 |
/images/archive/gallery/296/651.jpg חברי גרעין ''צבר''.
צילום: אלי דסה.  |
|
|
|
|
| ילדים של ישראלים שכבר 20 שנה אוטוטו חוזרים מאמריקה, מה חסר להם? החיים מסודרים, ההזדמנויות קורצות, הפוטבול פנטסטי והקניונים מפנקים. רק שאז נכנס להם לראש ג'וק תמוה: להתגייס לצבא ההגנה לישראל |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
ורד קלנר
30/4/2005 15:25 |
|
|
|
|
|
|
|
מרחוק הם נראים כמו עוד חבורת חיילים בהמולת יום ראשון. יש עליהם עדיין ריח של בית, אבל הם כבר עם רגל מנטלית אחת בבסיס. חנוטים במדים, קורסים תחת תיקים גדולים מדי, מדברים בהתלהבות בינם לבין עצמם. צריך להתקרב כדי לגלות את הסוד שלהם, את סוד הזהות הקרועה של ילדים שהוריהם הישראלים בחרו להגר לארצות הברית, אבל הם, בניגוד לרוח הזמן ולא פעם גם בניגוד לרצון משפחתם, החליטו לחזור ולהתגייס לצבא תחת המטרייה המגוננת של גרעין צבר.
כשאין להם קהל זר הם מדברים אנגלית. אם עוצמים עיניים, אפשר לדמיין בקלות שמדובר בתלמידי קולג' טיפוסיים, מצוידים בסלנג האינפנטילי מפס הייצור של "סטרדיי נייט לייב". אבל
אז למישהו בורח מהפה "רגילה" או "שמירות", ובהינף חרמשי אחד הם פתאום חוזרים ללב ההתיישבות העובדת, להלן דגניה א' וב', הקיבוצים המאמצים של צמד גרעיני צבר, מחזור גיוס נובמבר 2004.
כשהם עוברים לעברית קשה לאתר שרידים של מבטא אמריקני. הם מגלגלים את שתי השפות בקלות של בני בית. רק הלהט הציוני שלהם, רווי הפאתוס האנכרוניסטי, מסגיר את הזרות שלהם. צריך לא מעט אנרגיה כדי להוציא מהם משהו אחר חוץ מססמאות על חובה לאומית. פה ושם, ורק לרגע, הם מוכנים להודות, שלפעמים קשה פה ולפעמים הם מתגעגעים לבתים הנוחים שהשאירו באמריקה, אבל מהר מאוד הם חוזרים ומיישרים שורה. מניפים את הדגל עוד יותר גבוה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"להגיע לכל ילד יהודי"
|
|
|
 |
|
|
|
האמא הקולקטיבית של החבורה הקולנית הזאת היא קרן לוזון, צעירה שנשארה בתנועת הצופים קצת יותר מדי זמן. ביתה ברמת גן הוא תחנת ביניים מוכרת לחברי הגרעין, בייחוד אם בא להם בורקס טרי וקולה.
לוזון, אמא לשניים פרטיים משלה, מתפדחת, אבל לצורך הצילום לובשת בכל זאת מדי חאקי צופיים. היא מסבירה שהכל התחיל כשתנועת הצופים הישראלית, במסגרת מאמציה "להגיע לכל ילד יהודי באשר הוא", הקימה את הנהגת צבר בארצות הברית. היום כבר יש שם 15 שבטים לילדים דוברי עברית, ממנהטן ועד לוס אנג'לס, שמקבלים על בסיס קבוע מנה גדושה של "אהבת ישראל, ציונות וכל המילים הגסות האלו".
אחרי שעיכלו את מנת האידאלים הבסיסית, מחכות לחניכים שתי אפשרויות. רובם בוחרים להמשיך בתלם האמריקני המתבקש ונרשמים לקולג', אך יש כאלה שנופלים בשבי ומבקשים להתגייס לצבא הישראלי.
