחנו התרגלנו ל'תמונת האב'. ערפאת הוא האבא שלנו. אנשים פה חושבים שלערפאת אין תחליף", אומר זיאד, סופר פלשתיני ממחנה הפליטים ג'ילזון, "אפילו אנשים דתיים, שמתנגדים לדרכו של הראיס, בכו כשראו אותו. גם אני בכיתי כשראיתי את התמונות שלו, אבל לא בגללו. התמונה הזו גרמה לי לחשוב על הבעיה הפלשתינית. אתם צריכים להבין, אצל משפחה ענייה, אפילו אם חלק מבניה שונאים את האב, יש דאגה ועצב כשהאבא חולה". מראהו של ערפאת, לבוש פיג'מה וחבוש כובע צמר, הוא זה שטלטל את הפלשתינים. ערפאת, שטבע את המונח "אל-ג'בל מא יהזכ אל-ריח", הרוח לא תזיז את ההר, התגלה לפתע בחולשתו. הפלשתינים התרגלו לראות בו לוחם, לבוש מדי צבא, נחוש. התמונה שצפה בראש היא זו של סדאם חוסיין ברגעי ההשפלה, כשרופא אמריקני מחטט בפיו ובזקנו. רובא ברגותי, בתו של מרואן ברגותי, מפקד התנזים שכלוא בישראל, סיפרה שהיא התקשתה לראות את הראיס במצב כזה. "כולנו חשנו עצב, כי ערפאת הוא מפקד. הוא דמות חזקה. היה קשה לראות אותו במצב כזה". היא בדרכה מהאוניברסיטה אל הבית. גם חייה נמשכים כרגיל. רובא לא רואה קשר בין מצבו של אביה לבין מצבו של ערפאת. "המחלה היא מאללה", היא אומרת, "אבל הכלא מישראל". היא צוחקת במבוכה, כשהיא שומעת שרבים ברחוב הפלשתיני היו רוצים לראות את מרואן ברגותי כיורשו של ערפאת. "העם הפלשתיני יבחר את המנהיגים שלו. לא אני", היא מגיבה בדיפלומטיות, כדי לא לסבך את אביה. "לדעתי, ישראל הולכת בכיוון ההפוך, מבחינה אנושית, מוסרית ומדינית", אומר עבאס זכי, בכיר הפת"ח, "כל מדינות העולם, אפילו הנשיא בוש, הביעו את תמיכתם בערפאת בעקבות מחלתו, ורק ישראל ניסתה לקבור אותו בעודו בחיים. אבל המוות לא נמצא בידיים של אף אחד אלא בידו של אללה". "אני חושב שהיתה טעות בהתנהלות הישראלית", הוא מוסיף, "ישראל לא התחשבה ברגשות הלאומיים שלנו. לא ציפיתי ששרון יתקשר אל הראיס, אבל זה לא הגיוני שממשלת ישראל תשב לדון מה יהיה אחרי ערפאת, בזמן שהוא עדיין בחיים". אך חלק משכבת ההשכלה, עדיין במיעוט ניכר ושלא לציטוט, אומר שערפאת סיים את תפקידו את ההיסטורי. "אינשאללה הוא יחלים, אבל יפסיק להיות הנשיא", אומרים מתנגדיו. יש כאלה שאפילו מוותרים על החלק של ההחלמה. אך בינתיים, כל עוד לא נקבע מועד להלוויה, רמאללה נוקטת גישה, כנראה מוצדקת, כאילו הדיווחים על מותו של ערפאת היו מוקדמים מדי ומוגזמים מדי. לדעה הזו מצטרף גם העיתונאי הפלשתיני מוהיב ברגותי, שאומר כי "המחלה של ערפאת היא לא מהיום. היא נמשכת כבר ארבע שנים ולכן צריך לתת לעם הפלשתיני הזדמנות לבחור מנהיג חדש. תפקידו הפוליטי של ערפאת צריך להסתיים. אצל הפלשתינים, להבדיל מישראל, המנהיג מזיז את העם ולא העם את המנהיג". |  |  |  |  | |
|