 |
/images/archive/gallery/260/281.jpg ראש הממשלה אריאל שרון עם מרית דנון. צילום:
משה מילנר, לעמ  |
|
|
|
|
| מרית דנון, המזכירה של ראשי
הממשלה רבין ושרון, לא יכולה
לשתוק מול ההסתה והאיומים |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
בן כספית
15/2/2005 7:34 |
|
|
|
|
|
|
|
"אני מרגישה בתוך רעידת אדמה. אני מרגישה כאילו אני יושבת באותו אולם, על אותו כיסא, רואה אותו סרט אימה, והקהל אדיש. בתור מי שישבה על הכיסא הזה גם אצל רבין, שניקתה את המגירה שלו ביום ראשון למחרת הרצח, שהוציאה משם את חצי שפופרת משחת השיניים, את חצי קופסת כדורי האופטלגין, את חצי קופסת הסיגריות, אני מרגישה שזה חוזר על עצמו. אם חלילה יירצח כאן ראש ממשלה נוסף, אני פשוט לא אוכל להמשיך לחיות כאן. אני לא מצליחה להבין את האדישות של הציבור, את אפס המעשה של הרשויות שמוסמכות לטפל בדברים האלה".
מרית דנון מדברת. המזכירה המיתולוגית, האישית, של ראש הממשלה, שמלווה ראשי
ממשלות מאז תקופת יצחק שמיר, לא יכולה יותר לשתוק. שלשום הראה לה אריאל שרון את מכתבי הנאצהשהגיעו לשרים בממשלתו. היא הלכה הביתה ופרצה בבכי. לא נרדמה כל הלילה. אחר כך התקשרה לעליזה גורן, מי שהיתה יועצת התקשורת של רבין, ואל אפרת דובדבני, שעבדה בלשכת רבין (היום מנכ"לית המשרד של שמעון פרס), ואמרה להן: "אנחנו לא יכולים לשתוק יותר. צריך לדבר. צריך להעיר את האנשים. מה השקט הזה של כולנו? למה אנחנו מחכים, שזה יקרה פעם נוספת? אני לא אוכל לעמוד בזה".
"אתה לא מבין כמה זה חוזר על עצמו", היא אומרת, "זה פשוט אותו הדבר. אותו סרט. אני יושבת כאן, על אותו כיסא בדיוק, רואה את המראות, שומעת את הקולות ולא מאמינה. לא למדנו לקח? אף אחד לא הפיק כאן שום לקחים? בפעם השנייה לא יהיו תירוצים לאף אחד. אי אפשר יהיה להגיד לא ידענו ולא שמענו".
בתקופת רבין היתה דנון מקבלת את שיחות הנאצה ישירות אליה. "הייתי תמימה, הטלפונים היו מגיעים עד אליי, ואני הייתי מנסה, כמו ילדה, להתווכח איתם. היו מקללים אותו, 'בן זונה, בוגד, בן מוות', ואני הייתי שואלת איך הם לא מתביישים להגיד את זה על מי שהקדיש את חייו למדינה, לצבא, לכולנו. היום אני כבר לא תמימה. אני מודאגת. אני לחוצה. אני לא מסוגלת לראות אותו מחזה פעמיים".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"הכול עולה לי בחזרה"
|
|
|
 |
|
|
|
דנון חשה בדיוק כפי שהרגישה אז, בחודש-חודשיים שלפני רצח רבין. "השנאה הזו של כולם, ניבולי הפה, ההסתה. אני לא אשכח את זה. זו אותה אווירה בדיוק. עכשיו, הכל פתאום עולה לי בחזרה. הכל צף החוצה. אני נזכרת פתאום באותו יום ב-4 באוקטובר, חודש לפני הרצח, כשהיתה בכנסת ההצבעה על אוסלו. דמתי (נהגו של רבין, ב"כ) היה צריך להעביר מכונית של ראש הממשלה מהלשכה לכנסת, וזרקו עליו בלוקים. אני זוכרת את הפרצוף שלו כשהוא נכנס לכאן, מזועזע, ללשכה.
"ואני לא אשכח את פואד. המכונית שלו הותקפה מחוץ לכנסת. הוא עמד כאן, ליד הכיסא שלי, באותו מקום, באותה לשכה, ואני לא אשכח את המשפט שהוא אמר.'מרית', הוא אמר לי,'הייתי בעזה, ראיתי מחזות ודברים נוראיים בחיים שלי, כזה רצח בעיניים עוד לא ראיתי'.
"היום המצב נראה לי גרוע יותר. זה התפשט. זה גדל. אני זוכרת את אפרת דובדבני חוזרת מהאירוע בווינגייט עם רבין המומה כולה, מזועזעת. ואני שואלת את עצמי איך זה יכול להיות. אני לא אדם דתי, אבל אני נותנת כבוד לדת, לכיפה, ואני שואלת איך האנשים האלה מסוגלים באצטלה של אהבת ישראל לעשות את כל זה, להפיץ את השנאה הזו, ועוד לטעון שראש הממשלה מסית נגדם".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"איפה הרוב הדומם?"
|
|
|
|
|
|
|
מרית הרימה אתמול טלפונים. הדממה מעיקה עליה. "אנחנו, האנשים שהלכו עם רבין עד היום האחרון, והיום עובדים עם שרון, אנחנו לא נוכל להסתתר אם זה יקרה שוב. ואני שואלת את עצמי: איפה הציבור? איפה הרוב הדומם? זה לא מציק להם? זה לא חורה להם? כולם מדברים על הטרור הפלשתיני, על טרור בתוך המשפחה. ומה, זה לא טרור? זה משתולל, זה אוכל אותנו מבפנים, ואף אחד לא עושה שום דבר".
היום , בניגוד לתקופת רבין, מסננים את שיחות הטלפון המגיעות למרית דנון. גם המכתבים עוברים טיפול מיוחד ומועברים במהירות לשב"כ. אבל זה לא מונע מהשנאה לפעפע ולחדור ללשכה. ראש הממשלה סיפר אתמול על האיומים להוציא את רעייתו לילי ז"ל מקברה. גם מכתבי האיום ממשיכים לזרום. התחושה הכללית היא של דז' ה-וו.
עליזה גורן, לשעבר יועצת התקשורת של רבין: "זה פשוט דמיוני. התחושה דומה. זה לא יכול להיות שהפעם לא ימצו עם האנשים האלה את הדין, שהיועץ המשפטי יחזור על השגיאות של אז. האנשים האלה צריכים לדעת שאסור להם להרים ראש. אסור לוותר להם. זה בנפשנו".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
