 |
/images/archive/gallery/196/096.jpg בחירות בקנזס. צילום:
אי-פי  |
|
|
|
|
| אמנון דנקנר משוכנע: ארה"ב בחרה במועמד שמחובר לעצמו, ולא מתיימר להיות אחר |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
אמנון דנקנר, ניו-יורק
5/11/2004 11:47 |
|
|
|
|
|
|
|
כדי להתחיל להסביר מה קרה, בואו נדבר קצת על צדק: איך זה ייתכן שמצד אחד יש לנו את ג'ורג' בוש, שצריך להיות מאוד סלחן ומבין לחשוב שהוא לא השתמט משירות פעיל במלחמת וייטנאם, אבל ברור שלכל הפחות הוא בודאי לא התנדב לנסוע לשם, ומצד שני את ג'ון קרי שלחם שם כקצין, נפצע, עטור במדליות. ובכל זאת, אחרי 30 ומשהו שנה, כשהשניים מתמודדים על הנשיאות, יוצא שכשהנושא עולה ג'ון קרי הוא זה שנדפק, ובוש יוצא מריח כמו זר שושנים?
יש שיאמרו בוודאי: כי ככה זה פוליטיקה, תמיד מסובבים עניינים איך שרוצים, ואין אמת ואין צדק. אבל אפשר לראות את זה גם אחרת, ולהתחיל להסביר מדוע קרי הפסיד בבחירות שבהן מלכתחילה נראה היה שלדמוקרטים יש סיכוי לא רע. קרי אמנם ניסה לעשות הון פוליטי - ולמה לא? - מההשתתפות הפעילה שלו בקרבות בווייטנאם. אבל הוא גם חשף בטן רכה בעניין: את פעילותו בתנועה נגד המלחמה לאחר שחרורו.
כאדם צעיר הוא בלט מאוד בתנועה הזאת, נאם בעצרות, הופיע בפני ועדות
בקונגרס, וכמו שזה קורה הוא הגזים בתיאור של מה שכינה פשעי מלחמה אמריקניים בווייטנאם. ודבריו שימשו לא רק את התנועה נגד המלחמה, אלא גם את שוביהם הצפון וייטנאמים של הטייסים האמריקנים, שאחרי שנים, שבי שער ועדיין מרירים, התגייסו לתעמולה הרפובליקנית נגד קרי.
בתודעה של מה שקוראים מידל אמריקה, זאת אומרת לבה של ארצות-הברית, האנשים הפשוטים, ההגונים, העובדים קשה והאוהבים את המשפחה שלהם ואת המדינה שלהם, כשם שהם חושדים בכל מה שנראה מתוחכם, אלה שהלכו בנפש חפצה לווייטנאם ועכשיו שולחים את ילדיהם לעיראק, הזיכרון הזה חיבר את ג'ון קרי עם ג'יין פונדה, שנסעה לצפון וייטנאם כדי לתמוך בלוחמים נגד בני עמה.
זה לא מקום טוב להיות בו בתודעה הזאת. נכון שהיו שנים שבהן הצעירים של דור הפרחים שוחר השלום היו גיבורי תרבות, אבל לא באמריקה של אחרי הזעזוע של ה-11 בספטמבר, שהצמיח בה מיד מיליוני דגלי כוכבים ופסים, המרטטים עדיין בפטריוטיזם נלהב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ג'ורג' בוש עם בני משפחתו בנאום הניצחון. צילום: רויטרס
|
|
|
 |
|
 |
|
ציד ובירה
|
|
|
 |
|
|
|
כך שג'ון קרי, מהרגע שבכלל נבחר במוקדמות של הדמוקרטים, כבר נשא עימו את הסיכון הברור שהוא יעורר זכרונות מרים אצל חלק ניכר מהציבור שיחשוב שהוא היה בוגד, משתף פעולה עם האויב, תוקע סכין בגב החיילים. וזה הנשיא שאנחנו צריכים במצב מלחמה? העובדה שקרי נבחר מציגה את החולשה של הדמוקרטים, שהם חסרים הנהגה קשוחה ומסודרת. בארצות-הברית אין בעצם מנגנונים והיררכיה במפלגות הגדולות, אבל רצוי מאוד שתהיה הנהגה לא פורמלית, שתיקח את העניינים בידיה כשמתכוננים לייצר מועמד לנשיאות.
אצל הרפובליקנים גם היו בחירות מוקדמות, אבל ההכרעה בעצם נפלה כששר החוץ לשעבר, ג'ורג' שולץ, ביקש מג'ורג' בוש לקפוץ אליו לביתו בקליפורניה, כדי לפגוש את האנשים הקובעים בהנהגה הרפובליקנית ושם הוחלט בעצם שבוש יהיה הנשיא הבא.
