שליפות עם דיוויד לנדאו
אתרוגים? כל יום אני מביט במראה ובודק את עצמי. ציונות דתית? בדור וחצי האחרון מתפתחת להיות אסון שמאיים על עצם קיומה של המדינה היהודית. דיוויד לנדאו שולף משמאל
עם תום שירותו, החל לנדאו לעבוד ב"ג'רוזלם פוסט", שם שימש בין השאר כראש מערכת החדשות והכתב המדיני. כשעזב את ה"ג'רזולם פוסט" עבר לנדאו ל"מעריב" ושימש כפרשן מדיני, ולאחר מכן עבר ל"הארץ" והתברג לתפקיד ראש דסק החדשות. תפקידו האחרון, לפני שמונה לעורך "הארץ" הנוכחי, היה עורך המהדורה האנגלית של העיתון. עם כניסתו לתפקידו כעורך "הארץ", ייסד לנדאו טור פרשת שבוע ומדור סאטירי חדש מבית חבורת "אפעס".
בן 58, מתגורר בסופי שבוע בירושלים, ובאמצע השבוע בתל אביב. הוא נשוי ואב לשלושה - אחד מהם תושב אלון שבות שבגוש עציון, וסב לארבעה נכדים. 34 שליפות עם דיוויד לנדאו.
חנוך מרמרי
במישור האישי, אני חב לו רבות על שקידם אותי בעבודה, ועל כך שסוכך עליי מפני אחרים שלא חפצו ביקרי. הרקורד שלו כעורך "הארץ" מזהיר ממש, כי הוא קיבל לידיו עיתון קטן וצנוע ותוך פחות מעשור וחצי, הצליח להוריש עיתון גדול בכמה מובנים: נפח, ערכים וערכיות. מרמרי הוא סיפור הצלחה.
נאום האתרוגים של אמנון אברמוביץ'
כל בוקר אני מביט במראה, ובודק האם אני בטוח בצדקת דרכו של עיתון "הארץ", שאותו אני מנווט לכיוון מסוים מאוד של תמיכה איתנה, עקבית, ונלהבת כמעט במדינות ההינתקות של אריאל שרון. חלק מן הביקורת שנמתחת כיום על שרון נראית בעיני מופרכת. כל הדברים שכביכול מוצגים כפגמים במשטר הדמוקרטי, כמו העובדה שהוא לא הציג בקשה למשאל עם וכדו', נראים לי ביקורת מופרכת ומגמתית.
גדעון לוי
עיתונאי אמיץ לב שמתעד את ההיסטוריה שלנו, ואשר יירשם בהיסטוריה ככזה.
אמנון דנקנר
אחד הסופרים המבריקים ביותר שכותבים היום בעברית. מבטו על החברה הישראלית חד ומעמיק, והוא אדם שנון ומשעשע. יש באישיותו צדדים כוחניים, אך בסך הכל הוא אדם מעניין.
קמפיין "איפה הבושה"
אני גר ממש קרוב לבית מעריב, וכל פעם שאני עובר שם ורואה את השלט הגדול "איפה הבושה" התלוי עליו, אינני יכול שלא להעריך את התעלול השיווקי המוצלח. מעבר לכך, יכול להיות שבאיזה שהוא מקום הקמפיין הזה יכול גם להועיל, ואם כן מדוע לנו צרות עין וקנאה על מהלך שבסך הכול צריך לעורר חיוך או התפעלות, או אף שניהם.
ג'ודי ניר מוזס שלום
אינני מחפש להיות שונה וחריג, כי אני יודע שהבון-טון בברנז'ה ההוא להוקיע את אמנון דנקנר ולגחך על ג'ודי ניר מוזס, אולם בשני המקרים קשה לי ללכת בתלם. אני רואה בג'ודי אישה מאוד חיונית ונמרצת, ואיני סולד מתכניות הטלוויזיה שלה, בניגוד לאחרים.
