 |
/images/archive/gallery/254/042.jpg הלוויתה של א' בקיבוץ עין-דור. צילום:
מקס ילינסון  |
|
|
|
|
| כאשר א', בת עין-דור, ילדה מוצלחת עם נפש שבורה, שמה קץ לחייה במעונות הסטודנטים בירושלים, הופנתה אצבע מאשימה לעבר הקיבוץ הפסטורלי שלרגלי התבור * בשבילי הקיבוץ, במכבסה ובחדר האוכל דיברו השבוע על הטרגדיה וניסו לשווא להתמודד עם הסודות האפלים וההאשמות הכבדות שהותירה על תקיפה מינית בילדותה * אבל הנשים שסייעו לה בשנים המיוסרות טוענות: "הכתובת היתה על הקיר" |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
נאוה צוריאל
5/2/2005 17:00 |
|
|
|
|
|
|
|
מפגן נוכחות חסר תקדים היה השבוע בטקס שנערך לזכרה של א' ז"ל, בת קיבוץ עין-דור ששמה קץ לחייה בחדרה שבמעונות האוניברסיטה העברית, במועדון לחבר של הקיבוץ. האולם היה מלא עד אפס מקום. האווירה מסביב היתה מתוחה וחשדנית. במכתב שנשלח לחברים על ידי מזכיר המשק לפני הטקס, ובלוח המודעות בחדר האוכל, נכתב כי בני המשפחה ימסרו את גרסתם להאשמות הכבדים שהועלו על ידי א', על פרשות קשות של תקיפה מינית, ואשר פורסמו מיד לאחר ההתאבדות.
החברים באו לשמוע האם א', בת הקיבוץ, לקחה איתה לקבר סודות אפלים או שמא רק שמה קץ לסבל המתמשך של נפש מיוסרת. החברים יצאו אולי מאוכזבים. איש לא העז לדבר על ההאשמות. ההורים של א' ושתי אחיותיה ישבו בשורה הראשונה. מלבד חברי הקיבוץ רק חברים קרובים של א' הורשו להשתתף באירוע. הם קראו שירים שכתבה, שהיה בהם לרמז על מה שעתיד להתרחש, כשברקע התנגן השיר "הגוזלים שלי עזבו את הקן". האם פרצה בבכי
בכל פעם שהחלה לדבר.
"היא בקושי הצליחה לדבר, כל הזמן היא נשברה", מספר חבר קיבוץ שנכח בערב, "היא סיפרה על כמה שהם לא הכירו אותה ולא ידעו לתת לה מה שנחוץ. היא לא יכלה לדבר על דברים יותר מהותיים. היא ביקשה מהחברים לא להשפיל מבט כשהם חולפים לידה במדרכות וסיפרה שהם מתכוונים להמשיך לחיות בקיבוץ ולתת לנושא להיבדק. האבא התנהג בצורה נורמלית, כאילו לא קרו דברים מיוחדים, חוץ מהכאב".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
איפה טעינו
|
|
|
 |
|
|
|
אווירה של חשדנות ורוח נכאים שררה השבוע בקיבוץ עין-דור, השוכן למרגלות הר התבור. בקיבוץ, המונה כמאתיים משפחות, שבו כולם מכירים את כולם, ההתאבדות של א' הפכה, באופן טבעי, לשיחת היום. בשבילים, במכבסה ובחדר האוכל מדברים רק על הטרגדיה שפקדה את הקיבוץ, מנסים לפענח מה קרה שם, שואלים איפה טעינו, איך לא ראינו, איך לא שמענו. משהו נסדק במעטה הביטחון שהקיבוץ אמור לתת לחבריו.
"אנחנו כפר קטן", אומר יאן בר, מזכיר המשק, "בדרך כלל אין סודות. ופתאום בא דבר כזה ומזעזע את הכל. קיבוץ אמור להיות מקום אינטימי ובטוח, ופתאום הבועה הזאת מתנפצת. זה גורם לבלבול ולחרדות. יש חרושת של שמועות לכל הכיוונים, לפי רמת הדמיון של כל אדם. אנשים אומרים איך יכול להיות שלא ידענו, שלא זיהינו, שלא ראינו. כולם שואלים את עצמם האם יכלו לעשות משהו, בין אם זה בני קבוצה, שכנים, מטפלות, מורים. פתאום מסתבר שקרה משהו שהשפיע על ילדה אחת ועל מספר צעירים, שאנחנו לא יודעים את המספר שלהם. אנשים לא יודעים אם חלק מהתוקפים מסתובבים בחצר הקיבוץ".
