יותר מדי מיוחדים
האם משרד החינוך ממהר לשלוח תלמידים חלשים לחינוך המיוחד? על פי מחקר חדש, כנראה שכן
נדמה שכך קרה גם כאשר שלח ד"ר נסים מזרחי מאוניברסיטת תל-אביב, לפני יותר משנה, את הסטודנטים שלו לנבור בארכיון של ארגון הל"ה (הוועד למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח), כדי לבדוק את עבודת ועדות ההשמה, הקובעות אם להעביר תלמיד למסגרת של החינוך המיוחד או להשאירו במוסד רגיל. על רקע העלייה במספר תלמידי החינוך המיוחד, שהסתכם בשנה שעברה בכ-45 אלף ילדים (גידול של 8% לעומת 2002), יש לממצאים האלה חשיבות מיוחדת.
באמצעות שורה של ניתוחים כמותיים ואיכותיים, התמקדו הסטודנטים של ד"ר מזרחי בהבדלים שבין חוות הדעת שסיפקו פסיכולוגים מטעם משרד החינוך לבין אלה שנתנו פסיכולוגים פרטיים, שנשכרו על ידי ההורים.
הממצאים היו חד-משמעיים. ב-77% מתוך 73 תיקים שהכילו את שני סוגי האבחונים, המליצו הפסיכולוגים הפרטיים להשאיר את התלמיד בחינוך הרגיל, ורק במקרה אחד בלבד ניתנה המלצה להפנות למסגרת חינוך מיוחד. הבדיקה גם מצאה כי הפסיכולוגים הפרטיים עורכים יותר מבחנים לתלמידים ומציעים מגוון גדול יותר של פתרונות, מאשר עמיתיהם שבשירות משרד החינוך.
אחת העבודות העלתה נתון מטריד: כאשר נבדקו ציוני האיי-קיו שניתנו לתלמידים, התברר כי קיים פער של כ-18 נקודות בין הציון הממוצע שנתן פסיכולוג אגף שפ"י שבמשרד החינוך (87.88) לבין זה שנתן הפסיכולוג החינוכי הפרטי (106.13).
כאשר קודדו הציונים וההערכות לשלוש רמות (תפקוד מתחת לנורמה, תפקוד תקין ומעל הממוצע), היו ההבדלים ברורים הרבה יותר. העובדה שהתלמיד כבר מכיר מעט את המבחן כשהוא עורך אותו אצל הפסיכולוג הפרטי, יכולה להסביר רק חלק מההבדלים.
לא מדובר רק בהבדלים כמותיים. הסטודנטים גם השוו בין הדוחות שכתבו הפסיכולוגים הממסדיים לבין אלה של הפסיכולוגים הפרטיים, ומצאו שהאחרונים מפורטים הרבה יותר, בעוד שהראשונים נכתבים לפי קטגוריות מובנות מראש.
האבחונים הפרטיים מפרטים, למשל, מדוע יש פער בין החלק הביצועי במבחן האיי-קיו לחלק המילולי, מציעים הסברים אפשריים לקשיים בבית-הספר - מלבד לקות למידה - ומתייחסים רבות לרקע המשפחתי של התלמיד, כמו בעיות שפה ומרחק גיאוגרפי מבית-הספר. ועוד הבדל עקרוני: הפסיכולוגים הפרטיים משתמשים רבות במילים "פוטנציאל" ו"שיפור", בעוד שפסיכולוג אגף שפ"י מתמקד בדרך כלל בכתיבתו בתוצאות המידיות של האבחון.
עבודה אחרת בדקה את שכיחות ההמלצות השונות: הפניה לבית-ספר לחינוך מיוחד או לגן טיפולי הופיעה בכחצי מדוחות
חיזוק בלתי צפוי לנתונים האלה-המבוססים על מדגם קטן יחסית, אפשר למצוא דווקא בנתונים רשמיים של משרד החינוך. על פי הנתונים, המתפרסמים כאן לראשונה, רק כ-10% מהדיונים בוועדות ההשמה בשנת 2003 הסתיימו בהחלטה להשאיר את התלמיד בחינוך הרגיל. אגב, שנתיים קודם לכן עמד השיעור על כ-13%.