מקור ראשון
אין לבטל את העיתון הזה כלל וכלל. במעין הפוך על הפוך אני שמח בשגשוגו הנוכחי ובמאמץ שמושקע בו, כי בכך הוא מהווה תחרות ישירה ואמינה ל"הארץ" בחלק מסוים של החזית. טוב לכל עיתון שיש לו מתחרה רציני, ואני, שכל כך מעוניין שהאנשים החיים בתוך הקהילה הדתית המודרנית ישקלו לראות את עיתון "הארץ" כעיתון הבית שלהם, רואה ב"מקור ראשון" מתחרה רציני.
בשבע
מאתנו והלאה. הוא כלל לא מתחרה ב"הארץ". זה שמכנים אותו "עיתון" מראה עד כמה שהשפה גמישה, ושלמילים ישנה משמעות רחבה מאוד. עיתון בכל זאת צריך לענות על סדרה של תכונות מסוימות, ואיני חושב ש"בשבע" עונה עליהן. "בשבע" דומה למסורת של חלק מעלוני בית הכנסת היותר מגמתיים או למסורת העיתונים החרדיים-המפלגתיים.
הצופה
באנגליה, גדלתי כילד בבית שבו אבי היה חתום על "הצופה", שאותו הוא היה מקבל בשבועיים איחור. אבל זה לא הפריע לאבא שלי. הוא היה מחכה לעיתון בכיליון עיניים כדי לקרוא את המדור הספרותי בשקיקה, ונהנה ממנו הנאה מרובה, כך שיש לי פינה חמה בלב לעיתון. אבל מעבר לנוסטלגיה, היום מדובר בעיתון שהוא חלק אינטגרלי ממאבק שאני סולד ממנו. העיתון, כמו חלק גדול מן הציבור שהוא מייצג, סטה – שלא לומר בגד, במקורות שמהם היה יונק בעבר.
כוכב נולד
אין לי חיבור אישי לתכנית, למעט העובדה שבזמנו של מרמרי, הוחלט לפרסם את הצילום של נינט בעמוד הראשון, עקב זכייתה בתחרות, וסביב ההחלטה הזו רעשו וגעשו הרוחות בעיתון, כך שגם מי שלא ראה את השידור, כמוני, למד את כל הסוגיה לפרטי פרטיה.
דודו טופז
בשבילי, מה שהוא לא יעשה, תמיד תהיה צרובה בתודעתי, ללא תקנה, העובדה שבתחילת שנות השמונים הוא כינה את עדות המזרח "צ'חצ'חים". כל פעם שאני רואה אותו אני נזכר בזה, וזה מעיב מבחינתי על המשך הקרירה שלו, אם כי זה לא בסדר מבחינתי, כי הוא עשה דברים רבים בהמשך הקריירה שלו. אבל מה לעשות, בשבילי הרושם העז הזה נשאר.
ארץ המתנחלים
כמי שמחויב לעיתון "הארץ" בכלל, ולמדור של גדעון לוי בפרט, נערם אצלי מצבור של תסכול במשך שנים כה רבות. הציבור הישראלי מפנה עורף ולא מוכן או מעוניין לשמוע ולקרוא על הצד השני. והנה, סוף סוף רואים סדק, כאשר מישהו בעל שיעור קומה לאומי כמו חיים יבין, מצליח גם להרחיב את הסדק הזה. וזה מסב לי נחת רוח רבה.
ידידיה מאיר
שנינו יושבים באותו בית קפה בתל אביב, ובכל פעם שאני רואה אותו, אני אומר לו שמשבוע לשבוע הוא הולך ונהיה מצחיק יותר. אני מעריך את נחישותו ונחרצותו, כי בתחילה הוא לא זכה למחיאות כפיים מכול רחבי הקשת, והיו רבים שתקפו אותו וזלזול בו. יחד עם יאיר חסדיאל שכותב איתו, לאט לאט הצליח לייצב את המדור, ויותר אנשים מחפשים את "אפעס".
א"ב יהושע
היו לו ספרים כמעט טובים, אך עמוס עוז יש רק אחד.