בקיבוץ היה מי שניסה להאשים השבוע את הילדים מחברת הנוער שלמדו במוסד החינוכי בקיבוץ. "נורא קל להאשים", מסתייג יאן, "זה הכי נוח. אתה צריך פחות להתמודד. הרוב המכריע לא מקבל את הכיוון של הגילוי עריות", אומר יאן, "ייתכן שבדתה מלבה. היא לא היתה במצב נפשי טוב וצריך לקחת את זה בחשבון. אני חושב שהיא פנטזה את זה".
עם זרים כמעט איש אינו מדבר כאן. החברים מפגינים סולידריות, לפחות כלפי חוץ. "אני מעדיפה לא לדבר", אומרת חברת קיבוץ שאני פוגשת רכובה על אופניים בשבילי המשק, "דברי עם מזכיר הקיבוץ. זה לא טוב שנדבר". גם חברים שהעזו להעלות תהיות עם פרסום הפרשה, התרככו ושינו את עמדתם. החשדנות פינתה את מקומה לערבות ההדדית, שמאפיינת את הקיבוץ מעמק יזרעאל, שגם לאחר ההפרטה שעבר, המשיך לדגול בחיים חברתיים משותפים.
"גם אנשים שנטו להאמין למה שא' רמזה נסוגו", מספר חבר קיבוץ, שאינו מוכן לחשוף את שמו, "לא רוצים לעזוב את המשפחה לעת צרה. גם אנשים שאמרו שלא יכול להיות שהבת שסבלה כל כך הרבה שיקרה, משנים את הגרסה. עכשיו הם אומרים'אולי הכל התרחש במוחה', ' אולי היא סבלה מבחור שהטריד אותה מינית והיא מייחסת את זה לכל הגברים'".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא עשינו טקס שבעה
|
|
|
|
|
|
|
המשפחה מתגוררת בבית סטנדרטי ופשוט, סמוך לגדר המקיפה את הקיבוץ, שממנה ניתן להשקיף על הר תבור. מאז האסון, שתי אחיותיה של א' - האחת, המתגוררת בקיבוץ, והשנייה, שחיה בעין-שמר - נמצאות עם ההורים. ההורים כמעט ולא יוצאים מהבית. אחד החברים סיפר כי ראה את האב יוצא למכבסה. "מספיק קשה לנו עם זה", אמרה לי אחת האחיות, שהוציאה בדיוק את כלבה לטיול, "כל הזמן מתקשרים עיתונאים. אנחנו יודעים למה כולם נתפסים. עיתונאים לא אמורים להגיע אלינו. הקיבוץ אמור למנוע את זה. עכשיו אנחנו לא רוצים לדבר, אולי בהמשך. לא עשינו טקס של שבעה. אנחנו לא יושבים על מזרנים כמו בעיר. היינו כולם בבית".
המשפחת מעורבת בחיי קיבוץ. האם עובדת במחשבים במפעל מחוץ לקיבוץ והאב במפעל טלדור בקיבוץ, המייצר כבלים למערכות חשמל ואלקטרוניקה. במשך שנים הוא היה הרפתן של המשק. לפני שנים אחדות הוא עזב את הרפת והשתלב בצוות החינוכי בגן של הקיבוץ. אחר כך עבר למפעל.
"במפעל היו המומים", מספר אחד העובדים, "הבת הזאת לא היתה בקיבוץ הרבה זמן. אולי קרו לה דברים כאלה בירושלים והיא מאשימה את כל הגברים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התיק הוקפא
|
|
|
|
|
|
|
הפרשה שהתפוצצה בתקשורת נחתה על החברים כרעם ביום בהיר. "חיצונית היא היתה ילדה חזקה, דומיננטית, לא אובדנית, לכן זה בא בהפתעה גמורה", אומר יאן. השבוע הסתבר לחברים כי המסגרות הרשמיות של הקיבוץ ידעו על המצוקה של א' זה כשש שנים. במכתב שנשלח לחברים לאחר האירוע, נאמר כי בזמן לימודיה בתיכון לאמנויות ולמדעים בירושלים, התלוננה א' בפני מוסדות הקיבוץ על תקיפות מיניות שעברה על ידי מספר נערים במוסד החינוכי של הקיבוץ, ומזכירות הקיבוץ עודדה אותה להגיש תלונה במשטרה. היא ניגשה לתחנת המשטרה, בליווי הוריה, ומסרה עדות ללא זיהוי התוקפים.