ב-91' החליטו בתנועת הצופים ובאגף תושבים חוזרים של משרד הקליטה, בראשות נדיה פריגת, ליצור מסגרת שתספק משענת ארגונית ומשפחתית לבני הנוער האלו. הם מקיימים סדרת סמינרים עוד בארצות הברית, כדי להסביר למעוניינים מה מחכה להם בישראל. ואז, עם בוא הקיץ, מגיעים חברי הגרעין לקיבוץ המאמץ (דגניה או יפתח, ובשנה הבאה גם מעוז חיים ורמת השופט), משפשפים קצת את העברית באולפן, מטיילים, עוברים מיונים ביחידות הצבא השונות ובאזור נובמבר-דצמבר מתגייסים.
"רוב הבנים משרתים בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, כולם ביחידות קרביות, רבים מהם נהיים קצינים", משוויצה לוזון. "מהגרעין האחרון יש שישה קצינים מתוך 32. עשינו חשבון שיש לנו כבר 350 בוגרים וש-75 אחוז מהם נשארים בישראל. מה שיפה בעיני זה ש-35 אחוז מחזירים אחריהם את המשפחות שלהם".
הם מתיישבים על הספה בביתה של לוזון, מוכנים להיחשף לרגע, העיקר לעשות קצת נחת להורים הרחוקים, שלא משנה איפה הם, השבוע יקנו "מעריב". וגם כדי לספר לחבריהם הישראלים שמה שכולנו רואים כמובן מאליו ואפילו מעיק, הוא עבורם הגשמת חלום. מין גרסה דוברת אנגלית של שיר ישן של נעמי שמר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ההרפתקן מעמק הסיליקון
|
|
|
|
|
|
|
יגיל ביינגלס, 19, משרת בחטיבת הנח"ל:
"ההורים שלי עברו לקליפורניה מתישהו בשנות השבעים, כשאבא שלי רצה לגמור דוקטורט בהנדסה. זו היתה אמורה להיות נסיעה לשנה ואז לחזור, אבל אבא שלי גמר את הדוקטורט והמשפחה עברה לעמק הסיליקון, לעיר סאניוויל. אמא שלי תמיד רצתה לחזור. היא אומרת שפה זה הבית שלה, אבל כל הזמן אמרו 'עוד שנה' ו'עוד שנה', כמו כל הישראלים. בסוף נשארים שם.
"לא היה קל למשפחה שלנו בישראל. אח של אמא שלי נהרג במלחמת יום כיפור, לכן באנו לבקר כאן פעם-פעמיים בשנה. קרובי המשפחה היו שואלים אותנו מתי אנחנו חוזרים, אבל אף אחד לא התכוון ברצינות, כולם הבינו שאנחנו נשארים. היה נוח שם, זה בטוח. שקט, בתי ספר, אוניברסיטה. הכל מסודר. כל אחד יודע מה יהיה השלב הבא שלו בחיים. אף אחד לא משנה פתאום כיוון.
"הרגשתי שם בבית, נראה לי. בבית שלי תמיד דיברו עברית. בכלל, בסאניוויל יש הרבה ישראלים. כל החברים שלנו היו ישראלים שירדו מהארץ. בכל שישי בערב הזמנו הביתה עוד משפחות ישראליות לארוחה ובחגים ובאירועים כמו ה'ג'ואיש פילם פסטיבל', הישראלים מתאספים ונפגשים. אני וחברים שלי, למרות שאנחנו אמריקנים, צחקנו על אמריקנים כאילו שאנחנו ישראלים, נגיד על איך שהם מחכים בתור לקולנוע, ויש תור ארוך, ויש קופה פנויה, אבל אף אחד לא יעבור תור, חוץ מאיתנו, כמובן.
