חברים היינו
אמנון דנקנר מהרהר בחבריו לכיתה
חשבתי באותו רגע גם על שני חברים אחרים לאותה כיתה, המשתתפים בדיון הציבורי על ההתנתקות: על פרופ' אביעזר רביצקי האומר דברים חדים וקשים על תנועת ההתנחלות ועל האידאולוגיה שלה ועל כתב הטלוויזיה אורי גולדשטיין, שמלווה את הסיפור בכתבות שלו.
נזכרתי גם בעוד חברים שבילו בכיתתי תקופות: ברב יצחק שילת ממעלה האדומים, שהוא מתנחל מהזרם המרכזי; ברב יגאל אריאל מנוב, המתון ממנו; בסופר הנפלא חיים באר, שבראשית ימי השמחה שאחרי מלחמת ששת הימים היה חבר בתנועה למען ארץ ישראל השלמה, רחק ממנה עד שהפנה לה עורף ממש, ולפני כמה שנים הסיר מעל ראשו את הכיפה הסרוגה בספק מעשה התרסה אמוני, ספק מעשה התרסה פוליטי; וביוסי לוי, שהיה בשנות השבעים והשמונים מתנגד חריף להתנחלות, שמאלן רחוק חובש כיפה, ולבסוף עקר מכאן ונעשה לרב הראשי של פירנצה, הרחק מכל זה.
חברים היינו, מתקוטטים ומשלימים ועוסקים במעשי שובבות ומתווכחים בינינו בלהט ולומדים זה מזה ואוהבים זה את זה, ואחרי כל השנים האלה מאז נפרדו דרכינו אנחנו נפגשים עכשיו במחשבה, דרך העיתון, הטלוויזיה והשמועה בתוך הכיכר הראשית של הפרהסיה הישראלית.
איש איש ודעתו, איש איש וכיוון חייו. כבר זקנים כמעט, כבר מתעקשים על העמדות השונות, כבר חלוקים, כמעט בלי אהבה, בנוקשות שבאה עם הגיל.
כל אחד מאיתנו עשה כמה דברים בחיים ויצא שמו לטוב ולרע, אבל כשאני מהרהר במה שעברנו מאותו היום שבו פרחנו מבית הספר הישן שלנו, מפחיד אותי לחשוב עד כמה השטחים וההתנחלויות תפשו מקום בחיינו. אם כמתיישבים, אם כאוהדים, אם כמבקרים חריפים ואם כמתלבטים ומשנים עמדה מדי פעם.
היינו ממש בראשית שנות העשרים שלנו כשהשתלטנו על השטחים ומאז הוצאנו עליהם ועל שאלתם, שלא פסקה להיות שאלה, אנרגיות כל כך רבות של מחשבה ומעשה, רגש וכתיבה, ריב וויכוח. הפגנו בעד והפגנו נגד, חלקנו התיישב וחלקנו בער בלהט נגד ההתיישבות הזאת.
השנים חלפו והלבינו את שערנו, לא רק בתגרת ידו של הזמן אלא בדאגה ובמצוקה מול שפיכות הדמים במלחמות ובפיגועים מידי ערבים ובמעשי אלימות של יהודים נגד ערבים ואף נגד יהודים. הולדנו ילדים והם הולידו נכדים ובנינו עוד בית ועוד בית, וכל הזמן חיינו בצלה של השאלה והתקוטטנו בגינה.
כשראיתי השבוע את הרב יעקב לבנון בנצרים וחיפשתי את חיוך הנער מאחורי חומרת הזקן ועצב הרגע, הבנתי כי החיוך הזה נמחק
ככל שמדובר בעזה - החיוך כבר לא יחזור. ככל שמדובר ביהודה ובשומרון - כיוון המציאות מרמז כי עוד קמטים ייחרשו בפניו ועוד קדרות תזדחל אליהם. בסופו של דבר, הדעת נותנת כי שנותיו שלו יימצאו מבוזבזות מאוד. הוא בזבז אותן ביחד עם כולנו.
כשאני נקלע לירושלים אני הולך לעתים אל בית הספר הישן שחלקו נהרס וחלקו נטוש, ולבי נעצב על מה שהיה ואיננו עוד. אבל מהר מאוד אני מביט סביב ורואה בתים אחרים, חדשים ויפים, שלא היו שם, ובתי קפה הומים ודופק חיים נמרץ שבו מתערבים במרכז העיר חרדים ודתיים וחילונים.
ואני מבין שחומרי חיינו ההולכים ונפרשים עשויים גם מחלומות שבורים ומן ההריסות של מה שהיה פעם, ואני בטוח שיש מקום שגם אחרי השבר והחורבן ואחרי האשליה והבזבוז, נוכל כולנו להיפגש בו ביחד ולחיות ביחד ולפרוח ביחד ולהוריש לדורות הבאים עתיד שהם בוודאי ישכילו, למודי לקח אבותיהם, שלא לבזבז אותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
