 |
 |
|
|
|
|
| לפני 48' הם כמעט הרגו זה את זה אך היום אנשי
ההגנה, האצ"ל והלח"י מקימים פרוייקט משותף
|
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
טלי ליפקין-שחק
6/11/2004 12:01 |
|
|
|
|
|
|
|
ותיקי המחתרות זונחים את המחלוקות, מתעלמים מהיריבות העתיקה ומנסים למנוע מלחמת אחים מתקרבת: עכשיו הם חונכים אנדרטה שעיצב האמן מנשה קדישמן, במתחם מיוחד על גדות הירקון.
בימים האלה, כשצירוף המילים "מלחמת אחים" עושה קילומטראז' על העצבים המתוחים של כולנו, יוצא מרמת-גן, עיר ידועת עצבים ומתח, מסר מרגיע. בשורת שלום בין אחים, מנחת סליחה - גם אם בהחלט לא שיכחה - ושלמי פיוס. יוצאי שלוש המחתרות שעשו לגירוש הכובש הבריטי מן הארץ ולהקמת מדינה יהודית, אסרו יחד מלחמה על השיכחה ועל דלדול הערכים והמורשת, תוך שיתוף פעולה ונחישות כמו שרק לוחמי מחתרת ותיקים יודעים לגלות, ולא חשוב הגיל או המוצא הסיעתי.
בין 60 ל-70 אלף היו חברים ב"הגנה", 7,000 היו חברי האצ"ל וכ-1,500, אולי, בלח"י, תלוי
מי סופר ומתי. עכשיו, אחרי שהחליטו להניח מאחור את המשקעים ומטעני הזעם, את זיכרונות הסזון ופצעי התותח הקדוש ומכאובי אלטלנה, הם יקימו בחסות ראש העיר רמת-גן, צבי בר, משרד מאוחד לפעילות משותפת שתוקדש להעמקת המורשת, ושיאו של המבצע המשותף שנרקם כבר למעלה משנה בחשאיות המתבקשת מכוחו של הרגל, בהרמת אנדרטה שתכנן האמן והפסל מנשה קדישמן ושנבחרה מתוך שורה של הצעות. המתחם, על גדת הירקון, יתוחזק על ידי ילדי תיכון "אהל שם" הסמוך והוא יכלול את האנדרטה, גינה שבה יישתלו עצי ארץ ישראל, קיר זיכרון ושורה משירו של אורי צבי גרינברג.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הכאבים הגדולים
|
|
|
 |
|
|
|
את הוגי הפיוס הגדול פגשתי דווקא בתלאביב. שום דבר במראה של חמשת הקשישים החסונים שהתיישבו לשיחת בוקר בבית קפה סמוך להיכל התרבות, לא העיד על העבר המפואר של כל אחד מהם ועל סכסוך הדמים העמוק המונח ביניהם. ישבו איתי יוזם הפיוס, יהודה אראל, בן 80. הוא יליד תל-אביב, התגייס להגנה ב-1938, בגיל 13 כבר נעצר אחרי שנשלח לתלות מודעות, אחר כך הלך לפלמ"ח, והיה בין כובשי יפו ומפקדיה. כיום הוא תושב רמת-גן, ומשמש יושב ראש סניף תל-אביב וגוש דן של ההגנה; ישב אמנון ענבר, חברו של אראל לדרך, צעיר החבורה בן 78 שעלה ב-1934 מפולין, התגייס לחי"ש ושירת בפלמ"ח; ישב צבי אבן-זהב, בעוד חודשיים בן 90, יליד פולין, עלה לארץ בן 20, עבד כמורה לחינוך גופני ושירת כמפקד באצ"ל. שלוש פעמים ישב במאסר. כיום הוא יושב ראש ברית חיילי האצ"ל במחוז דן; ישב אהרון דגן, בן 81, סגנו של אבן-זהב בהנהגת ברית חיילי האצ"ל; וישב אליעזר בן-עמי, בן 81 יליד רחובות, קצין חבלה בלח"י, חמש שנים ישב במאסר בירושלים עד שהוכרזה המדינה, ואחר כך התגייס לצה"ל למרות אופק הקידום המוגבל בעליל בשל עברו המחתרתי.
איזה רגע נשאר בזיכרונכם הקשה ביותר במלחמת המחתרות?
דגן, אצ"ל: "כשהגיעה אלטלנה לחוף תלאביב, קיבל כל הגדוד פקודה לנוע לחוף הים. הגענו לתל-אביב, אני קיבלתי גזרה ברחוב הירקון ואני רואה מרחוק, בתוך הים אנייה עוגנת, ולאורך חוף הים נמצאים בעמדות אנשי הגנה שיורים במקלעים על האנייה. אנחנו התייצבנו מאחוריהם, ויכולנו בעצם להפסיק את הירי על האנייה על ידי ירי באנשים האלה. אני התלבטתי קשות. פתאום הופיע בחור אחד, הציג את עצמו כמפקד בהגנה ושאל: 'למה אנחנו צריכים להרוג אחד את השני? בואו נפסיק את האש'. קפצתי על המציאה ואחרי כמה דקות אכן הפסיקה האש, ורק התותח הקדוש ירה מאוחר יותר, אבל זה לא היה בגזרה שלנו. אני את הרגע הזה, כשהצלחנו להפסיק את האש, לא אשכח".
ענבר, ההגנה: "הייתי מ"כ צעיר, ובעת הדבקת כרוזים קיבל אחד החניכים שלי מכות מאנשי האצ"ל במסגרת מלחמת הכרוזים ב-1946. הבחור קיבל מכות נאמנות. . .".
דגן : "מי, מה שמו? ".
ענבר : "בטלר קראו לו, היה גר בנוה שאנן. . . ואז נאמר לנו שצריך ללכת לתת בחזרה. זה לא היה בדיוק לטעמי, אבל אם צריך הולכים. הלכנו לאיזה בית להחזיר מכות והרבצנו כהוגן. אלא שהסתבר שהמידע היה לא נכון והרבצנו לבחור שלנו שהיה נוטר בחולון. זה היה רגע של משבר נוראי. אז אני אמרתי שמכות יותר אני לא נותן".
בן-עמי, לח"י: "אצלי היו שני כאבים גדולים - רציחתו של יאיר, והכאב שלא הרפה בשאלה למה רודפים אותנו כשאנחנו רצינו להקים מדינה לעם היהודי ונלחמנו בכובש הזר הבריטי לאלצו לעזוב את הארץ. הקרבנו הכל - עבודה ולימודים וחיים, ועד היום אני לא מבין, אני סולח אבל לא שוכח, מה היתה השנאה התהומית של הגוף הקטן הזה אלינו וגם כלפי האצ"ל?".
אצל צבי אבן-זהב, המורה המיתולוגי להתעמלות וסגן מנהל בגימנסיה הרצליה, עוד מאדימות העיניים כשהוא נזכר באירוע שהשתיקה עדיין יפה לו, אירוע שכמעט עלה לו בחייו. סיפור אחר הוא משחרר: "הרגע הכי קשה היה בתקופת הסזון. כשאנחנו המפקדים הבכירים ויתר המפקדים דרשנו ממנחם בגין להגיב, לא לתת לחטוף בחורים שלנו ולענות אותם ולמסור אותם למשטרה. הוא אמר רק'שלא תעזו להזכיר הרמת יד על יהודי. אנחנו נתגבר על זה, נספוג את זה ולא נרים יד על יהודים'. זה היה בשבילי הרגע הכי קשה כשעמדתי עם כולם רותח, וקיבלתי עליי את הפקודה. פקודה זאת פקודה".
אראל: "אני וחבריי שהשתתפו בסזון, והיו הזדמנויות שאנשי אצ"ל הרביצו לנו. . .".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
למען האחדות
|
|
|
|
|
|
|
צבי , אתה יכול לסלוח לו על זה שהוא השתתף בסזון?
אבן-זהב: "מעולם לא דיברנו על כך, מעולם לא הזכרנו את זה. אנחנו ידידים כבר הרבה שנים וגרים בסמוך, אבל שנינו לא נשכח את זה, כל אחד מנקודת הראות שלו. עכשיו אנחנו שותפים לדבר אחד: לבנות למען הדור הבא עתיד יותר טוב, לקבור את הדברים האלה".