"כמובן שהתחברתי לסטייל האמריקני. היו דברים שעשיתי שההורים שלי לגמרי לא הבינו, אפילו מילות סלנג. נגיד אם מישהו שואל: '?What ' s up ', אפשר לענות לו:'צ'ילינג', מין קול כזה. כשאני עונה ככה לאבא שלי, אין לו מושג מה אני אומר, או נגיד ספורט, שזה עניין גדול בארצות הברית. מאוד אהבתי פוטבול ותמיד רציתי לראות משחקים ביום ראשון, ואמא שלי תמיד אמרה: הם סתם מרביצים אחד לשני.
"נראה לי שההורים שלי לא מרגישים שם בבית. אולי אבא שלי קצת יותר, בגלל העבודה. יש לנו צלחת לוויין של ערוץ ישראלי שמשדרים בו תוכניות מפה. ערוץ 2, ערוץ 10. אמא שלי רואה חדשות וכל מיני 'שישי בגאון' ואבא שלי מסתכל מדי פעם. גם אני לפעמים, אבל לרוב התעצבנתי עליהם כשהם ראו את הערוץ הישראלי בזמן שאני רציתי לראות הוקי או משהו.
"כשהייתי בן שמונה, אחותי הגדולה החליטה להתגייס. הייתי צעיר, אז אני רק זוכר שכשביקרנו בישראל לא ממש הבנתי למה היא גרה לבד. אחר כך, כשהיא חזרה לארצות הברית, אחותי השנייה כבר התגייסה לצבא. הייתי בן 14, ואת זה אני זוכר יותר טוב. אני בטוח שאבא שלי העדיף שהיא תישאר בבית ותתחיל ללמוד, אבל בסוף ההורים שלי תמכו בה.
"ידעתי שאחותי נהנתה בגרעין צבר והיא גם המליצה לי ללכת לסמינרים של הגרעין. הלכתי, הכרתי חבר'ה, זה נראה לי מעניין, אז המשכתי. היה לי קשה להחליט. סיימתי תיכון אחרי כיתה י"א והתחלתי קולג', אבל שמתי לב שהלימודים לא ממש בראש שלי ולעומת זאת הצבא כן. נמאס לי קצת מארצות הברית וגם ידעתי שמתישהו ארצה לחזור לארץ, ולחיות בישראל זה גם לעשות צבא, כי בכל מקום פה שואלים: מה עשית בצבא? רציתי להשאיר לי דלת פתוחה.
"אמא שלי אמרה לי לעשות מה שאני רוצה. דווקא לאבא שלי היה קשה שהבן היחיד שלו הולך לצבא, שחס וחלילה משהו עלול לקרות לי. הוא כל הזמן אמר: 'למה אתה רוצה לסכן את החיים שלך?'. גם לסבא ולסבתא שלי היה קשה שהנכד שלהם רוצה ללכת לקרבי. אמרתי לאבא שלי שדברים רעים יכולים לקרות בכל מקום. אז נכון שהסיכון בקרבי גדול יותר, אבל אני מוכן לקחת אותו. אבא שלי רצה שאחכה עם זה שנה-שנתיים, שקודם אגמור קולג', אבל בחרתי ללכת לצבא ולא כדי לעשות להם דווקא. זו לא הכוונה. גם לא כדי להתרחק מהם. פשוט רציתי לנסות חיים אחרים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המפוכחת מקונטיקט
|
|
|
|
|
|
|
ישראלה נוף, 19, מדריכת קליעה במתקן אדם:
"מאז שהגעתי לישראל אני לא מפסיקה לחשוב שזה גורל. המשפחה של אבא שלי הגיעה לפה מרוסיה, פולין וגרמניה. המשפחה של אמא שלי ממרוקו. בשבילי, זה ששני העולמות נפגשו בארץ ישראל זה מאוד מרגש, אבל צריך להודות שההורים שלי קראו לי ישראלה לא בגלל ציונות אובססיבית אלא כי לסבא שלי קראו ישראל.
"גדלתי בכפר הנוער מאיר שפיה שליד זכרון יעקב, שם אמא שלי עבדה כאחות ואבא שלי עשה כל מיני דברים שלא קשורים לתחום הלימודים שלו. זו היתה ילדות מאוד נחמדה עם הרבה טיולים. כשעזבנו, הייתי בת שמונה, אז הכל נשאר לי כמו חלום.