ערביי ישראל
כל חיי אני מייחל ומתפלל ליום שבו אני אחשוב על ערביי ישראל, כמו שהייתי רוצה שאמריקאי ממוצע יחשוב על יהודי אמריקה. המצב הזה זה קיים בזעיר אנפין, בחיפה ובירושלים, אך צריך לשאוף שיתרחב לכל המדינה.
מדינה יהודית
מיום עָמְדי על דעתי, שאפתי לחיות את חיי במדינה יהודית, ולא משום שנתקלתי באנטישמיות כלשהי. ידעתי שארגיש שלם יותר ונוח יותר אם אחיה במדינה יהודית, ולכן היה זה לי טבעי לגמרי, ברגע שסיימתי את לימודיי, לעלות ארצה.
ציונות דתית
אני רואה בציונות הדתית, כפי שהתפתחה בדור וחצי האחרון, אסון שמאיים על עצם קיומה של המדינה היהודית. יש בה כיום את כל הסממנים של משיחיות שקר. לכן, אני דבק כל כך בתמיכתי בתכנית ההינתקות. אם נזכה ונראה בהתגשמותה, אולי נשוב אל הווייתנו וציוניותנו, ללא שום מרכיב שאינו רציונלי או מרכיב משיחי. בכך המדינה תחזור לשפיות מדינית-ציונית, וזה יהיה ההישג הענק וההיסטורי של ההינתקות. לכן, כששואלים מה יהיה למחרת ההינתקות, מה ייתנו הפלשתינאים בתמורה, וכיצד יימשך תהליך השלום – כל השאלות האלה במקומן, ואין לי עליהן תשובות מספקות, אך הן כלל לא מטרידות אותי, כי ההינתקות היא מעשה חד צדדי בתוך ההווי היהודי-ישראלי-ציוני.
עם סגולה
אני מאמין בהגדרות הנבואיות לא פחות מכול יהודי אחר. רק בהיותי אדם דתי, שדתיותו איננה קשורה לציונות שלו, אינני מהין ואינני מתיימר להכיל את הביצועים האלה על מדינת ישראל דגם 2005 שנחזתה ע"י תאודור הרצל ושנוסדה ע"י דוד בן-גוריון. יש לי ספקות רבים מאוד האם למדינה הזאת הנבואות וההגדרות התנ"כיות כמו "עם סגולה", אכן חלות על הישות הציונית כיום. אני, שלא כמו אחרון חניכי בני עקיבא, אינני מתיימר לדעת דעת עליון.
סטטוס קוו
במידה לא מבוטלת, אבד הכלח על המושג הזה. הציבור הדתי, וביתר שאת – הציבור החרדי, הולכים ונהיים יותר ויותר בטוחים בעצמם, ויותר הומוגניים בדפוסי ההתיישבות שלהם. כלומר, הארץ הולכת ומתחלקת למעין "גטאות" של סוגי ציבור הומוגניים. רואים זאת בירושלים, שכבר היום מחולקת כמעט הרמטית לשלושה חלקים - מזרח, צפון וכל היתר, כאשר צפון ירושלים הוא תחום מושב חרדי כמעט הומוגני.
כביש בר-אילן
לפי תהליכי הדמוגרפיה והגיאוגרפיה המתפשטים בירושלים, כביש בר אילן לא יוביל לשום מקום, כך ששום שחילוני לא יצטרך לעבור בו.
תורתו אומנותו
כשלמדתי בישיבה, בשנות ה-60, כציוני נלהב, הסתייגתי מעצם המציאות הזאת, אולם כיום אני מסכים עם דעתם של הרבנים מדור הראשון והשני שלאחר הקמת המדינה, כי באמת צריך היה לעמוד על הסידור של תורתו אומנותו כדי לשקם את עולם התורה, והיה זה צעד חכם ונכון. לאור מספרם העצום של בחורי הישיבה היום, מצב שלא היה לו אח ורע בהיסטוריה היהודית, אין לתורתו אומנותו שום הצדקה.
