ישעיהו ב'
לעומת תפיסתו הרוחנית הסינתטית המאחדת של הרב קוק, עולמו הרוחני של ליבוביץ' הוא אנליטי ומאופיין בשניות של מדע וערכים, צורך וערך, אמת ושקר, טוב ורע, קודש וחול. 11 שנים לפטירתו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ'
ידענותו המופלגת בתחומי המדע והרוח חוללו בו את היכולת לנתח את המציאות להגדירה, לבררה, לפרקה ליחידותיה האלמנטאריות ולהציגה בטוהר אובייקטיבי וריאלי ומתוך כך להסיק ממנה את המסקנות הנובעות ממנה לתקופתנו ואף לעתיד. תחזיותיו לעתיד צמחו מתוך הבנה מעמיקה וחודרת לתוככי המציאות הריאלית ופענוח הדינמיקות המתחוללות בה. נחשב הוא כאחד מנפילי אנשי הרוח המשקיף למרחקים ממרום גובהו הצומחת מיסודי המציאות הממשית.
בשנה האחרונה חווינו כולנו אירוע מעצב בתולדות העם והמדינה. תהליך ההתנתקות גובש מתוך הבנה כי אין ביכולתנו לשלוט על הפלסטינים מחד, ואין אנו יכולים להגיע איתם להסדר מאידך, ובנוסף הורגש הלחץ האמריקאי לביצוע התהליך. באופן פרדוכסלי הופיע ליבוביץ' בשני צידי המתרס של תהליך ההתנתקות. מן הצד האחד הופיעו דבריו מסוף שנות השישים לאחר מלחמת ששת הימים בה דרש נסיגה מהשטחים הכבושים ללא הסדר. דבריו נשמעו אז חסרי שחר, וגם אלו שמצאו טעם בדרישה לנסיגה לא הבינו מדוע ללא הסדר. השמאל שהזדהה עם דעותיו בעניין הנסיגה לקווי 1967 לא קיבל את הדרישה לנסיגה ללא הסדר. רבים לא הבינו את דבריו לעומקם, שכן ליבוביץ' העריך שלא ניתן להגיע להסדר עם הפלשתינים ואף לא עם העולם הערבי בתקופתנו.
ב-1968 כתב את הדברים הבאים: "לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסייה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300 אלף שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה - חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי,.....מן הבחינה החברתית: תוך זמן קצר לא יהיה עוד במדינה ההיא לא פועל יהודי ולא חקלאי יהודי. הערבים יהיו העם העובד, והיהודים יהיו מנהלים, מפקחים, פקידים ושוטרים, ובעיקר - שוטרי-חרש".
והנה, כמעט לאחר 40 שנה, אריאל שרון ממנהיגי הימין הקיצוני ביצע את מדיניותו של ליבוביץ' לאחר שהגיע להבנה כי יש לסגת מהשטחים ואין אנו יכולים להטיל על החברה הישראלית את הכיבוש של מיליוני פלשתינים שאינם רוצים בנו. בד בבד הבין שרון שאין אנו יכולים להגיע עימם להסכם בזמן הקרוב, ולכן אין לנו אלא לשמור על עצמנו בגבולות ברי הגנה תוך הסרת הסכנה החברתית האורבת בשליטה הכפויה על עם אחר.
ליבוביץ' השתייך למחנה השלום רק משום שדרש נסיגה מהשטחים אולם בפועל הוא לא היה "איש שלום" כפי שאמר בעצמו "השלום איננו אקטואלי! זה הסחת הדעת! יש רק תביעה אחת: הסתלקות מהשטחים המיושבים אחד וחצי מליון ערבים. אחר כך אפשר – אפשר, לא וודאי – לדבר על שלום". הוא לא חשב שניתן להגיע להסדר, והבין כי מצב המלחמה יימשך, וכך כתב: "אנו נידונים להתקיים בארצנו ללא שלום וללא ביטחון, כאשר התקיים העם היהודי בכל אלפי שנות קיומו; ולמען קיום זה נצטרך לקבל על עצמנו מאמצים עליונים וקרבנות גדולים מתמידים. לפיכך מן ההכרח שנברר לעצמנו מה יהיה טיבה של המדינה שלמענה נקבל עלינו ועל בנינו קיום כזה, ולאור בירור זה נקבע עמדה לבעיית 'השטחים'".