בן-עמי: "אני הכינותי את הרימונים לברזני ופיינשטין שפוצצו עצמם למוות, ולא הייתי מעורב בקטטות ותגרות עם האחרים. בבריחות היינו משותפים עם האצ"ל. בכל תקופת המאסר היחסים בין אסירי האצ"ל וההגנה היו מצוינים. בתקופת המרי בכלא הייתי הגזבר של כל שלוש המחתרות".
כמה מהמטענים הרגשיים האלה עברו לילדיכם?
דגן: "הילדים שלי מזדהים איתי ועם הרעיון שלי. הם לא בחרו חברים לפי ההשתייכות הפוליטית ההיסטורית של ההורים, אבל מכיוון שגם אשתי היתה באצ"ל, הם ינקו את זה עם חלב אמם. זה בהחלט השפיע על השקפת העולם הפוליטית שלהם".
אבן-זהב: "לי יש שני בנים והבכור בן 66. כילד , הוא היה נוהג לבוא עם אשתי לבקר במחנה המעצר כל חודש. הוא שאל את אמא מה זה והיא היתה אומרת שזה מחנה צבא. כשהם בגרו הם שמעו על המעצרים והכל, אבל אני לא יכול לומר שזה יצר אצלם נטייה כלשהי".
אם כך נראה שהפיוס היה מתקיים ממילא, אז למה צריך פרויקט מיוחד ואנדרטה?
דגן: "הפיוס הזה נועד להתאחד כדי להנחיל את המורשת הזאת לדורות הבאים, בכל מיני פעילויות. זה לא רק פיוס לשמו אלא איחוד כוחות למשימה".
ענבר: "היוזמה יצאה מיהודה. האנדרטה היא רק שלב, היא הסמל, אנחנו מתכננים פעילויות משותפות. אחרי כל המשקעים, הדור הזה שבנה את המדינה מתאחד מחדש עם מסר חיובי. שלא כמו בכנסת, אנחנו רוצים להוות דוגמה אחרת".
אראל: "היתה לדור שלנו זכות להקים מדינה. הקימונו מדינה, ואנחנו מסתכלים על ההיסטוריה, ורואים גם את השגיאות שעשינו. אחת השגיאות היא הבקע שיצרנו בתוך העם. מכיוון שאנחנו השורה הראשונה בציבור שעומדת להחזיר ציוד לפי הגיל שלנו, בדקנו מה אנחנו משאירים לדורות הבאים. כל אחד את המורשת שלו, וזה בסדר, אבל עלינו להשאיר משהו שיחזק את הדורות הבאים. אנחנו רוצים להשאיר איחוד, אחדות. זה מה שמחזק את העם. אמנם לא כולם מסכימים לצעדים שאנחנו עושים, בכל ארגון יש מישהו שמתנגד ואומר שעוד לא הגיע הזמן. אבל מי שאומר זאת לא מבין דבר אחר: לנו יש הכל - אהבת מולדת, ציונות, רצון להמשיך עוד קצת לשרת. אבל זמן אין לנו. לכן עלינו לפעול עכשיו, עם כל הקשיים שבדבר. ננסה להשפיע על האחדות והתורה שתצא מאיתנו תאמר:'אל תלמדו רק על הקרע שעשינו, אלא גם את התיקון שעשינו'".
ראש עיריית רמת-גן, צבי בר, התייחס השבוע לפרויקט המיוחד ואמר כי "דברים גדולים צומחים מלמטה. זאת יוזמה של לוחמים ותיקים, בראשם יהודה אראל, שבערוב ימיהם רוצים לעשות מעשה. חשוב להראות שלמרות הכל יש מכנה משותף ורוח אחת. מדברים על מלחמת אחים ואני אומר שלא תהיה פה שפיכות דמים, לא יהיה קרב אחים או מלחמת אחים. מה שממשלת ישראל תחליט דמוקרטית יבוצע, וששום זרם כזה או אחר לא יפחיד אותנו. אני לא מזלזל בדאגה, הרי הרגו לנו את יצחק רבין, אבל אנחנו מראים שאפשר אחרת. ככה אני רואה את הדברים וככה אלה שהקימו לנו מדינה נהדרת רואים את הדברים".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