הנהגה רצינית במפלגה הדמוקרטית היתה מונעת את בחירתו של קרי למועמד, גם בגלל העבר שלו, וגם בגלל כל מה שהוא מקרין: צפוניות מובהקת, אישיות מתנשאת ומרוחקת, כמעט אב טיפוס של האציל העשיר מהצפון-מזרח. מאז בחירתו של קנדי לפני 44 שנה, מועמדים דמוקרטים - לינדון ג'ונסון, ג'ימי קרטר וביל קלינטון - זכו בנשיאות רק אם באו ממדינות דרומיות, מה שניקה אותם מהניחוח המתנשא של הצפון-מזרח הסנובי.
התמונה האחת שמסבירה מדוע קרי לא הצליח להתנחל בלבבות של מידל אמריקה היא זו שבוימה על ידי מטה הבחירות שלו ובה הוא נראה הולך עם שני חברים, שלושתם לבושים בבגדי הסוואה מעין-צבאיים של ציידים. בידו של קרי רובה צייד, וחבריו נושאים עימם את הברווזים שהרגו. זה היה ניסיון פאתטי ומגושם להראות למידל אמריקה שקרי הוא ברנש רגיל, שצד ושותה בירה עם החבר'ה, והוא בכלל לא סנוב. אבל הביום הריח למרחקים וקרי נתפש כמי מנסה לכפות את עצמו בכוח, כמי שמבקש להתחבב בכל מחיר, כמי שמתיימר להיות מי שאינו.
את זה אי אפשר להגיד על ג'ורג' בוש. מותר לחשוב, בהתנשאות המאפיינת רבים כל כך, שהאיש אינו חכם ושאינו יודע מה הוא עושה. אבל הוא בוודאי מאוד מחובר לעצמו, אינו מתיימר להיות מישהו אחר, ואף אינו נראה מוטרד ממי שהינו אלא להפך. ובכך הוא יוצר מיד תחושה של נינוחות, חום אנושי ואהדה. בעוד קרי מצטייר לא רק כמי שאינו חש בנוח עם עצמו וכמי שחש חובה להתחפש לכל מיני דברים, אלא גם כמי שמציג חזון מטושטש והצעות מדיניות לא ממוקדות, בוש המשיך לדבר באופן הכי ישיר, הכי תוקפני והכי ממוקד.
מותר לחשוב, שוב במידה של התנשאות, כי השקפת העולם שלו היא פשטנית ומסוכנת. אבל רוב האמריקנים הרגישו נוח עם נשיא שאומר להם בדיוק היכן הוא עומד ומה בדעתו לעשות, ועם רקורד מוכח של מי שעושה מה שהוא אומר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
המועמד הדמוקרטי, ג'ון קרי, נושא את נאום התבוסה. צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
דור השמרנים
|
|
|
|
|
|
|
מה שעוד עזר לבוש להתחבב על לב אמריקה היה היחס המתנשא, המזלזל לעתים והעוין במפגיע, של השדרה המרכזית של התקשורת אליו. רוב הציבור חש כבר שנים רבות כי התקשורת היא מאוד מוטה כלפי שמאל, כמו במקומות אחרים בעולם, אבל לעתים רחוקות נעשו ניסיונות כה בוטים ומכוערים לגנוב את הבחירות על ידי התקשורת כמו הפעם. זה התחיל בסיפור שרשת סי-בי-אס ניפחה בהיסטריה, על ההשתמטות המוכחת במסמכים של בוש בעת מלחמת וייטנאם, סיפור שהוכח כמסתמך על זיוף.
עיתונאים טועים תכופות, לעתים קרובות בתום לב. אבל במקרה הזה היה ברור שדן ראת'ר, המגיש והעורך של חדשות סי-בי-אס, מיהר בששון לפרסם בלי בדיקה רצינית משום שנתקף שמחה נוכח ההזדמנות לתקוע את בוש. גם אחרי שהרשת התנצלה, היא היתה מעורבת, יחד עם ה"ניו יורק טיימס", בסיפור על מצבורי חומרי הנפץ בעיראק, שלא רק שנופח מעבר לפרופורציה אלא שגם מועד פרסומו, שבוע לפני הבחירות, נראה חשוד.
התפישה של התקשורת כצפונית, כליברלית, כחילונית במובהק וכמתעלמת מרחשי הלב האמיתיים של אמריקה, הביאה בשני העשורים האחרונים לפריחתם של גופי תקשורת אלטרנטיביים שנוחלים הצלחה רבה. בעיקר רשת פוקס-ניוז השמרנית ימנית, ותחנות הרדיו שבהן מקשקשים כל היום שדרנים בעלי דעות ימניות, על פי רוב קיצוניות מאוד, שהצליחו להתחבב על קהלים גדולים מאוד, שמצאו בשדרים האלה אנשים כלבבם המבטאים את דעותיהם ומתחברים היטב לטעמיהם, לתקוותיהם ולפחדיהם. מערכת השידורים הזאת היא מערכת תעמולתית מדהימה, המקימה ומחנכת כאן דור של שמרנים ימנים ודתיים.