"לאבא שלי יש בן דוד במנהטן והוא רצה לנסות לעבוד באמריקה לשנה-שנתיים, כמו שכולם אומרים. אז עברנו לסטנפורד, קונטיקט. מקום עם איכות חיים. היינו די בשוק מהמעבר ובגלל שלא הכרנו שם אף אחד, התקרבנו אחד לשני. יש לי אחות שגדולה ממני בשנה ועוד אח ואחות צעירים ממני. לקח זמן עד שהסתגלנו. היה לנו משבר של שפה. אמרו לי:'גיב מי פייב', ולא הבנתי מה רוצים ממני. כתבתי על חתיכת נייר '5' ונתתי. כולם צחקו עלי.
"היתה לי חברה אחת, קתולית אדוקה, וכבר בגיל שמונה התווכחנו על ישו. אבא שלי אמר לי:'אל תדברי איתה על דת'. אחרי שנה אמא שלי שלחה אותנו לבית ספר יהודי. זה היה אפילו עוד יותר קשה חברתית, כי האוכלוסייה שם היתה של יהודים מאוד עשירים. היה נורא חשוב איך את מתלבשת, איזה בגדים יש לך".
החלום הכלכלי של ההורים שלך התגשם?
"בעיני כן. בהתחלה הלכנו לקנות בגדים יד שנייה בחנויות של צבא הישע. אפילו לא היה לנו גרין קארד. אני דווקא חשבתי שזה כיף לעשות קניות במחסני צבא הישע. כילדה זה לא משנה. כשאמא שלי התקבלה לעבודה כאחות, המצב הכלכלי השתפר. אז היום הם גרים בבית, שולחים את הילדים לבית ספר פרטי וגם קונים בגדים בחנויות רגילות ולפעמים אפילו יוקרתיות. זה גם ההבדל ביני ובין האחים הקטנים שלי. הם גדלו לתוך זה. אני באתי באמצע, עם כל הישראליות שלי. אחותי היא אמריקנית עם הורים ישראלים.
"רמת המעורבות שלנו באה לידי ביטוי בזה שהלכנו לצעדת ישראל ושדיברו איתנו רק עברית, אבל אף פעם לא ידעתי בדיוק מה קורה פה עם הפלשתינים. בכל מקרה הייתי לטובת ישראל. הדגל הישראלי, התקווה, היו בשבילי, לייק, מאוד מיוחדים. כל השנים חשבתי על עצמי כעל ישראלית. רק כשהגעתי לפה הבנתי כמה אני אמריקנית".
למה החלטת לחזור?
"לאחותי הבכורה יש אומץ שלי אין. אני תמיד עושה אחריה והיא החליטה שלא טוב לה באמריקה ולא בא לה קולג', אז היא הלכה לצבא. אם היא לא היתה עושה את זה, לא הייתי חושבת על זה בעצמי. מהטלפונים איתה ראיתי שהיא מה זה מתבגרת ומחכימה מהחיים. היא נתנה לי חשק לחזור. הכל נראה מאוד זוהר מרחוק. דגל ישראל וכל זה. היה לי קרייבינג (התאוות) לזה. הייתי בטוחה שפה הכל יותר טוב.
"בדיוק גם התקבלתי לאוניברסיטת שיקגו, שהיא מאוד נחשבת, והתחלתי שנה ראשונה. בארצות הברית לא מקובל לעזוב לימודים באמצע. כבר היו לי שותפות וקשרים עם הדיקן, אבל ויתרתי על החוויה האמריקנית בקולג' לטובת משהו אקזוטי יותר. ההורים שלי דאגו. אבא שלי התנגד כי רצה שאלמד ואתחיל משפחה. הוא קצת בלחץ. מצד שני, אמא שלי אמרה לי: 'אם זה לא עוזב אותך, סעי. רק תפסיקי לנג'ס לכולם'. עכשיו הם בעניין של לייעץ לי מה לעשות בצבא.
"אמא שלי פחדה שאני אבוא ואתאכזב. היא אמרה לי: 'כשאת באמריקה את אוהבת את כולם, כי הם יהודים וישראלים וכשתגיעי לשם תגלי שיש לך טעם קצת יותר ספציפי'. היא אמרה לי שישראל זו מציאות, לא רק חלום. יש תרבות אגרסיבית, יש עניין בטחוני, פלשתינים. היא דאגה להוריד לי את הציפיות לאפס ותודה לאל שהיא עשתה את זה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"כיף לשבת באוטובוס מלא חיילים"
|
|
|
|
|
|
|
"היה לי חלום על צה"ל. כל הזמן התרגשתי מהמדים. עכשיו אני מבינה שלא הכל פה ורוד. תמיד כשהתווכחו איתי באמריקה על הפלשתינים, הגנתי על צה"ל. לא היה לי שטח אפור. הייתי בטוחה שצה"ל צודק. גם היום אני חושבת ככה, אבל אני יודעת שזה מסובך יותר. באמריקה קל לראות בישראל גוש אחד של טלית שכולה תכלת. פה רואים שהוויכוח קורע את העם. לפני כן לא ידעתי שיהודי יכול לא להסכים עם יהודי אחר. מוזר לי לשבת ליד חרדי באוטובוס והוא לא מסתכל לי בעיניים, וגם כל הערסים. בטירונות לא ציפיתי לבנות האלו, אבל מבחינתי זה בסדר. אני שמחה שהבועה התנפצה.
"יש גם דברים שמפתיעים אותי לטובה. אני אוהבת את החום הישראלי, שנהג אוטובוס יכול להתחיל שיחה, שאנשים יותר יוזמים. פעם נסעתי עם אבא שלי ברכבת שנתקעה, וחצי שעה אנשים ישבו וחיכו לטכנאי. אבא שלי אמר שאם זה היה ישראל, אנשים היו קופצים מהרכבת. שם אנשים ישבו וחיכו. אני גם אוהבת את זה שיש פה בנים שאני יכולה טו דייט. אוכלוסיית הבנים הרלוונטיים באמריקה היתה מאוד קטנה".
את מתגעגעת לארצות הברית?
"אני לא אחת שתעשה שחור-לבן. היה בן גרעין ששם דגל ארצות הברית בחדר וכולם כעסו עליו. לדעתי אפשר ליהנות משני העולמות. לי אמריקה נתנה המון. אני כל הזמן משווה דברים לשם. נגיד, כשהגעתי לפה נדהמתי מכמה אנשים מטיילים, חווים את החיים. בארצות הברית אולי נוסעים לקרוז מאורגן. זה לא מקובל סתם לנסוע להודו. מה שאני אוהבת שם, ואין פה בכלל, זה האינסוף. יש שם הכל. את רוצה סרט נידח משנות השלושים? אם יש לך קצת כסף את תשיגי אותו. אף אחד לא יגיד לך שאין סיכוי להתקבל לרפואה. ופה כן.
"ויש שם גם הישגיות, תחרות עצומה להגיע רחוק מבחינה אקדמית. יש לזה צד פחות יפה, אבל ללמוד, להצטיין, להגיע לקריירה טובה ולספק למשפחה שלך משהו גדול ויפה, זה הרבה. פה יש הרגשה של סבבה. אז נתחיל ללמוד בגיל 27, וגם זה בסדר. ישראלים עוברים בצבא בית ספר לחיים, ואם לא היתה מלחמה, אז הצבא היה בית ספר מצוין לחיים. אומרים לי שאני אשנה את דעתי ואהיה שבוזה וארצה להשתחרר, אבל עכשיו כיף לי לשבת באוטובוס מלא חיילים. זה עושה לי טוב".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המורעל מקליבלנד
|
|
|
|
|
|
|
דניאל ניסמן, 18, משרת בחטיבת הנח"ל
"אבא שלי, דב ניסמן, ייצג את ישראל ב-400 מטר פרפר באולימפיאדת מונטריאול ב-76', וזו גם הסיבה שהוא עזב. הוא קיבל איזו מלגה, אני לא יודע מה, אבא שלי לא מדבר אם לא שואלים אותו. אני יודע שהוא נסע, פגש את אמא שלי, שהמשפחה שלה מניו יורק, והם התחתנו. הם עברו לישראל וחיפשו עבודה בתחום ההנדסה, אבל לא מצאו משהו טוב וחזרו לקליבלנד, שם ייסדו עסק משותף לתיקון מדפסות מחשב. עכשיו זה עסק מאוד משגשג.
