סרבנות לא תהיה
עינת ברזילי נחלצת להגנתם של חותמי מכתב הסרבנות של הימין. תשובה זועמת ליעל פז-מלמד
מדוע מקומם? מכיוון שיש בו יסוד של בעלות. בעלות על השיח הציבורי, על המחאה ועל היחסים הסימביוזים שבין הצבא לאזרחים. וגם מכיוון שהטיעונים שלו הם דמגוגיים מיסודם.
פז-מלמד כותבת, שלו היה נשלח מכתב סרבנות משמאל, ראשי יש"ע כבר היו מגלגלים עיניים לשמיים וזועקים על הריקנות של בני הנוער ממחנה השלום. לא נכון, מכתבי שמיניסטים הם לא המצאה של הימין. מכתב השמיניסטים הראשון נשלח ב-1970 כמחאה על מלחמת ההתשה, השני והשלישי נשלחו ב-2001 וב-2002 לשרון, כמחאה על הכיבוש בשטחים.
בימין הגיבו תמיד בשלילה מוחלטת לתופעה, אבל בשמץ הערכה כלפי אלה שמוכנים לשלם מחיר אישי תמורת האידיאולוגיה שלהם. משלים נוסח "העגלה הריקה" בדרך כלל מיוחסים למשתמטים מחמת הפינוק.
לו היתה סרבנות משמאל, היא מוסיפה, התקשורת היתה חוגגת על זה. הטיעון הזה נכון, אבל בכיוון ההפוך: כשחתמו זוננשיין וחבריו על מכתב הקצינים יוצאי יחידות מובחרות, התקשורת העניקה להם שלל ראיונות מתפעלים ואפילו תמונת שער באחד ממוספי סוף השבוע, בהם נראו חמשת הגיבורים צועדים על הטרשים, כמו היו ברוס וויליס וחבריו ב"ארמגדון".
מחוייבים לכללי המשחק הדמוקרטיים
יעל פז-מלמד יודעת בדיוק כמוני, שמכתב השמיניסטים הוא אקט מובהק של קריאת תיגר, של הבעת אי אמון במובן הרגשי והמנטאלי בלבד, ולא יהיה לו ביטוי מעשי. בניגוד לטייסים ולמטכ"ליסטים, שהלכו לכלא או ביקשו העברות למשימות אחרות, הבוגרים הדתיים עדיין מתחרים על מקום טוב בסיירת בשעות אלה ממש ברחבי הבקו"ם.
תוכנית ההתנתקות הוכיחה שהציבור הציוני-דתי מחוייב מאד לכללי המשחק הדמוקרטיים, אפילו יותר ממה שהוא מחוייב לפסק ההלכה של הרב שפירא, שקרא לסרב לפנות.
ימי ההתנתקות בפועל עברו על החיילים הדתיים-לאומיים במשימות אחרות, מתוך אינטליגנציה רגשית של מפקדיהם בשטח. אבל, חלקם שירתו במעגל הראשון והשני של הפינוי, חרקו שיניים המשיכו לתפקד. וסרבנות, כמו שהיא כותבת
בהקשר השמאלי- "סרבנות לא היתה".
ומדוע מביך? מכיוון שיש בו גילוי של בורות ודעות קדומות. בישיבות התיכוניות, קובעת פז-מלמד בפסקנות, לא מלמדים על פי תוכניות הלימודים של משרד החינוך. באמת? אז איך זה שניגשים שם לבגרות ומוציאים מממוצעים בתי ספריים גבוהים במיוחד?
ציונות-דתית זה לא רק תפוח ויצהר. זה גם באר-שבע, כפר-סבא, חיפה וצפון תל-אביב. גרים שם אנשים לומדים ועובדים, שחינוך ילדיהם, היקר במיוחד (ישיבות תיכוניות הן פרטיות), אינו ממומן בכספי המיסים של פז-מלמד, אלא מכספם הם.
המכתב האחרון הוא תוצאה של תחושת תסכול והדרה שחווים הצעירים האלה, שבני משפחותיהם הנשכחות גרים בבתי מלון. אבל בזה מסתכמת האפקטיביות שלו. וסרבנות? סרבנות לא תהיה.
עדכון אחרון : 11/9/2005 16:38
נא להמתין לטעינת התגובות