הפרשה, כך לפי המכתב, הועברה גם לידיעת מוסדות הרווחה של המועצה ולגורמים טיפוליים בקיבוץ ומחוצה לו. ועדת הייעוץ של הקיבוץ הפנתה אותה לפסיכולוג, ועד לפני שנה הקיבוץ מימן לה את הטיפול. "אין כאן טיוח", משיב יאן לטענות שהועלו כלפי הקיבוץ בכלי התקשורת ועל ידי המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית שליווה את א', " טיוח זה לקבור את הפרשה בחצר של הקיבוץ, כאן היה דבר הפוך, עירוב המשטרה ומחלקת הרווחה".
החשדנות כלפי הקיבוץ גברה כאשר עם חשיפת הפרשה טענו במשטרת עפולה כי לא הוגשה תלונה ולא נפתח תיק כזה מעולם. השבוע היה מי שנזכר שם כי אכן נפתח תיק כזה, א' נחקרה במשטרה, אך התיק הוקפא, מאחר והיא לא היתה מוכנה למסור שמות. "בוצעה חקירה", סיפר השבוע קצין בכיר בתחנה, "אבל היא לא רצתה לספר מי ביצע את האונס. מאחר ולא היו חשודים התיק למעשה נגנז באיזה פינה. מי שחקרה אותה היתה חוקרת הנוער". החוקרת , בהתאם להחלטתו של מפקד התחנה, ג'אמל חקרוש, סירבה השבוע להתראיין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נפש מרוסקת
|
|
|
|
|
|
|
בשנתיים וחצי האחרונות א' לא דרכה בקיבוץ. את סופי השבוע היא דאגה לבלות אצל אחותה בעין-שמר או אצל מתנדבות מהמרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית.
הנתק עם הקיבוץ החל בגיל 15, אז היא בחרה לעזוב ולהירשם לתיכון למדעים ולאמנויות בירושלים ולעבור לגור שם בפנימייה. את הסבל שלה היא דאגה לשמור בפנים. עד שיום אחד הכל התפרץ. "יום אחד היא חזרה לבית הספר חבולה", מספר רוני ארז, מנהל התיכון, "ניסינו לחקור אותה והיא זרקה חצאי סיפורים לאנשי הצוות שלה. היא לא סיפרה על עצמה בהתחלה אלא על אחרים ואז התחלנו להיכנס לעומק הענין. רוב הזמן היא תפקדה יפה ופתאום היו לה משברים שקשורים לפוסט-טראומה. היה לה קשה לתפקד. היינו פותחים לה את הפנימייה שלא תצטרך לחזור הביתה".
בית הספר הפנה אותה ליועצת החינוכית, אצלה התוודתה לראשונה על מה שעברה. א' סירבה במשך תקופה ארוכה להגיש תלונה במשטרה. במהלך השמינית, היא השתכנעה ונסעה עם היועצת החינוכית למשטרת עפולה, אך ברגע האחרון חזרה בה.
"נסעתי איתה למשטרת עפולה אבל היא לא רצתה להגיש תלונה", משחזרת אידה קדוש, היועצת החינוכית, "פנינו לפקידת סעד והגענו גם לחוקר נוער. היא סיפרה פרטים בלי שמות. דברים היו באוויר. אני הבנתי שכל עוד היא לא מתלוננת הם לא יכולים לפתוח תיק. התרשמתי שהיתה פגיעה מתמשכת בעבר. מבחינת תפקוד היא הגיעה להצלחות, אבל בנפשה היא היתה מרוסקת. מורכבות מאוד גדולה מול המשפחה והקיבוץ. כשהנסיעה הביתה היתה בלתי נסבלת, אם בשל פלשבקים ואם בשל תקשורת לקויה, מצאנו קרובי משפחה שיאמצו אותה. זה מאוד כואב. בחורה מסתובבת ומבקשת עזרה ובסוף זה נגמר בסוף טראגי כזה, יש סימני שאלה".
כלפי חוץ אי אפשר היה לראות עליה דבר. א' היתה מצליחנית, ותמיד שידרה אופטימיות ושמחה. בכל דבר שנגעה היא תמיד בלטה והצטיינה. היתה לה אהבה אחת גדולה, לסוסים, רק שם היא מצאה רגיעה אמיתית. גם שם הצטיינה, ואפילו השתתפה בתחרויות קפיצה. החברים לאורווה לא ידעו דבר ממה שעובר עליה. את האהבה לסוסים הביאה איתה לירושלים, שם שכנעה את מנהל התיכון להקים מסגרת טיפולית לאוטיסטים באמצעות רכיבה על סוסים בחוות אמיר בירושלים.
