חרם האמנים מהשמאל הוא אקט לא הגיוני
האיום של אמנים שמאלנים לא להופיע בשטחים מוכיח שכל העולם במה, אבל לא כולנו שחקנים. חלקנו סתם תועמלנים קטנים של אג'נדה
בארה"ב היה זה המחזמר "שיער" שהוציא לשון חצופה לעבר פרצופיהם של הגנרלים מויאטנאם. אמנות היא שליחה נאמנה של השקפות עולם. יש לה כוח רב, שיר אחד פועל על הרגש הרבה יותר מאלף הסברים מלומדים. ספר אחד מתחיל מגמה. ולכן מביך מאוד הצעד שנקטו שחקנים בכירים, מביך לא רק בגלל האלימות שבחרם, כל חרם, כלפי קהל שוחרי התיאטרון באשר הם, וכלפי אזרחים ישראלים בכלל, לא רק בגלל הניסיון הכוחני להכפיף את דעתם הפוליטית, ועוד בעיר כמו אריאל, שגם אחרי שיהיו כאן שתי מדינות תישאר על כנה, לפי כל תוכנית שהיא.
השחקנים הללו, מבחינתי, מעלו בתפקידם כאנשי תרבות ואמנות. הם חטאו לתפקידה הראשון של אמנות: לשאול שאלות, להציב מראה, לחתור תחת דפוסי חשיבה ותפיסה. נגד מי הם בדיוק
פועלים, כשהם מחליטים לא להעלות מחזה כמו "מעגל הגיר הקווקזי" למשל, בפני תושבי אריאל? את המחזה כתב ברטולד ברכט, שגלה מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, במחאה על מלחמות באשר הן, על האבסורד והכאוס שהן מביאות לחיי האדם. האין אמנים שוחרי שלום מעוניינים שתושבי אריאל יצפו במסרים כאלה, ואולי, לשיטתם, יתפקחו ויתפרקו מהאידיאולוגיה הלאומית שלהם?
נגד מי בדיוק פועלים אותם שחקנים אם לא נגד עצמם? הרי אם הם לא יגיעו לאריאל, הם ישאירו את הזירה התרבותית שם בידי חס וחלילה, מתנחלים וחבריהם חובשי כיפה ועוטי מדים. האם זהו המצב אליו שואף אמן? הסתגרות תרבותית, כל קבוצה עם החומרים שלה?
לו אני שחקנית, הייתי חשה שחבריי השחקנים הבכירים, בגדו במלאכת יומם. בגדו בשליחות שלהם. בדיוק כפי שכל רופא נשבע להציל חיים בכל מקום, עבור כל אדם, אמן נשבע להגיד דברים הראויים להישמע בפני כל זוג אוזניים כרויות ולב פתוח.
ההחלטה שלא להופיע באריאל לימדה אותנו שוב, שכל העולם במה, אבל לא כולנו שחקנים. חלקנו סתם תועמלנים קטנים של אג'נדה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם