 |
/images/archive/gallery/268/729.jpg חברים מפלוגה ב' בבית החולים. מימין: יצחק דנינו, איתן חייט, רפי כהן, ירון כודדה, קובי אוחיון, המ''פ ערן כהן, עדי צירלין, חן עמוס ואדיר שבת
צילום: יוסי אלוני  |
|
|
|
|
| הדמעות היו השבוע חזקות יותר מאחוות הגברים של
פלוגה ב'. יחד הם נזכרים ברגעים המתוקים ובחברים
שנהרגו: ראובנוב הזמיר, בוזגלו הנדיב ונגר היצירתי |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
מרדכי חיימוביץ'
4/3/2005 5:00 |
|
|
|
|
|
|
|
"תראה את הגוזלים", לוחשת אמא של יעל לערן המ"פ. משהו תם וילדותי יש בתמונות של יעל ההרוגה ושל ארוסה הפצוע אופיר. "במסדר הסיום של קורס מט"קים היא עמדה בצריח, אבל בקושי ראיתי אותה", מתאמצת אמא הלן לחצוב מפניה חיוך. "כאלה ק-ט-נים", מושך ערן את המילה, לפנות בה מקום לכל הרוך שיש בו. "אז תאר לך אותה, קטנה שלי, עומדת ומלמדת חיילים כאלה גדולים", מוסיפה אמא. "ועוד על כלי כזה מפלצתי", מוסיף הוא, "היתה מאוד קשוחה איתם", חותכת אמא.
"את יודעת שיש לי מילואימניקים שלא יעברו דרך החורים האלה?", הוא מצביע על פתחי הכניסה למרכבה. משישי בלילה, ימים של גיהנום עוברים על רב-סרן ערן כהן, מ"פ פלוגה ב'. מתרוצץ בין בתי החולים, בין הלוויות, בין בתי האבל. הוא, תרמילו הכחול ופלאפונו המתרוקן. אנחנו בבית של יעל אורבך שנהרגה שלושה שבועות לפני חתונתה עם אופיר גונן. ערן זוכר את אופיר מגיע לפלוגה, עצור כזה. מדבר מעט. "רק פעם אחת תקע בי מבט שיכול להרוג", הוא מספר להלן, "כשהוגרל לא לצאת לפעילות".
הלן מלטפת את האלבומים שעל ברכיה. כאילו הזיכרונות הספונים בהם ישמשו לה חומת מגן. אתמול, לראשונה מאז הלילה ההוא, דיברה עם אופיר. "הוא בכה, אבל לא מספיק, אתם חייבים לגרום לו לבכות, משהו קשה מאוד עדיין תקוע שם בפנים", היא אומרת למ"פ. המ"פ רוצה לדעת מתי ראתה את יעל בפעם האחרונה. הלן מספרת שבשישי בערב. גיהצה לה את הבגדים, ניסתה לשכנע אותה לא לצאת. "למה לכם?
", הפצירה , "מחר שבת ולכם מחכה יום מפרך עם חלוקת ההזמנות לחתונה". אבל יעל לא רצתה לשמוע. אמרה שהיא לא יכולה לעשות את זה לאופיר.
"את בכלל יודעת", זרקה לאמה, "מה זה הקשר הזה בין מילואימניקים? מה זה אחוות פלוגה ב'?". יום עשיתי איתם להבין פשרה של אחווה. עם ערן ועם קובי סגנו. ועם חייט ושבת ודנינו וצירלין וגרייבסקי. עלינו לירושלים להלווייתה של אודליה חוברה, שוטטנו במסדרונות תל-השומר. סיפרו לי בצחוק ובדמע על ראובנוב, על בוזגלו ועל נגר ההרוגים. האנשים והשטויות. השתדלו לרדד את האמירות כדי לא להישאב למערבולת. אני שאלתי איך נהיו חברים והם זרקו לי מילים. המון מילים. מילים שניסו לטשטש את העובדה שהסבר אין. האמת שלא הייתי מופתע. גם כששאלתי את עצמי מה פשר האחווה בפלוגה שלי, יצאתי נקי מתובנות. אני רק יודע שהחברות הגיעה על קצה האצבעות, בחשאי. הלכנו במסעות, שתינו "כל שלושה מימייה" ופתאום נהיינו חברים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"כולנו אוהבים את המדינה"
|
|
|
 |
|
|
|
איך? למה? ייתכן שבין 18 ל-19 אתה נסחף לרעיונות טוטאליים, ולנו מכרו את החברות כרעיון טוטאלי. "אם לא תהיו תלויים אחד בשני, תהיו תלויים אחד ליד השני", נכתב באדום על פח בכניסה למאהל. 40 שנה אחרי שלא דיברנו צלצלתי לג'יג'ה מכפר מל"ל. הוא זיהה אותי מההגה הראשון. אמרתי לו שאחד מבני הכפר נבחר לראש ממשלה ואני צריך לכתוב את פרופיל נעוריו. ג'יג'ה עזב הכל ברגע והתחיל להסתובב איתי בין חצרות הכפר. וזאת בעצם אחווה מאוחרת, לא?
"מה מקור האחווה שלכם?", אני שואל את איתן חייט לפני דלת ההזזה של כירורגית ב'. "כולנו אוהבים את המדינה, רוצים לתת לה משהו", הוא אומר ומישהו זורק: "התחלת לדבר גבוה, הא?". חייט 11 שנה בפלוגה. סובל מכוויות ברגל ימין ובאוזן פגועה. אשתו נאוה, ספגה רסיסים בידיים וברגליים והיא מאושפזת במחלקת הפלסטיקה. "בוא ואתן לך את המשפט שלך", חייט מקפיץ את רגלו לזרז את זרימת הדם, "אנחנו מיקרוקוסמוס של ארץ ישראל היפה".
פלוגה מכל הקצוות, אבל ללא קצוות. בלי אנשי עסקים עשירים, בלי נתמכי סעד. ומישהו אחר מוסיף: "מערכת היחסים פה כל כך אישית שאנחנו מכירים אחד לשני את השערות בתחת".
הם באו מהנח"ל, מגבעתי ומגולני. חי"רניקים. פלוגה ב'. חבר מביא חבר. גרעין של ותיקים מוקף במעטפת של צעירים. עד שהמעטפת עצמה נספגת לתוך הגרעין. פלוגה מידבקת. הזוכה בה ב"מספר מוות" הוא זה היוצא לפעילות. שטופה מבצעיות שטחים, אבל עד לפיגוע בסטייג' אף לא שרוט אחד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אין מצב שאני נשאר"
|
|
|
|
|
|
|
פלוגה ב' התגלגלה בקלקיליה, בחלמיש ובעמנואל. שם חשף הגדוד מכונית תופת ועצר מחבלת לפני שנכנסה לישראל. אנשי ב' ניהלו מרדף בוואדי אלקנה אחר שלושת המחבלים שהתחפשו לחיילים ופגעו באוטובוס בעמנואל. כשהיו במחסום בבית-רימא הורה חייט המפקד לשפר עמדה. שעה אחר כך נפתחה אש על המקום שבו עמדו. "תוך כדי אש הוא זרק לנו את הקסדות", מספרים לי שבת וחן שמצטרפים אלינו.
ערן כהן המ"פ הוא בן 37. פיזיותרפיסט באזרחות. משרת בב' כבר 15 שנה. לפני כחמש שנים קיבל את הפלוגה. הפיגוע תפס אותו בתפר העברת הפיקוד לסגנו קובי. ערן גאה שבתעסוקת חברון, אוקטובר 2001, הוצבו אנשיו בחוד, על גבול שטח איי. כשנפתחה האש הלכו הצנחנים על אבו סנינה ופלוגה ב' תוכננה להיכנס לשכונת שעאבה. "הבנתי שאני צריך לבחור את מי אני הולך לסכן, אבל ברגע שפשטה השמועה כולם התנהגו כאילו הם יוצאים". ערן עבר בין האנשים ושמע דברים כמו: "אל תשכח אותי" ו"אין מצב שאני נשאר".