עם סיום התיכון היא שירתה שנת י"ג בקן של השומר הצעיר, גם שם בלטה בנוכחותה. החניכים לא ידעו דבר, אך הגורמים המוסמכים בתנועה ידעו הכל. "כשקיבלנו אותה לפעילות התברר שהיא נתונה במצוקה אישית בעקבות תקיפה מינית שעברה בילדותה, והיא בנתק מהמשפחה והקיבוץ", מספר מזכ"ל השומר הצעיר, יניב שגיא, "סידרנו לה משפחה מאמצת ברעננה והיא היתה מבלה בחופשות אצל אחותה בעין-שמר".
באותה שנה נכנס לתמונה המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית ברעננה, שאליו היא פנתה בבקשה שיעביר סדנאות לקיבוצים בסביבה בנושא. "הרכזת הרגישה שיש יותר מזה", מספרת נועה הריס, מנהלת המרכז, "התחלנו לברר איתה והיא סיפרה שהיא עברה אונס קבוצתי. רק לפני שנה וחצי היא סיפרה על דברים אחרים". בעוד שאת הקשר עם המשפחה א' ניתקה כמעט לחלוטין, הקשר עם המרכז הלך והתהדק.
לצבא היא הצטרפה על תקן של חיילת בודדת והתגוררה בהרצליה, בדירה של האגודה למען החייל. את הטירונות ואת קורס המורות חיילות היא סיימה בהצטיינות. היא שירתה כמורה חיילת בשכונת התקווה, וטיפלה בילדים עזובים. המרכז ליווה את א' לאורך כל הדרך, בדרך לבקו"ם, בטקסים בצבא, והעניק תמיכה נפשית יומיומית. "חמש וחצי שנים היה לה חדר בדירה שלי", מספרת דניאלה טופור, מתנדבת במרכז, "אני הייתי הכתובת הרשמית שלה. לפני שמונה חודשים הלכתי איתה לקיבוץ כי היא רצתה לראות את הבית שלה אחרי כמה שנים שהיא לא ראתה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ילדה שכלתנית, ריאלית, מבריקה
|
|
|
|
|
|
|
באוגוסט היא החלה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית ועברה להתגורר במעונות הר הצופים. המרכז המשיך ללוות אותה דרך הסניף הירושלמי והצמיד לה משפחה מאמצת מביצרון. "היה קשה לבנות איתה אמון בהתחלה", מספרת ליאת שמש, האם המאמצת, "היא מידרה. לא בטחה. ככל שהזמן עבר היא הגיעה לכאן באופן תכוף. בחודש האחרון היא הגיעה לכאן כל שבת. בשבת האחרונה היא נשארה מחמישי עד ראשון. היא היתה ילדה שכלתנית, ריאלית, מבריקה.
"היא אף פעם לא אמרה את שם הקיבוץ. כששאלתי היא היתה אומרת'זה לא חשוב'. היו לה חלומות. היא רצתה להיות בן אדם נורמלי. היה לה קושי להיות עם גברים לבד. עם האבא היא לא היתה בקשר. היא היתה צריכה השגחה כל הזמן. היא רצתה לאשפז את עצמה במחלקה סגורה בטלביה. אמרו לה'אין לנו מה לעשות איתך'. אמרתי לה'תבואי אלינו', אבל היא שמה לה חוק לא להגיע אלינו כשהיא אובדנית. היא לא היתה אובדנית כל רגע. רק כשהפלשבקים היו הופכים להיות תכופים".
א' חלמה לשנות את העולם בכל מה שקשור לטיפול בנפגעות תקיפה מינית. מניסיונה היא הבינה כי אין מוסד שיכול לטפל בבחורות שעברו תקיפה מינית מהסוג שלה. בעידוד המרכז היא כתבה מכתב לוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, שהתכנסה ביום שבו התאבדה, שבו גוללה את סיפור חייה, ואת העובדה כי אין דרך טיפולית ההולמת בנות במצבה. לה, היא אמרה לבנות המרכז, זה לא יעזור, אבל אולי לבנות אחרות שחוו טראומות דומות.
"המציאות שלי עד גיל 15 היתה התעללות מינית, גילוי עריות, מספר מקרים של אונס קבוצתי ועוד מילים שאני לא אוהבת לכתוב", נכתב שם, "מהרגע שנפקחות לי העיניים בבוקר, חלק מהמציאות זה פלשבקים מאוד חזקים. עם הפלשבקים חייבים להתמודד עם הרבה אומץ ועם טיפול אינטנסיבי. כשאני לא מתמודדת טוב, אז אני מאוד אובדנית ופוגעת בעצמי. ובגלל זה הגעתי למחלקה סגורה. אבל מה שאני רואה בחדר לידי עושה לי פלשבקים מאוד קשים למה שהיה.
"אני מצליחה להגיע לרופאה ולהסביר לה את הקושי. הרופאה מקסימה. אבל היא אומרת שאין לה מושג בדברים האלה, ושלי יש יותר כלים ממנה, אבל שאני מאוד אמיצה ושהיא מקווה שהמחלקה תעזור לי במשהו. אחר כך בערב האחיות מדברות איתי. הן לא מבינות למה אני כאן. אומרות שזה לא מקום בשבילי. שהבנות כאן מאוד חולות. ושאני הייתי מתפקדת ושאני סטודנטית. שאצא מכאן. בבוקר מגיע הרופא. הוא בן. מאוד קשה לי לדבר עם מטפלים בנים. אני נשברת ועוזבת את המחלקה. מנסה למצוא מסגרת אחרת.
"בכל ההוסטלים אמרו שאין מקום. אם היה מקום אני לא בטוחה שזה היה עוזר, כי הם של חולי נפש, לא בטוח שיודעים לעבוד עם פוסט-טראומה, ומעורבבים בנים-בנות. אני מנסה להגיע למסגרת של אשפוז יום. מגיעה ליום הראשון בטלביה. יש המון מטפלים גברים - שואלים שאלות ואני מפחדת וקשה לי לדבר איתם. אני מסתכלת לבנים על השפתיים, מנסה להבין את המילים. אבל באוזניים, בעיניים, בגוף, יש רק בנים של אונס קבוצתי ועוד אחד. ועוד. ב' איתנים' וגם ב' מעון ירושלים', המסגרת של אשפוז יום היא מעורבת. ב' הדסה' לא הסכימו לקבל אותי כי יש שם ילדות מאוד צעירות עכשיו ושוב-המסגרת לא מתאימה לי. אני מיואשת מאוד. אני חוזרת למחלקה הסגורה. הם מסרבים לאשפז אותי כי אני לא פסיכוטית ואין להם כלים לעזור לי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איך סגרו את התיק?
|
|
|
|
|
|
|
במרכז מפנים אצבע מאשימה כלפי כל הגורמים שהיו מעורבים בטיפול בפרשה, הקיבוץ, המשפחה, המשטרה, ומשרד הבריאות, שידעו הכל, אך בפועל, לטענתם, ההתנהלות הרשלנית שלהם לא מנעה את האסון שבו הכתובת זעקה מהקיר. "איך המשטרה סגרה תיק של ילדה בת 15? איך מנהל מחלקת אשפוז פסיכיאטרי נותן לה ללכת? איפה האחריות המקצועית כרופא? איך חברת קיבוץ מוגדרת כחיילת בודדת? אם הקיבוץ ידע כל השנים למה הוא לא עשה דבר?", שואלת נועה, מנהלת המרכז.
בקיבוץ מסתייגים מהדברים. "כמו שהאמא אמרה לי'תזכרו תמיד שיש יותר מאמת אחת'. האמא של א' ביקרה אותה פעם בשבועיים, היתה מדברת איתה על בסיס יומי בטלפון והיה לה קשר הדוק איתה. היא נסעה איתה לביקורים משפחתיים לאחותה בעין-שמר. המשפחה עשתה את שלה כל השנים. המרכז קיבל את כל מה שא' אמרה במלוא המובן, אבל הדברים לא היו ככה".
משרד הבריאות הגיב כי הוא עושה הכל על מנת לאפשר לאדם לקבל את הטיפול המתאים לו וכי ברוב בתי החולים הפסיכיאטריים קיימות מחלקות נפרדות לנשים ולגברים. א', אומרים במשרד הבריאות, אכן טופלה במערכת, אך לא ניתן למסור פרטים לגבי מקרים ספציפיים בשל סודיות רפואית.
במכתב שהשאירה א', בכתב ידה, היא ביקשה: להודיע לאחיות שידאגו שההורים "לא יהיו לצדי תרום את איברי גופי ואת כל רכושי למרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בשרון".
ביום רביעי שעבר הגיש המרכז עתירה לבג"ץ ודרש כי א' תיקבר בעין-שמר ולא בקיבוץ עין-דור. לאחר דין ודברים בין ההורים למרכז, האם הרימה ידיים והסכימה כי בתה תיקבר בעין-שמר. ההורים ושתי אחיותיה של א' השתתפו בלוויה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
