 |
 |
|
|
|
|
| דינה אברמסון מנצרים
על צעדה של תקווה -
ועל הפיגוע שאחריה |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
דינה אברמסון
19/1/2005 14:01 |
|
|
|
|
|
|
|
אלוהים, לא עוד פיגוע.
רק אתמול הכל היה נראה כל כך שונה. אתמול היה היום האחרון לצעדת הנוער של גוש קטיף. הם צעדו בדרכים משובשות משך שלושה ימים, כל יום 21 קילומטר. אני הצטרפתי ביום השלישי.
שרתי בקול ונופפתי בדגלי ישראל ובדגלי כתום. אחד מכל שלושה נהגים צפר לנו, וכבר חשתי שכל המצב יכול להיות הרבה יותר טוב.
ובערב חזרתי לדירה ואז מגיעה הידיעה מלאת האימה, היה פיגוע, צומת גוש קטיף.
רק אתמול הכל היה נראה כל כך שונה. ארבע בחורות הראו לי איך התנפחו להן הרגליים מההליכה, אבל סיכמו שהיה כיף.
היתה תחרות מי יודע הכי הרבה שירים של ארץ ישראל היפה של פעם. היתה התלהבות, תחושה של נחישות, של רצון לשנות, להשפיע. ראיתי נוער בוגר, מלא שמחה, עדינות ואידיאלים, וכבר אמרתי שעם נוער כזה הכל יכול להיות הרבה יותר טוב.
ובערב החדשות ויונית המגישה נראית חמורת סבר ויש הסברים של פרשן אבל הראש בהיסטריה במקום אחר. רק אתמול היה נראה כל כך
שונה.
סיכמתי לעצמי שהנוער הזה שונה מדמות הנוער הקיצוני שמנסים כל הזמן להראות. הבטתי עליהם עומדים בצומת ומנפנפים בכל עוז בדגלים, שרים בכל הכוח. הבטתי בהם ובעצמי וחשתי תקווה. ולמרות ששנת 2004 הייתה עמוסה בצועדים למיניהם, חשתי גאווה. חשתי שיש משהו מיוחד בצעדה. הרגשתי כמו חתיכת פאזל בהיסטוריה ובשעה הרת גורל.
ובאינטרנט עוד אין דיווחים מדויקים על מי ולמה וכמה הפצועים, ובעצם מה זה משנה מי .
באמת שאתמול הכל היה שונה, אפילו מבדח. כשחזרתי הביתה צלצלו מנצרים לשאול אם הכל בסדר.
למה מה קרה?
היה חשד לחטיפה ורצינו לוודא שלא חטפו אותך.
ואני בחיוך - לא, תודה. לא חטפו אותי. והייתי בטוחה שזאת הבדיחה הגרועה האחרונה של הערב.
ויש תחושה כבדה באוויר, שהימים יתחילו להיות יותר ויותר קשים. שיש אינטרס לגרום לנו להתערער. שיש מוטיבציה לפגע. ש"המצב יסלים", קוראים לזה.
ואולי לא. הלוואי לא. אולי, אולי מחר הכל יהיה כל כך שונה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
על "יומן נצרים"
|
|
|
 |
|
|
|
במציאות המורכבת, בין פינוי להתנתקות, מנסה מדי יום רביעי דינה אברמסון להשמיע את קולה ואת קול חבריה בנצרים ובגוש קטיף.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