"נולדתי בארצות הברית ונקודת המפנה מבחינתי היתה בכיתה ז'. ההורים שלי שלחו אותי לביקור בישראל והתחלתי לשאול את אבא שלי שאלות. סבתא שלי ניצולת שואה. הסיפור שלה מטורף. סבא שלי היה בשיירות לירושלים. פתאום קלטתי שהפכנו מלהיות כלום בשואה לעם של מייבשי ביצות שמקים צבא. זה מדהים.
"באמריקה הצטרפתי והדרכתי בתנועת בית"ר, ששם היא לא תנועה ימנית. זו פשוט תנועה למי שאוהב את ישראל. לימדתי את החניכים שלי לא רק על ז'בוטינסקי אלא גם על הרצל ובן גוריון. נסעתי לסנאט לעשות לובי למען ישראל, להעביר שם סנקציות נגד סוריה. גם השתדלנו לפעול באוניברסיטה, כי בעיר שלי יש הרבה פעילות ערבית והפלשתינים בארצות הברית עושים המון רעש, מקימים מחסומים כדי להראות מה הישראלים עושים. אנחנו השתדלנו ליידע אנשים מה באמת קורה פה.
"ההורים שלי תמכו בפעילות שלי, עד שהתחלתי לדבר על הצבא. בהתחלה הם לא חשבו שאני רציני, אבל כשהצטרפתי לגרעין צבר הם נבהלו. אמא שלי אמרה: 'מה צריך לעשות כדי שלא תלך?'. אבא שלי היה בגולני במלחמת לבנון וזו היתה חוויה קשה בשבילו. ויכוחים ממש לא היו, הם רק שאלו אותי כל הזמן אם אני בטוח שזה מה שאני רוצה. עניתי להם: 'אם הברירה היא בין להישאר בארצות הברית ולהיות אומלל או לנסוע, מה אתם מעדיפים?', והם ענו, כאילו בצחוק: 'תישאר ותהיה אומלל'.
"אבל אני יודע שהם גאים בי. אני מאוד אוהב את הצבא. אני אוהב את מה שאני עושה. אני אוהב את השיבוץ שלי ביחס"ר נח"ל. אני אוהב את המפקדים שלי, והמחלקה שלי ידועה כמחלקה עם קשרי חברות הכי טובים. זה קשה, את יודעת, אבל באתי לכאן עם כוונה להיות הכי טוב. היום בשדה התעופה היה הכי קשה, יותר קשה מהגיבוש. כשהגלגלים נכנסו לבטן המטוס החזקתי את הראש ושאלתי את עצמי: מה בכלל אני עושה פה. יום אחר כך יצאתי מזה. אילנה, המנהלת של הגרעין, לקחה אותי לבנק, לסדר תעודת זהות, מענק עלייה. מזל שיש לי את הגרעין. הקיבוצניקים הם אנשים מקסימים ואני יודע שהמצב בקיבוצים לא משהו.