כמו כן ראה ליבוביץ' באינטרס של המעצמות את הערובה לקיום מדינת ישראל ואת הכוח הפעיל מאחורי הסתלקותנו מהשטחים הכבושים, "אין לנו ברירה אלא להסתלק מן השטחים בעלי האוכלוסיה הערבית הגדולה, שאין ביכולתנו להופכם לשטחים יהודיים.
מן הצד השני, עמדו המתנגדים להתנתקות וקראו קריאות ליבוביצ'יניות בזכות הסירוב והזכירו לנו את דבריו שהעמידו גבולות גזרה לחוק: "כל נביאי ישראל היו 'בוגדים' במדינתם המרושעת ובמלכיה החוקיים. כל הטוען לחובת משמעת מוחלטת לצווי הממשלה החוקית טוען את הטענה שטען אדולף אייכמן להצדקתו", כמו כן ליבוביץ' חזר וציטט הוגי דעות כמו אמרסון - " good man must not obey the laws too well" (אדם הגון חייב שלא לציית לחוק יותר מדי טוב).
דבריו אז, שקראו לסרבנות מן הצד השמאלי, נתפשו כשמאלניים ובוגדניים, אך למען האמת, כפי שלימדה אותנו המציאות, הם מדברים על המציאות האנושית בכלל: בשעת מבחן כל אדם יפעל על פי סולם הערכים שלו, ולא משנה מה כתוב בחוק.
עולמו היהודי היה כבכול תחום אחר יצוק בעולם הממשי ובעולם המעשה בבחינת "אמת מארץ תצמח". יחסית לזמנו ליבוביץ' היה מהפכן בתפיסותיו הדתיות. לעומת התפיסה שהאמונה מובילה לקבלת עול תורה ומצוות קבע ליבוביץ' את ההפך הגמור, אדם המקבל עליו על תורה ומצוות הוא הוא האדם המאמין, לא אמונה הנובעת מתהליך קוגניטיבי והמשתלשלת כמסקנה מהמציאות אלא אמונה הנובעת מעולמו הקונטיבי של האדם, עולם השאיפות והרצונות המתבטאות בעשייה, בבחינת נעשה ונשמע, וה"יד החזקה" של הרמב"ם.
לעומת תפיסתו הרוחנית הסינתטית המאחדת של הרב קוק, עולמו הרוחני של ליבוביץ' הוא אנליטי ומאופיין בשניות של מדע וערכים, צורך וערך, אמת ושקר, טוב ורע, קודש וחול, לשמה ולא לשמה.
כל מושג הוגדר וצורף ועמד במלא חדותו ותקפותו. משנתו טיהרה את ההוויה הרוחנית מדימויים שמימיים וקיבעה את האמונה בקיום האנושי ובעולם המעשה. "קדושה" הוא בדבר החלים עליו חיובים או איסורים מעשיים, "עם סגולה" ו"ארץ ישראל" אינם מעניקי זכויות אלא דורשי חובות והינם מטלה ומשימה שעלינו לעמוד בה. ה"השגחה הפרטית" אינה פונקציה אלוקית כלפי האדם אלא היא העמידה בחובות האדם לפני האלוקים המתבטאת ביישום תורה ומצוות.
יש כאלו שראו בו אדם הכופר באלוקים ומקיים תורה ומצוות. אולם ליבוביץ', ראה בקיום תורה ומצוות לשמה את האמונה באלוקים, וביטל כל אמונה הבנויה על דימויים של סב גדול בשמיים המושך בחוטי העולם או פונקציונר שמיימי הדואג לבני האדם. וזהו בעצם סיכום תורתו המתבטא בפסוק האחרון של התורה כולה "וכל היד החזקה וכל המורא הגדול שעשה משה לעיני כל ישראל".
דבריו ומשנתו, המתייחסים אל חיינו כאן ועכשיו ואף לעתיד, מחיה את רוחו בנו. מצב זה פורש על ידו כמשמעותה של "תחיית המתים" (בפרשנותו את הרמב"ם בפרושו למשנה, בהקדמתו לפרק "חלק" במסכת סנהדרין בה הוא מביא את 13 העיקרים של האמונה) בצטטו את דברי חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים וצדיקים במיתתם נקראים חיים".
ד"ר עמוס ברדע – חבר הנהלת תנועת ציונות דתית ריאלית.
נא להמתין לטעינת התגובות