הרב יונה מצגר
אלוקים יבקש נרדף.
רבני צוהר
אני מכיר את מתק השפתיים וההסתייגויות החלקיות שלהם על כל מיני נושאים, אולם כשאנו ניצבים כעת מול הרגע המכריע ביותר, אני מצפה להנהגת רבנית שתחוס על העם מפני השבר האמוני. אני מחפש את רבני צוהר, אך אינני מוצא אותם. אני רואה רבנים עם יומרות גדולות, אך שטרם העזו לשאת את האחריות הגדולה.
הרב אברהם שפירא
כבר כעת ניתן לערוך מאזן היסטורי בין היהדות והרבנות החרדית מחד לבין הרבנות הציונית-דתית מאידך, ואינני בטוח מי הועיל ומי הזיק יותר למדינה הציונית-יהודית שקמה לאחר השואה.
הרב עובדיה יוסף
ענק שבענקים. איש צדיק ותמים בכל דרכיו. תלמיד חכם שיראתו קודמת לחכמתו. אולם, התמימות שלו מאפיינת גם את חייו הפרטיים והפוליטיים שלו, וכאן לדאבוני היו כאלה שניצלו את תמימותו.
דניאלה וייס
אני רואה בה את ההתגלמות של הקנאות העיוורת וההרסנית, אשר מתוך יומרה להנהיג את העם, ולדעת יותר טוב את מקורות ההשראה, הקנאות הזו הורסת אותנו פעם אחר פעם.
חברון
בנוסף לביקורים חטופים, יצא לי לשרת מספר שנים במילואים בחברון. לפני עידן גולדשטיין, כל פעם שהייתי מגיע לשם, דמעות היו זולגות מעיניי. כיום, חבל לי שהכול שם כל כך עמוס בכוחות ביטחון, במחסומים ובחומות בטון, וזה בהחלט מפחית מן ההרגשה. כאשר אני רואה את ההתנהגות הברוטלית של חלק ממתנחלי חברון, והם אלה שנותנים את הטון, אני משוכנע כי אין כל קשר בין הריגוש שהמקום יוצר, לבין הישיבה של המתנחלים במקום.
גוש קטיף
אנשי הגוש אינם רואים מטר מחוץ לגדר שלהם. הם אינם רואים את מאות אלפי הפלשתינאים שנמצאים ממש לידם ומסביבם, וזה נראה לי מאוד מטריד.
מאחזים
הבאים בתור, לאחר ההינתקות.
סירוב פקודה
אני מנסה לחשוב על סיבה כל שהיא להצדיק סירוב פקודה, למעט פקודה בלתי חוקית בעליל, ואינני מוצא. כשהצבא מתחיל להתכרסם, הריבונות בסכנה.
אמנון יצחק
לא ראיתי אותו באצטדיון, כך שלא חוויתי את הריגוש המסוים הזה.
ישעיהו ליבוביץ'
אינני מתלמידיו, אבל אני מקוראי ספריו. הושפעתי עמוקות מהם ומיראת השמים המיוחדת והצרופה שלו. כמעט שלא עובר יום שאינני נזכר ביראת השמים הטהורה שלו ובתורתו, ואינני מדבר על פוליטיקה אלא על תיאולוגיה. הוא הצליח, יותר מכל אדם אחר, להביא לסינתזה בין התורה והמודרנה.
רוני סופרסטאר
אני יודע שהיא קיימת, אולם אם אראה אותה ברחוב – ספק אם אזהה אותה.
הרבנות הראשית לישראל
המושג "רבנות ראשית" איננו שורשי ליהדות, לפחות מאז הסנהדרין. לכן, הניסיון להקים מעין "סנהדרין לייט" לא נחל הצלחה, ועובדה היא שברוב ארצות הגולה, הסתדרו יפה מאוד מבלי להזדקק לרבנות ראשית. נראה לי שכל הניסיון הזה הולך ודועך, ואינני סבור שמישהו יישב שבעה אם המוסד הזה ייעלם.
נא להמתין לטעינת התגובות
