 |
 |
|
|
לפי חנה בירו, המדינה חייבת לדאוג שאנשים לא ימותו מרעב, אבל לא יכולה לספק רווחה |
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
חנה בירו 6/12/2004 5:50 |
|
|
|
|
 |
אנחנו לא עולים חדשים, ובכל זאת אנו מהגרים חדשים במדינה כי למעשה לא אנחנו שינינו מקום מגורים, אלא המדינה בה חיינו שינתה פניה, והשינויים המהירים והתכופים הופכים את כולנו למהגרים בפועל. ברור שמצב כזה הוא מצב קשה ומתסכל. כל שינוי מאיים ומפחיד, ויש אנשים רבים המאבדים את הצפון, מאבדים את רכושם, מאבדים את הקו המנחה של חייהם, את מקום עבודתם הקבוע, מקצועם נשחק ומיומנויותיהם מאבדות מערכם. השינויים המהירים והתכופים האלו קורים בעצם בכל העולם. אבל פה במדינה הם קורים בצורה מהירה יותר מאשר במקומות אחרים. מדינות אחרות עדיין נצמדות לערכים, למסורות ונאחזות במנהגים הישנים. ישראל היתה תמיד חדשה, חדישה ומתחדשת. האוכלוסיה בה גדלה בקצב רצחני, הרכבה השתנה, הממשלות התחלפו והאידיאולוגיות המובילות בה נאבקות זו בזו שנים
רבות, בלי לתת שהות לאף אחת להוכיח את עליונותה. האם המדינה שהיתה לנו עד כה היתה טובה יותר? יש שיאמרו שללא ספק כך הוא המצב. אבל היינו עניים יותר, הבתים היו קטנים יותר, הריהוט ישן, מכשירי החשמל היו יקרים מאד. למי היתה מכונית צמודה? בגדים חדשים כל יומיים? מותגים. כשקיבלתי במתנה מצלמה שנקנתה בחו"ל, הייתי העשירה באדם. צילמתי גם את הכלב של השכנה, בשחור לבן. שיהיה. חו"ל היתה מעבר להרי החושך. רק העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם לצאת לגיחה מחוץ לישראל. אז האם היה יותר טוב? לא בטוח. האם לא נעים יותר לעלות על הרכבת, וכעבור שעה וחצי לנחות בבאר שבע, כדי לראות בן משפחה קרוב? האם לא נחמד לראות דרך מצלמת האינטרנט את הבן הנמצא בחצי הכדור הדרומי? האם לא מרחיב את הלב לדעת שכל מקום בעולם נמצא בהישג יד.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
"זמנים משתנים"
|
 |
|
 |
 |
 |
|
השינוי מועיל להרבה מאד מאיתנו, אבל אין ספק שהוא פוגע ברבים אחרים. חלק מאיתנו עושה דברים שבילדותו היה רק חלום רחוק, נוסע לבקר קרובי משפחה שרק ראה את תמונותיהם ושמע עליהם סיפורים. מאידך, אנשים רבים שנכנסו לשיגרה, עבדו והתקדמו בעבודה, צברו שעות זיעה והתמחו בעבודתם, מוצאים עצמם במדבר המודרני, חסרי הבנה לשינויים שסביבם, חסרי ידע ומיומנויות בסיסיות, שבלעדיהם אי אפשר להמשיך. הם לא היגרו מהמדינה, המדינה היגרה מהם. כעת הם כועסים. אין להם הגנות, המפעל קרס והוועדים נחלשו. האנשים איבדו את מקור פרנסתם היחיד, ואין להם מושג איך ימשיכו מכאן והלאה. זה רע מאד לאנשים האלה, אבל האם זה רע כל כך לצעירים שלא יכלו לחדור למקומות העבודה המוגנים בהגנות אדירות, שניבנו כדי להגן על העובדים בפנים, מפני הכוח הצעיר החדש העולה? האם המורות הוותיקות, השחוקות והעייפות, שנאחזו בקרנות המזבח של הסתדרות המורים, לא הפריעו לדור צעיר, רעב, אינטליגנטי, משכיל, מיומן ומומחה יותר לחדור לתחום? האם הפקידים הדשנים שישבו בחברות המוגנות והרויחו משכורות גבוהות, היו ראויים למשכורותיהם, יותר מבוגרי האוניברסיטאות שניסו לחדור לחברות החסומות? האם עובדי הנמל ששלטו באחד מהנכסים החשובים ביותר למדינה, וניהלו אותו כרצונם, לא הזיקו לעם ולמדינה יותר מבעל המפעל הקטן שמנסה לשרוד בכוחותיו האחרונים ? ברור שהשינויים הם קשים וברור שהרבה אנשים נפגעים, אלא שכנראה אין ברירה. הממשלה לא יכולה לדאוג לאדם בן 60, שכל חייו מכר גרעינים, במיקום שאיבד את חשיבותו ולהחזיר לו את רמת החיים שהורגל אליה. אדם זה היה חייב לקחת בחשבון שעלולים להיות שינויים, והיה חייב להיערך אליהם. מי שדאג ללמוד מיומנויות רבות ושונות ומי שלא שם את יהבו רק על מפעל אם אחד, יוכל לשרוד בתנאים המשתנים. מי שלא עשה זאת מופיע כעת בטלוויזיה, בוכה וזועק בחוסר אונים. למעשה אף אחד לא חייב לו שום דבר, כי שום דבר לא בטוח ובחיים הדברים כל הזמן משתנים. האנשים האלה חייבים להבין שמה שהיה לא יהיה. המדינה חייבת לתמוך באנשים ולאפשר להם להתקיים בכבוד, אבל ודאי שלא באותה רווחה כלכלית שהיו מורגלים אליה. על המדינה לדאוג שהאנשים לא ימותו ברעב, אבל ודאי שלא תוכל לספק להם רווחה ממשית. מחוסרי העבודה צרכים להעסיק את עצמם במשהו, לדאוג לצמצם את הוצאותיהם ולחיות בהתאם ליכולתם.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
 |
חנה בירו היא מנהלת חשבונות ומורה. כיום היא עוסקת בהדרכה שיקומית לעיוורים וכבדי ראייה
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
על "קול העם"
|
 |
|
 |
 |
 |
|
רוצים שטור אישי שלכם יתפרסם באתר? קחו את המקלדת ליד ותתחילו לכתוב. את הטור שלחו אלינו בדואר האלקטרוני. שימו לב, לאתר יעלו טורים שאורכם אינו עולה על 300 מילה, ובכפוף לשיקולי מערכת החדשות של NRG מעריב. ציינו את שמכם המלא, וכמה מילים על עצמכם. אל תשכחו לצרף תמונה.
הכתובת למשלוח טורים: ithink@maariv.co.il לפרטים נוספים הקליקו כאן. נראה אתכם... |  |  |  |  | |
|
|
|
|
|
|
|
|