ביוני 2002, אחרי "חומת מגן", גויסו בצו 8. אחרי שלושה ימים יצאו למעצרים בעזון. עשרה נגמ"שים, 75 איש, רק שניים נשארו במאהל. החולה, וזה ששמר עליו. ובתוך כל המלחמה המתמשכת, היה זמן גם למשימות אחרות. השש-בש בפלוגה ב' מוגדר כמשימה. בכל מחזור מילואים יש תחרות על פי תקנון שקבע הסמ"פ לשעבר, עורך הדין רוני. מי רשאי להשתתף? מתי משחקים? מה קורה למי שלא מתייצב לתחרות? את הגרלת המשחקים ואת התוצאות מאשרים שני עורכי דין, מילואימניקים מהפלוגה. המנצח מקבל גביע.
פעם, כשהיו באזור חברון נפרשו בין שבעה מוצבים והשחקנים היו מוסעים ביניהם, כשמפקדת הפלוגה דואגת להציב להם מחליפים בפעילות המבצעית. למחזיק הנוכחי בגביע, אם חשוב לכם, קוראים אריאל. לפניו היו צ'יקו ואליאס. ובסוף כל תעסוקה היו עושים חאפלה גדולה, הרבה בשר נזרק לאש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הרבה אופי, הרבה לב"
|
|
|
|
|
|
|
תרגיל אחרון עשו לפני חודשיים. דצמבר בצאלים הקרה. ראובנוב התקשר לפני זה אל כולם. "אתה מביא את הפסטות, אתה את הרטבים". היו כובשים יעד והוא היה מחכה להם. עם מדורה דולקת, קדירה מהבילה וקפה חם. כשהם מדברים על רונן ראובנוב הם נשפכים. "הרבה אופי, הרבה לב", אומרים לי.
חייט בטוח שהוא ואשתו ניצלו הודות לראובנוב הגדול. "עמד בצד שלנו וחטף את כל מה שהיה בדרך אלינו". ראובנוב היה איש גדול עם רוח גדולה. הנשמה של פלוגה ב'. אהב לשיר את שיר הרובאים: "שם הרחק ביער אוהל סיירים ובאוהל שלושה רובאים. . .". ובמיוחד אהב את שיר הקצינה: "הו הקצינה, הו הקצינה עם תלתל על. . .". את השורות שמשמיעים לי הם מסיימים בשלוש נקודות, "כי החרוז לא מתאים לעיתון". היו מילואימניקים צעירים ששוררו איתו וכונו "פרחי ראובנוב".
כשראובנוב התחיל בזמרה שלו, הוא תפס במידה מסוימת את מקומו של צירלין החובש שכולם קוראים לו חופ"ל (חובש פלוגתי). צירלין , בן 37, הוא מקשישי פלוגה ב'. שלוש מפקדות עברו מעליו, אבל "מבחינת רעש, דציבלים וחדוות חיים לא היו כמו ראובנוב והאנשים שלו", הוא קובע.
חברות מיוחדת נקשרה בין ראובנוב לגרייבסקי. יחד יצאו לארצות-הברית, שכרו דירה בניו-יורק ועבדו בהובלות. ראובנוב היה סוס עבודה. מרוקן משאיות סדרתי. תוך כדי היה מחליף ארבע פעמים חולצות שספגו זיעה מגופו האדיר. בכסף שהרוויחו קנו אוטו, עברו איתו 13,000 קילומטר בחודשיים. "13,000 קילומטר ו-13,000 דוחות", אומר מישהו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפלוגה זרמה דרכו
|
|
|
|
|
|
|
כשהיו בקו האחרון היה ראובנוב בגבס עד המותניים. החבר'ה צחקו עליו שבטח עשה בכוונה. כדי להשתמט. אבל ראובנוב הגיע לקו בשבתות עם הג'חנון. "כולל רסק עגבניות", הם טורחים להבהיר לי. כשאחד מהחברים היה בקומה מתאונת אופנוע, ביקר אותו ראובנוב יום יום. הבחור החלים ואביו בא עכשיו ללוויה של ראובנוב.