לפני 25-20 שנה, מי שחינך את הדור של השדרים האלה היו כוכבי הטלוויזיה הנוצרית, מטיפים אוונגליסטים שהעניקו ממד דתי עמוק לדעות פוליטיות, עזרו לרונלד רייגן להנהיג את המהפכה הרפובליקנית בוושינגטון ולהנחיל ערכים שמרניים לאמריקה. המורשת שלהם מפעמת, למרות שחנם סר במידה רבה אחרי כמה שערוריות מין וכספים. גם יורשיהם, אנשי התקשורת הימניים מסתבכים בשערוריות: אליל הרדיו הימני, ראש לימבו, הודה בשנה שעברה כי התמכר לתרופות, אותן השיג באורח לא חוקי, וכוכב רשת פוקס, ביל אוריילי, שילם בשבוע שעבר מיליוני דולרים למפיקה בתוכניתו שאותה הטריד מינית באורח מילולי, כדי שתשמיד את סרטי ההקלטה שבהם הונצחו דבריו אליה.
אבל הם ממשיכים להצליח כי לסחורה שלהם יש קונים. הקונים האלה אינם טיפשים והם יודעים שלימבו, אוריילי וחבריהם מוטים פוליטית ואינם עומדים בסטנדרטים עיתונאיים, אבל הם חושבים שגם התקשורת הרגילה, הנהנית מיוקרה ונחשבת כביכול אובייקטיבית מוטה לא פחות, רק שלכיוון השני.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חוגגים במטה בוש בוושינגטון. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
זזים ימינה
|
|
|
|
|
|
|
אבל העוינות לתקשורת נובעת לא רק מהאופן שבו היא מסקרת את הפוליטיקה האמריקנית אלא ממשהו יותר עמוק ורחב, שבסופו של דבר הביא לבוש את הניצחון הגדול בבחירות האלה. כדאי לשים לב היטב לכך, משום שהוא מבטא שינוי טקטוני רציני בארצות-הברית שאולי גם יגלוש למקומות אחרים: יש התנגדות להשקפות העולם הבסיסיות, לא רק של התקשורת במובן של עיתונות, אלא גם של סרטי טלוויזיה וקולנוע, הצגות ותערוכות ומגזינים וספרים ומוזיקה. כל העולם הוא באופן מסורתי מאוד ליברלי, מתירני, שוחר קדמה ופריצת גבולות. ובעיני רבים מן המצביעים השבוע שהצביעו גם נגד העולם הזה - הוא מסוכן ודוחה.
הם חושבים כי הוא התרבות הזו וערכיה ממיטים על החברה האמריקנית הרבה חוליים וממשיך לסכן אותה. הנישואים בין בני זוג מאותו מין, התרחבות התופעה של אמהות חד הוריות, כניסה תכופה להריונות, הפלות חופשיות והתרחבות תרבות הסמים - כל התופעות האלה, המאיימות על אורח החיים של לב אמריקה, על המסורת שלה ועל המשפחתיות שלה, הביאו השבוע למכת הנגד החזקה, להתארגנות ולהתלהבות בדרך לתחנות ההצבעה של הנוצרים, השמרנים והדוגלים בערכי המשפחה המסורתיים.
הם ביקשו לומר בקול גדול: אנחנו מואסים בתרבות הזאת ופוחדים ממנה. במידה רבה, מה שהקבוצה הגדולה הזאת רוצה הוא להחזיר עטרה ליושנה, לעשות סיבוב פרסה ולדלג אחורה מבחינת הערכים המובילים בחברה. אולי זה לא אפשרי, אבל זה מה שהם רוצים. לא מזמן קראתי מאמר ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס", מעוז של השמאל האינטלקטואלי כאן, מאמר שעסק בספר על המדינה הדרומית קנזס. גם מחבר הספר וגם מחבר המאמר ניסו להבין איך זה שבחירות אחרי בחירות, קנזס הענייה, המופלית לרעה והנרמסת, מצביעה בעד מי שדופק אותה כלכלית וחברתית - זאת אומרת לימין.
נשמע מוכר? המחברים היו צריכים לשאול את חבריהם מהשמאל הישראלי האם כבר מצאו פתרון לשאלה מדוע אנשי עיירות הפיתוח מצביעים שוב ושוב לליכוד, שדופק אותם כלכלית. התשובה שהם עוד לא גילו היא שאנשים מצביעים לאו דווקא על פי הכיס שלהם אלא על פי הקודים הערכיים שלהם, על פי הגישה הדתית והלאומית שלהם. זה מה שקרה השבוע גם באוהיו, מדינת המפתח שקרי חרש אותה ותלה בה תקוות כה רבות: אנשים שאיבדו את העבודה שלהם עדיין הצביעו לבוש, משום שהם חשו כי הם מצביעים בעד הערכים הבסיסיים שלהם ונגד כל מה שמסכן אותם.
ארצות-הברית זזה ימינה השבוע, ובקול גדול וברור. היא זזה לכיוון שמרני, מסורתי. בסופו של דבר לא הפחד מטרור הוא שהכריע אלא הפחד משינוי ערכים מהיר וקיצוני, באמונה שההצבעה השבוע תבלום ואולי גם תשנה את כיוונו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