הנתונים האלה לא מפתיעים את גילה, מורה בבית-ספר רגיל בתל-אביב: "בדרך כלל, גורלו של תלמיד שמופנה לוועדת השמה נחרץ עוד לפני הדיון. לעמדת בית-הספר כלפי התלמיד יש משקל גדול, וכבר ראיתי את ההשפעה שלה על הפסיכולוגים של משרד החינוך. לפעמים לבית-הספר קל יותר לשלוח את הילד למסגרת של חינוך מיוחד, מאשר להתמודד איתו ועם הבעיות שהוא מציב".
גרא שכטר הוא פסיכולוג חינוכי מומחה בכיר, בעל ותק של יותר מ-20 שנה. בשנים האחרונות הוא מסייע להורים אשר פונים לארגון הל"ה בבקשת עזרה. "הפסיכולוג הפרטי רואה את עצמו יותר כנציג של הילד, ופחות מתחשב בשיקולים של מערכת החינוך", הוא מנסה להסביר את ההבדלים בין שני סוגי האבחונים.
"מבחינה אתית, הפסיכולוג הפרטי חייב לעשות אותה עבודה כמו הפסיכולוג של אגף שפ"י, אבל הוא לא עומד תחת מכבש לחצים של מנהל בית-הספר או מדיניות משרד החינוך. כך אפשר להעריך יותר בחופשיות את היכולות של הילד בצורה אובייקטיבית".
אבל טענה נגדית יכולה להיות שאתם כותבים "חוות דעת מוזמנות" תמורת אלפי שקלים.
"הפסיכולוג הפרטי מחויב קודם כל לילד ולא בהכרח להורים. אני מתחשב פחות בטענות של ההורים כלפי מורים או מנהלת, אלא בוחן את הילד בצורה אובייקטיבית. הפסיכולוג של משרד החינוך אמור לפעול באותה דרך, אבל נתקלתי במקרים שהמחויבות למערכת גוברת על שיקולים אחרים. הם עובדים במערכת, וצריכים לקבל ממנה משכורות".
ההסברים האלה לא משכנעים את ד"ר בלהה נוי, מנהלת אגף שפ"י במשרד החינוך. "ברגע שפסיכולוג פרטי יושב בקליניקה משלו, מנותק ממערכת החינוך, לא שומע את המצוקות של המורים והתלמידים עצמם - הוא יכול להמליץ המלצות תיאורטיות מצוינות, מה אכפת לו?" היא אומרת.
לדבריה, בדיוק כפי שטוענים נגד הפסיכולוגים שבאחריותה כי הם מחויבים למערכת החינוך, אפשר להעלות טענה דומה נגד המערכת הפרטית. "הפסיכולוג הפרטי יודע מה ההורים רוצים, ולפעמים כותב בהתאם לכך את חוות הדעת.
"אנחנו רואים את זה באופן הבולט ביותר אצל הפסיכולוגים שמעניקים הקלות לליקויי למידה לקראת בחינות הבגרות. הפסיכולוג הפרטי מרגיש לפעמים חובה לתת תמורה לאלפי השקלים שההורים שילמו. אחת האפשרויות, למשל, היא להעניק ציון גבוה יותר לתשובות התלמיד באבחונים השונים. בכל אופן מוסדות החינוך המיוחד אינן מושבות עונשין".
שכטר מספר כי לפעמים הוא אפילו מבין את טענות בתי-הספר הרגילים להפנות תלמידים הנחשבים לבעייתיים לחינוך מיוחד. "אם בית-הספר היה מקבל את כל התקציבים הנדרשים, וצוות ההוראה היה עובר הכשרה מתאימה, אפשר היה להתמודד. אבל כאשר אין משאבים מספיקים, ההרגשה הנפוצה בבתי-הספר היא שמוטב לילד לעבור לחינוך מיוחד, אולי שם הוא יקבל את הטיפול שהוא זקוק לו".