הפלוגה התרגלה לזרום דרכו. גם בצבא, גם באזרחות. אם מישהו לא היה מגיע למפגשים הוא היה נותן לו בראש. חייט מספר שערב מפגש אחד חזר מברצלונה וניסה למכור לראובנוב ג'ט לג. "ג'ט לג מברצלונה? ", פתח עליו. וחייט הגיע כמו בובה לאירוע. פיקניק בצפון? אישה שרצתה לחגוג לבעלה יום הולדת? טלפון אחד, אתם יודעים למי.
גם אותו אירוע במועדון לרגל יום הולדתו של גרייבסקי התחיל בטלפון של רויטל לראובנוב. ערן לא הגיע למועדון וכשראה באינטרנט את הידיעה לא חשב על אנשיו. מה להם ולמועדונים? קובי הסגן אומר שתמיד היו חוגגים בבית, הפעם הלכו בגלל הקריוקי. "אתה מבין? החקלאי הזה, בוזגלו, נסע שלוש שעות כדי להיות שעתיים עם החבר'ה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אני רוצה אותו"
|
|
|
|
|
|
|
זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה התייצב איציק בוזגלו. את שירות המילואים על פי החוק סיים מזמן. אבל לפני שלוש שנים שמע שיש צו 8 והחליט לבוא. "חייב להתגייס", אמר לאנשים. בישיבה שלפני היציאה לשטח פנה המג"ד למ"פים: "הגיע אליי אחד בן 37, מישהו רוצה אותו?". ערן חשב שאיש בן 37 שמתנדב חייב להיות משהו מיוחד. "אני רוצה אותו", אמר . ובוזגלו היה באמת איש מיוחד. עם לב פתוח ויד נותנת.
מחזור מילואים אחד הפך אותו לאבא של כולם. ולא רק בגלל הגיל. כמכור ל"שחור", ערכת קפה תמיד היתה בסביבתו. כבעל חברת טיולי ג'יפים, היה מתקן להם את הרכבים. לפעמים היה מגיע אל הג'יפ התקוע עוד לפני התחזוקה. למפגשים שלהם דאג להביא גנרטורים, מחצלות, מנגלים. מארגן הפעלות לילדים. היה קונה בשר ואוכל אחר. ניסו בכוח להוציא ממנו כמה שילם, אך הוא היה הודף אותם: "לא נורא, לא נורא".
רכוב על וספת שליחויות מתל-אביב הגיע אריק נגר למילואיו הראשונים באליקים. הוציא פיצות מהארגז וחילק. "קטן ממני ביום", אומר צירלין בן ה-37, " אבל אני נראה כמו הדוד שלו".
תגדיר לי אותו. . .
" ברדקיסט, סופרסטאר, מלך השטויות, איש בלי שעון, חי את הרגע".
קובי : "הוא עדיין כזה".
צירלין : "כן, צוחק עלינו מלמעלה".
אהבת אותו.
"אח אמיתי. היה מציק ומרגיז ובכל זאת הייתי חולה עליו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הפך לרמבו של הפלוגה"
|
|
|
|
|
|
|
נגר הגיע מצ'וקמק מהנח"ל ולמד את כל הקרביות בפלוגה ב'. "הבן אדם התאהב והפך לרמבו עם הבנדנה שלו. לוחם בכל רמ"ח איבריו", הם מתארים אותו, "החוליה הקלאסית היתה עם ערן או קובי במרכז, צ'יקו ונגר באגפים".
קובי מספר שהיו דברים שרק נגר ידע לעשות, שטיקים שהיו רק שלו. "לפעמים היה משתלט על הקשר ועושה קולות של כבשה", הוא צוחק, "ילד, ילד". צירלין החובש מספר שנגר היה רווק שעבר בין הבחורות. כשהיו חוזרים מפעילות, כולם היו נופלים שדודים. רק הוא, מכורבל תחת שמיכותיו, היה מתלחשש בפלאפון עם הבנות. היה בן בית אצל המ"פ ערן. פעמיים בשבוע היה מתייצב במושב שלו לשחק כדורסל. אחר כך היה נשאר לשתות בחצר.
פעם, כשעבד כמרכיב של רהיטי איקאה, צילצל בהול לערן. כשהמ"פ הגיע, הוא מצא את נגר רוכן על קרשים ועל ברגים בבית לקוח זועם. "אני לא מוצא את הידיים ואת הרגליים", הודה באוזני ערן.
בצהריים מרים חייט טלפון למחלקה לבדוק אם נאוה שלו עדיין ישנה. שבת אומר לו שיתחיל ללכת על קביים. צירלין מציע שהכי טוב שיתחיל לרוץ. "אחרי הריצה יהיה לך הרבה יותר קל בהליכה". חייט נדהם ובסוף צוחק: "אתה מבין למה אני אוהב אותם?", הוא שואל אותי. בשעות האלה ערן רחוק עוד יותר מהצחוק. הוא צריך להיכנס אל יואל שעדיין לא יודע. המ"פ מתעקש שרק הוא יודיע לו. "אני מכיר את האנשים שלי יותר טוב מכל עובדת סוציאלית".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"איך לא הצלחתי לעזור להם?"
|
|
|
|
|
|
|
יואל קיבל רסיסים בבטן, בלסת, בכתף, באף. בשעה שערן ויואל מאחורי דלת סגורה אני שומע שלימור אשתו מאושפזת גם היא. ראייתה נפגעה מהבזק הפיצוץ והיא סובלת מרסיסים בפנים, ברגל ימין, מחורים בעור התוף. "תיתני לי מהסבל שלך", מבקשת אמא אסתר, "איזה חלק מהסבל את רוצה, אמא? מהעיניים, מהפנים, אולי מהרגל, אמא". אחרי הדברים האלה יוצא ערן מהחדר של יואל. אמנם חיוור, אבל קל יותר. "זהו, סיפרתי לו".
איך הוא הגיב?
"בכה המון, אמר:'איך לא הצלחתי לעזור להם'. אמרתי לו שלא היה מה לעזור, כי הם נהרגו מיד".
וזה הרגיע אותו?
"המשיך לבכות. אמר שלא יראה שוב את החיוך של ראובנוב ואת טוב הלב של בוזגלו. סיפר שכששכב פצוע שמע את אשתו קוראת 'יואל' ולא יכול היה לענות לה".
בחדר היה גם אופיר שאיבד את חברתו יעל. ערן שאל אותו אם הוא יודע על כולם. אופיר אמר שלא. וערן שאל אם הוא רוצה לדעת. ואופיר אמר שכן. וערן סיפר, ואופיר הקשיב דומם.
אחר כך הוציאו לאופיר עוד רסיס ואלוף משנה אחד שרצה להצחיק אותו אמר: "אתה נראה נורא". אז אופיר ענה לו: "גם אתה, אבל אצלך זה מלידה". ואז השעה נהייתה קצרה, ואנחנו היינו צריכים להספיק להלוויה בירושלים וחייט עוד הספיק לצעוק אחרינו: "תנו נשיקות לגרי", וצירלין צעק לחייט: "גרייבסקי חזק". וקובי צעק לצירלין: "הוא רק נראה חזק".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"גרמנו לפצועים לחייך"
|
|
|
|
|
|
|
כל הדרך לירושלים ניגנו הפלאפונים במאזדה של קובי. זה מודיע שהוא עולה מחר לבוזגלו, זה מציע שניכנס לצהריים בדרך אל העיר. "לצערנו, אכלנו היום בבתים אחרים. . .", עונה לו קובי. ואחרי זה, כאילו לרפד את העובדה הקשה, הוא אומר: "אין פצוע שהיינו אצלו ולא גרמנו לו לחייך. יואל היה מעולף אתמול. אחרי חמש דקות איתנו התחיל לצחוק".