"בכוונה באתי לישראל לפני הזמן כדי לעשות מיון מוקדם לסיירות, אבל כשהגעתי לפה אמרו לי שאני לא יכול להצטרף, כי אני רק שבוע בארץ ולא יודע עברית. אז בבוקר של יום הסיירות הלכתי ללשכת גיוס ואמרתי: 'יש פה כל כך הרבה אנשים שרוצים להיות ג'ובניקים, אני רוצה משהו ואתם אפילו לא נותנים לי לנסות?'. אז אמרו לי: טוב, סע לוינגייט.
"עברתי גיבושון של יומיים לסיירת מטכ"ל, אבל שלחו אותי לשייטת. ידעתי שאני לא אעבור את הגיבושון של השייטת. אני לא מאוד טוב במים. אחר כך הזמינו אותי לצנחנים, אבל ויתרתי. זה היה סיכון, כי צנחנים, או מיי גוד, בגרעין שלי כולם רצו צנחנים. בגלל ששני החברים הטובים שלי הלכו לנח"ל ויתרתי על יחס"ר צנחנים בשביל יחס"ר נח"ל. שמעתי שיחס"ר נח"ל טוב יותר וזה נכון. תכתבי. אני יודע שאם הייתי בצנחנים הייתי סובל, כי זה ראש אחר, וכל מה שאומרים על הנח"ל הוא נכון. אנחנו במקומות הכי גרועים, כי יודעים שאנחנו הכי טובים.
"נכון, אני מתגעגע בטירוף לחברים שלי, לחברה שלי, לאוכל לא כשר, צ'ייניז, איטלקי, למרות שפיתה וחומוס יותר טוב מכל דבר. בצבא יש לי הרבה זמן לחשוב ואני חושב הרבה על אמריקה ומתגעגע, אבל אין שום דבר כמו המדים האלה, הסמל הזה. הכומתה אמנם קצת מבאסת, אבל בקרוב נקבל כומתה ירוקה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הישראלית מאלבמה
|
|
|
|
|
|
|
אדווה ויינשטיין, 20, קצינת חינוך בהתהוות
"אמא שלי היא ישראלית שנולדה פה. אבא שלי נולד במרוקו והגיע מצרפת בגיל צעיר. הם למדו יחד באוניברסיטה, אבא שלי מתמטיקה ופיזיקה ואמא שלי סוציולוגיה, ואחרי החתונה נסעו לניו יורק כדי שאבא שלי יוכל לעשות שם דוקטורט. אני נולדתי בניו יורק. מפה לשם הגיע הפוסט דוקטורט, אחר כך אבא שלי קיבל קביעות ופתאום עברו 20 שנה. עברנו ממקום למקום בגלל העבודה של אבא שלי. כשהייתי בת שש עברנו לאלבמה. כן, אלבמה. אבא שלי קיבל שם קביעות.
"ההורים שלי מאוד אוהבים את הארץ. הם לא יורדים. את יודעת איך זה, ארצות הברית היא בית זמני. אוטוטו חוזרים לארץ. כל דולר מיותר נשמר כדי לבוא לבקר בארץ. יש לי שתי אחיות ואח, גידלו אותנו כישראלים. אמא שלי סיפרה לי, שכשהייתי בכיתה א' חזרתי עם שיעורי בית שבהם ביקשו ממני לכתוב כמה משפטים, ואני כתבתי: 'שלום, אני אדווה ואני ישראלית'. זה לא היה קל לסחוב את השם אדווה. בכל פעם שראיתי מורה נתקעת על רשימת התלמידים, הייתי אומרת לה: 'השם הזה שאת לא יכולה להגיד, זאת אני'.
"החברה הכי טובה שלי, שהיא יהודייה אמריקנית, תמיד אמרה שהבית שלי הוא בועה ישראלית. הבית היחיד שיש בו מגב וסמרטוט רצפה. בכל נסיעה לישראל חזרנו עם מזוודה מלאה בחלבה, שקדי מרק, ממרח שוקולד של עלית וחלות של סבתא שלי. המוזיקה ששמענו בבית היתה עברית. עד היום צוחקים על השליטה שלי בשירי סוכנות ולהקות צבאיות שכמעט אף אחד לא מכיר.