"טובת הילד" היא מושג מפתח בדיוני ועדות ההשמה, ומשמשת פעמים רבות כהצדקה להפניית התלמיד למסגרות החינוך המיוחד. אבל כאן גם מתברר קיימת מחלוקת. "אני מאמין שמקומו של כל ילד הוא בקבוצת גילו הרגילה", אומר רפי טבול, פסיכולוג קליני שמאחוריו 35 שנות ניסיון, וששימש בעבר מנהל השירות הפסיכולוגי במצפה-רמון.
הוא מוסיף: "גם אם לילד יש קשיים, והוא מדדה מאחורי שאר חבריו עם בעיות קריאה וכתיבה, המסגרת הרגילה היא הדבר הטוב ביותר בשבילו. זה בכלל לא מובן מאליו שתלמיד בחינוך המיוחד יוצא ממנו במצב טוב יותר מכפי שהיה כשנכנס אליו, כי עניין התיוג הוא מכריע. יש המון רצון טוב בחינוך המיוחד לסייע לילד, אבל הפערים בינו לבין חבריו רק ילכו ויגדלו. מדובר במחיר גבוה כל כך, שרק אם ממש אין ברירה - שווה בכלל לשקול אותו".
בשנים האחרונות היה טבול מעורב ב-18 מקרים של ילדים שעמדו לפני מעבר לחינוך המיוחד. לדבריו, ב-16 מקרים נשאר הילד בסופו של דבר במסגרת הרגילה. "במקרים שלא הצלחנו לשלב את הילד, היתה הצלע המשפחתית חלשה מדי: האמא האמינה שעדיפה מסגרת של החינוך המיוחד. מדיניות משרד החינוך כעת תומכת אמנם יותר בשילוב תלמידים מהחינוך המיוחד במסגרות רגילות. זו כבר התקדמות לעומת השנים הקודמות, אבל זה לא מספיק: צריך ללוות את השילוב בכוח אדם מיומן ובעיקר בתקציבים".
על פי נתוני משרד החינוך, כמחצית מתלמידי החינוך המיוחד אכן לומדים בבתי-ספר רגילים. ועם זאת, גם השנה לא נמצא - כמעט עד פתיחת שנת הלימודים - חלק מהתקציב המיועד לשילוב תלמידים אלה. גם זה כנראה עניין של סדרי עדיפויות.
"הפסיכולוגיה מתפקדת, בין השאר, ככלי למיון אוכלוסיות, לפיקוח, לסיווג", מסכם ד"ר נסים מזרחי בראיון מארצות-הברית. "בדיקת העבודה של הפסיכולוגים מטעם משרד החינוך אינה יוצאת מנקודת הנחה שהם רעי לב. מעניין יותר לבחון כיצד השיח הפסיכולוגי מנטרל שאלות בעלות היבט פוליטי, כמו מהם המאפיינים של התלמידים הנשלחים לחינוך מיוחד. הפסיכולוגים מתנגדים לכל דיון דמוגרפי כזה, וטוענים שהם רק'מפענחים את התמונה' שעולה מהאבחונים שלהם, שהם רק מייצגים את המדע - וכל מי שמערער על קביעותיהם, מתנגד למעשה למדע".
עבודות המחקר שהוגשו לד"ר מזרחי העלו עוד מכנה משותף לחלק גדול מהדוחות שכתבו הפסיכולוגים של משרד החינוך: כמעט לא נמצאה התייחסות לרקע החברתי והמשפחתי של התלמיד, לעומת הדגש הנכבד שהושם על יכולות קוגניטיביות כאלה ואחרות.
מי שבכל זאת מתעניין בהיבטים רחבים יותר, חברתיים, של מאפייני תלמידי החינוך המיוחד, יכול אולי למצוא עניין בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המתייחסים לשנת 2003. ככל שעולה השכלת האב, מתברר, פוחת סיכוי התלמיד ללמוד בחינוך המיוחד: הסבירות שתלמיד, שאביו לא למד כלל, ילמד במסגרות אלה גדולה פי יותר משלושה מהסבירות של תלמיד שאביו למד 13 שנים ויותר.
ונתון אחרון למחשבה: בעוד ששיעור הילדים שנולדו בישראל ולומדים בחינוך מיוחד הוא 3.1%, השיעור המקביל בקרב תלמידים שנולדו באתיופיה עומד על 4.9%.
נא להמתין לטעינת התגובות