וערן מספר שאתמול היה בהלוויית בוזגלו והספיד: "אני חושב שהצלחתי להעביר למשפחה את הדמות שלו כמו שהיתה". והמשפט הזה וגם זה הוא נחמת מוכים בתוך ים הכאב הזה.
בפתח בית ההלוויות בסנהדריה עומד רוני, הסמ"פ לשעבר, עטוף מעיל שחור. המעיל של רוני, האישה שעוברת עם עגלת סופר מלאה סידורים, האיש המזוקן שעובר בינינו וצועק: "גמור, גמור, גמור", נותנים תחושה שאפילו באביב שנחת לפתע, אין מתיקות בעיר הזאת. מסע הלוויה של אודליה חוברה הוא מהשקטים והמאופקים שראיתי. מאות עומדים בדממה כשאלונקתה מוצאת בדרך לגבעת שאול.
גרייבסקי, כבוי עיניים עומד ומחבק את רויטל. אוחזים זה בזה כדי לא להתפרק. אודליה הכירה ביניהם. הם זוכרים אותה משתגעת משמחה בחתונתם לפני חמישה חודשים. כשהשמש שוקעת על מבשרת ונבי סמואל גומרים לקבור את אודליה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הצל שלהם ילווה אותנו"
|
|
|
|
|
|
|
"אהבה את החיים בצורה מטורפת", אומר לי גרייבסקי, "אף אחד לא עמד בקצב שלה". לא הצלחנו לדבר איתו בגבעת שאול והוא מתקשר למכונית. דחוף לו לדבר. מהקסטל עד נתב"ג הדיבורית שלו: "אני, אמרו לי תגיד 'הגומל', ניצלת. אבל אני מרגיש כאילו חתכו לי חתיכות מהלב. אז כמה שאני גמור מבפנים אני חייב להיות חזק. לקבור חמישה אנשים בשבוע - לא הרבה עוברים את זה. לראות את דנינו ואת חייט מתייפחים על הקבר. אני אומר לך ידידי, בלתי אפשרי. בלתי אפשרי לחלוטין לראות אותם ככה".
איך יהיו המילואים הבאים?
"הצל שלהם ילווה אותנו. לא יכול לתאר לעצמי את החיים בלעדיהם. אם עד עכשיו היינו מגובשים, עכשיו אנחנו משפחה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פלוגת בירא"ן
|
|
|
|
|
|
|
קולו של גרייבסקי ממלא את המאזדה ונוגע בתקרה. כאילו היה מרחף מעל ראשיהם הרכונים של ערן וקובי. שפופים הם מתכננים יומיים מילואים חזרה לפסים. האם שיחות עם פסיכולוגים או ניווטים קלים? רוצים לאסוף את המשפחות, להוציא קלטת, לקרוא לפלוגה בירא"ן, על פי ראשי התיבות של ההרוגים.
בחושך אנחנו חוזרים לתל-השומר. ערן וקובי רוצים להשכיב את הפצועים לישון. פוגשים בכניסה את צ'יקו. עזב את העבודה באמצע כי נורא התגעגע. עוברים אצל יואל. אומר שהוא קצת עייף, אבל כבר דיבר עם הילדים. עוברים אצל דנינו. סובל מאי תפקוד עצבים ברגל שמאל. כואב, אבל בסדר.
דנינו, חתיכת עבר יש מאחוריו. ב-1993 עלה המארב שלו על שני מטענים בגזרה המערבית בלבנון. מפקד הכוח ועוד שישה נהרגו. דנינו תפס פיקוד ויצא משם בשלום. עד ליום שישי האחרון. עוברים אצל אופיר בכירורגית ב'. יושבים ברחבה על קולה ובורקס מסמורטטים. צחוקים. האיש של הבייגלה, "3 בעשר", עובר במסדרון. שואלים את עצמם מאיפה להתחיל לנגוס, מהמלח או מ"הבלי מלח"? ואולי בכלל ילכו על שומשום. מלח היה להם כבר מספיק.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