"לפני שהתחלתי כיתה ח' סבא שלי חלה בסרטן ומצבו הידרדר. אמא שלי נסעה לחיפה ואנחנו הצטרפנו אליה. גרנו פה שנה ואני למדתי בבית ספר דתי לבנות. סבא שלי נפטר עוד לפני תחילת הלימודים, אז התחלתי את השנה ברגל שמאל. לקח לי הרבה זמן להתאקלם. כמה חודשים לא פתחתי את הפה, אבל אחרי השוק התרבותי והציונים האיומים, פתאום היה שינוי מדהים. כשגרנו באלבמה אף פעם לא הרגשתי קשר עמוק עם החברות שלי. הקהילה היהודית שם מאוד אמריקנית. כל מפגש עם חברה דורש תיאום מראש ונסיעה של 20 דקות, וכאן אני יכולה לנסוע באוטובוס לראות סרט בעיר ואמא שלי לא דואגת.
"באמצע אותה שנה אמרתי לאמא שלי: 'כל הזמן אנחנו אומרים שאוטוטו חוזרים, אז אם עוד שש שנים זה לא קורה, אני אבוא ואתגייס ואחכה לכם פה'. ההורים שלי מאוד שמחו מעצם זה שאני רואה את העתיד שלי בארץ ולא בארצות הברית. בסוף אותה שנה היה קשה לעזוב, אבל לא היתה לנו ברירה. זו היתה שנת שבתון של אבא שלי והיא נגמרה.
"בגיל 17 גמרתי תיכון באלבמה ונורא רציתי לעלות לארץ מיד, אבל ליתר ביטחון הגשתי בקשות לכמה אוניברסיטאות. בינתיים אמא שלי גילתה את אתר האינטרנט של גרעין צבר והציעה שבזמן שיש לי אלך לסמינרים שלהם בארצות הברית. התקבלתי לאוניברסיטת אלבמה וקיבלתי מלגת מצטיינים, אז למה לא. הסמינרים שנערכו בניו יורק היו ההזדמנות לצאת מאלבמה ולנסוע לעיר הגדולה, להיפגש עם חברים.
"למצב הפוליטי לא היה קשר להחלטה שלי להתגייס. אני רוצה להיות בצבא גם אידאולוגית וגם אישית ולא משנה איזה ראש ממשלה יהיה פה. כשאני פה, אני מרגישה עד כמה אני ישראלית. לפני שנה לקחתי חיילים שלי להשתתף בפרויקט 'תגלית' של הסוכנות. זו היתה חוויה מעניינת בשבילי לפגוש את הצעירים האמריקנים ולהרגיש עד כמה אני לא שייכת לשם. נגיד, לפני שביקרנו ביד ושם, עברנו הרצאת הכנה. שמתי לב שכל האמריקנים התלחשו מאחורי כל הזמן, ואז אני קולטת שכולם שם עסוקים בלשלוח אס-אם-אסים ושאחד מהם בכלל שותה בירה. כל כך כעסתי. ביקשתי מהמרצה להפסיק, נזפתי בהם, פרצתי בבכי ועזבתי את החדר.
"יש דברים שקצת מקשים עלי. עד שבאתי לפה, ההורים שלי דאגו להכל ופתאום אני צריכה לטפל בחשבון בנק, לעשות כביסה. כשאני מגיעה מהצבא והדבר היחיד שבא לי זה ללכת לישון, אני צריכה קודם לקנות אוכל, להדליק את הדוד וגם הצבא עם הביורוקרטיה שלו יכול להיות מתיש. אני נאלצת לבזבז ימים שלמים במשרד הקליטה בקשר לזכויות שלי, ואני שואלת: מה קרה לשירות לקוחות? למרות ששם לא סבלתי את הזיוף הזה. למרות הכל, אני מרגישה שפה המקום שלי. אני הרגשי שבכתה בהשבעה, והלב שלי מפמפם כל פעם שאני שומעת את ההמנון".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
