תסמונת שטוקהולם של המנהיג הדגול
גבר, אישה, תסמונת, פחד. סיפור דמיוני בהחלט לשבת
מבטו המבוהל תר אחר סימן של צעדיו, אולי כתם קטן של בוץ שהכניס עמו במדרך סוליותיו, אבל לא. הכל נראה נקי. אנחת רווחה נתמלטה מחזהו. הוא חלץ את נעליו והניח אותן ליד דלת הכניסה.
בפעם המאה חשב על כך שהדרישה הנחרצת שלה שלא ילך בנעליים בתוך הבית באה לא רק בגלל שיגעון הניקיון שלה - האימה המוגזמת שהייתה מפגינה אגב גלגול עיניים והנחת יד פרושת אצבעות על החזה, ודיבור על החיידקים האיומים שם בחוץ - אלא כדי שהבדל הגבהים ביניהם לא יהיה ניכר כל כך.
הוא נכנס לחדר השינה וביקש להשתרע לכמה דקות על המיטה, כשלפתע שמע קול צעדים רכים מתגנב מאחוריו והשיער סמר על עורפו. הוא סב במהירות, עוטה מבע מתנצל על פניו. הוא כבר מזמן לא שאל את עצמו מדוע הוא מרגיש חייב להתנצל בפניה כשהם נפגשים בערב לאחר יום העבודה הארוך שלו.
התגובה הזאת הייתה אוטומטית, אינסטינקטיבית, בלי סיבה אחת מוגדרת. בכל כך הרבה שעות הוא בטח עשה משהו שבגללו הוא אמור לחוש אשם כלפיה. עיניו התרחבו לרגע בהפתעה. לא. זאת לא הייתה היא. זאת הייתה העוזרת. היא בירכה אותו בשפה רפה. עיניה היו אדומות.
- מה את עושה כאן מאוחר כל כך? שאל ומיד התחרט. הוא ידע כי בשאלה הזאת שלו שחרר משהו שעכשיו התנפל עליו. ואכן, העוזרת משכה באפה ודמעות התגלגלו על לחייה.
-הגברת צלצלה אליי שאני אבוא מיד כי היא מצאה לכלוך בין המרצפות על המרפסת.
הוא ראה שהיא אוחזת במברשת קטנה ונוקשת זיפים. הוא רצה להגיד משהו כמו: אבל קר נורא עכשיו על המרפסת. או: חבל, למה כל כך מאוחר, זה יכול היה להמתין עד מחר, לא? ואולי אפילו, עזבי, עזבי, לכי הביתה ואני כבר אדבר עם הגברת. לא סתם רצה בכך.
המילים כבר הסתדרו לו בגרון ועמדו אחת אחרי השנייה על הלשון, מצוידות בטוב הלב הטבעי שלו וברצון שלו להתחבב על הכל. אבל כשפתח את פיו שמע את קול הצעדים שבהם הפעם, ידע, אי אפשר לטעות, והפעם הסמירה של שיער עורפו הייתה ברוטלית ממש.
זאת היא!
המילים עשו אחורה פנה חפוז וצנחו חזרה אל הגרון ובמקומן עלו מלמולים נבוכים שנעשו מבולבלים יותר מול העיניים האלה. העיניים. הו אלוהים, מה לא בסדר? חשב בחופזה, מה עוד פעם עשיתי?
היא לא אמרה דבר, אלא רק עמדה שם והסתכלה עליו, זרועותיה משוכלות על החזה. הוא הביט בה וכרגיל ניסה לחדור דרך מה שהיה מול עיניו, אל הדמות המטושטשת של מי שהיא הייתה פעם, או ליתר דיוק מי שהוא חשב פעם שהיא באמת, ונפשו עשתה את התרגיל של לערוג אליה ולהתלטף ולהתפנק קלות. זאת הייתה הדרך הכי טובה שהוא הכיר לעורר בלבו רגש אחר מאשר פחד. אבל לא תמיד זה עבד.
הוא ידע מה יבוא עכשיו וניסה לאטום את אוזניו בלי להשתמש בידיים, כלומר: לעצור את הנשימה ולזמזם משהו חרישי שימלא את הראש ולא יותיר בו מקום לדברים שנאמרו עכשיו לידו, המילים החותכות, הפוצעות, שנצעקו בנימה מאיימת לעברה של העוזרת, והוא הסב ראשו כשראה אותה נמלטת מהחדר בדמעות.
× × ×
ואז-כמו שקיווה-בבת אחת הציף אותו רגש אהבה גדול אליה. רגש אהבה חם ומשתפך שגירש בקלות את הפחד ואת הרתיעה.
רגש אהבה שאפף אותו כנחשול, כאילו השתחררו במוחו בבת אחת חומרים כימיים בכמות גדולה, שהשתלטו על חילוף החומרים הרגשי שלו והותירו בו רק תחושה אחת: של אהבה מאושרת אל האישה הנפלאה הזאת.
האישה הגדולה, החכמה, שהפכה אותו לבן אדם טוב יותר, רגיש יותר, אכפתי יותר, האישה עם האיי-קיו הגבוה כל כך, האישה עם הנפש הרכה כל כך, אשת מופת, אשת לפידות. הוא חש רצון אדיר לאחוז בידה, להרגיש את הרכות והחום של כרית כף ידה, את הלפיתה הרכה של אצבעותיה סביב אלה שלו.
קול חד קטע את מחשבתו. מה אמר לו הקול הזה? היה נדמה לו שהוא לא בדיוק הבין, כי כל כך היה שרוי בהרהורי אהבתו המתוקים. אולי היא אמרה לו שלא ייגע בה לפני שהוא רוחץ את הידיים.
הוא פנה, אפוף בערפל של מחשבות לא גמורות, לעבר חדר האמבטיה. שם, עומד מעל הכיור, הביט בבבואה שלו במראה ואז, בעוד המים זורמים וידיו בתוכם, קרה לו הדבר.
הדבר-כך כינה בינו לבין עצמו את רגעי ההארה המפחידים האלה שבהם משהו צנח מבין קפלי נשמתו והתחיל ללחוש לו דברים איומים. דברים נוראיים. דברים שהוא לא רצה לשמוע, אבל מצד שני מאוד התאווה לשמוע.
הוא הביט בריכוז בבבואה שלו במראה וראה ששפתיה מתנועעות, כלומר, היא היא הלוחשת לו. הוא הביט בה חרד ומוקסם ושמע את הדברים כשברכיו רוטטות.
הייתכן? או, אלוהים, חשב. הייתכן? האם באמת הדבר הזה במראה אומר לו שהוא לא באמת אוהב אותה? לא באמת מעריץ את דמות המופת שלה? השכל המבריק שלה? האישיות המופלאה שלה? יכול להיות דבר כזה? יכול להיות שכל הרגשות האלה אינם אלא עניין מלאכותי שנוצק במעבדות הנפש שלו כמענה לאיזה צורך חיצוני? מה זה?
אה, אמרה לו הבבואה, עכשיו בקול רם קצת יותר, לא נעים לך לחשוב על זה, לכן השיחות בינינו הן כל כך נדירות, אבל הנה, בכל זאת: תסתכל על עצמך חביבי, או, כמו שאומרים היום, יקירי, אתה הרי בסך הכל מקרה קלאסי של בן ערובה. אה, אולי בן הערובה הכי ותיק בעולם. מוחזק ומוחזק בלי סוף. ומה קורה לבני ערובה?
הוא לא ענה. הוא ידע מה התשובה הנכונה, אבל לא מצא כוח לבטא אותה. דמותו בבבואה גיחכה כאילו קראה את מחשבותיו. אז אני אענה במקומך, אמרה. קורה להם מה שנקרא "תסמונת שטוקהולם".
אתה הרי היית פעם מומחה בעניינים האלה. מי כמוך צריך לדעת. קורה להם שהם פשוט לאט-לאט מתאהבים בחוטפים שלהם. מתחילים לחשוב שהם סגני אלוהים כאלה, שליטים נאורים המשפיעים עליהם רוב חסד וטוב.
כן,
זה ועוד איך, פסקה הבבואה בנימה החלטית. ואני אומר לך עוד דבר: זה הכי אירוני בעולם לחשוב שאדם כמוך שעשה קריירה בתור מומחה בינלאומי לטרור מוצא את עצמו במצב הזה, אתה לא חושב?
הבבואה הצטחקה וגרגרה משהו והוא הרגיש שהוא שונא אותה כל כך עד שהרים ידו וניפץ את המראה בכוח. אבל זה לא עזר. הרסיסים עפו לכל עבר, אבל בכל אחד מהם נותרה בבואה זעירה שלו שעכשיו לחשה לו בעשרות רבות של קולות, שטוקהולם, שטוקהולם, שטוקהולם.
× × ×
הוא השעין את מצחו המיוזע על מתלה המגבות. כן, נחלצה מתוך נפשו יפחה, כן, אני לא רוצה יותר. אני לא רוצה יותר ללכת יד ביד ולחייך חיוך מזויף ולקשקש שטויות ולהיראות כמו נער מאוהב, או, אלוהים, הזיוף!
נמאס לי, נמאס לי. כמה אני יכול לחיות ככה.
אני חייב לתפוס פיקוד על החיים האלה. אחרי הכל-אני הרי מי שאני-שולט על גורלם של מיליונים, בעצם הרבה יותר. אז על גורלי שלי קשה לי כל כך? לא, אני צריך למצוא את הברזל בחוט השדרה שלי! די! זה נגמר! היום אני מתקומם! היום אני גומר עם הקומדיה הזאת!
ואז שמע אותה. או על כל פנים היה נדמה לו. נושמת מאחורי הדלת. לא מדברת אפילו. וכבר נתקף פאניקה ונחל זיעה פרץ אל מצחו. מה עשיתי? לחש. אוי, מה עשיתי? היא תהרוס אותי. אני בן ערובה ואני צריך להפנים את זה סופית ולא לשגות באשליות. או, אני כל כך מקווה שזה לא מאוחר מדי.
המשהו האחר עשה ניסיון נואש אחרון לשכנע אותו, בעודו פותח את הדלת ועומד ממולה.
-אל תפחד, אמר, תזכור-יס יו קן! יס יו קן! תהיה ברזל! תהיה מנהיג!
את יודעת מה? חשבתי היום על משהו מאוד מעניין, אמר לה והיא צמצמה את עיניה בחשדנות מולו. היה משהו בטון הזה שהיא מאוד לא אהבה.
חשבתי, אמר, חשבתי. . . חשבתי . . .
דמעות עמדו בעיניו, בועה גדולה חנקה את גרונו, מהומה הייתה בראשו הוא הרגיש כי הוא ברגע ההכרעה הגדול של חייו.
חשבתי, הצליח לבסוף לומר כמעט מישיר אליה את מבטו, חשבתי שאת באמת האישה הכי נפלאה, הכי חכמה, הכי יפה בעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם