סליחה וגאווה קדומה
חילונים יקרים – באמת אין לכן איזה תוכן יהודי להכניס ליום כיפור חוץ מסרט בדי. וי. די? עינת ברזילי חולמת על חילונים צמים ועל טוקבקיסטים מתנצלים
מתוך העיקרון הזה, לא ברור מדוע הציבור החילוני, זה שאכפת לו מהזהות היהודית שלו, שמקפיד על סופגנייה בחנוכה, יוצק תכנים חדשים בהגדה של פסח, ואפילו מתחיל להגיע ללילות הלימוד בתשעה באב בכיכר, כל כך מתנכר ליום הכיפורים. אף עורך עיתון לא היה מפרסם "10 מתכונים ללחם אגוזים" בערב פסח. אבל בכל הערוצים, כולל אצלנו בתרבות, מתפרסמות המלצות לסרטים בדיוידי ליום כיפור, ואיכשהו זה עובר בסדר.
בשבועות כולם הולכים לתיקון ב"עלמא", בט"ו בשבט מנקים את החופים, אפילו ליום השואה יש טקס אלטרנטיבי, רק ליום הכיפורים לא נמצא תוכן חילוני-ישראלי, שיחליף את הרביצה מול הטלוויזיה. אולי חוץ מבקשות הסליחה הסיטונאיות בנוסח אהוד ברק ויונתן בשיא.
לא התכוונתי
ואם סליחה, אחרי שוויטלזון התדוותה כאן שקשה לה לסלוח, יש לי וידוי משלי, ברוח החג: אני מאד אוהבת לבקש סליחה. אף פעם לא הבנתי מדוע זו נחשבת פעולה מסובכת שדורשת תעצומות נפש. להפך, לבקש סליחה זה אומר להזדהות עם מישהו על הצער שגרמת לו, והזדהות זה חומר מזכך. נראה לי הרבה יותר קשה לקבל סליחה.
להימצא במעמד של המתבקשת לסלוח גרם לי עינויי יום דין קשים. מבחינתי, אף אחד לא פגע בי מעולם, תמיד זה הנסיבות, ההקשר, הסיטואציה שהיתה מסובכת. וכך אני מסתובבת בעולם ומאירה פנים גם למי שאולי מגיע להם פרצוף חמוץ אחד או שניים.
ג' הסביר לי בשיחה ארוכה שזו גאווה. "גאווה? כעסתי עליו, "להבין ולקבל את החולשות האנושיות ולפטור אנשים מבקשת
סליחה- זו גאווה? זו אצילות!". ג' לא קנה את זה: "את יכולה לספר לעצמך סיפורים. שום אצילות. את לא מוכנה להודות שאת צריכה סליחה כי את לא מוכנה להודות שאולי פגעו בך, שהיית חלשה לרגע. שמצמצת ולא שמת לב שנגרם לך נזק. זה הכל האגו המפותח מידי שלך".
אחרי ששפכתי עליו את הקולה שלי, וביקשתי סליחה, הבנתי שהוא צודק. אז הנה, אני מתקנת: כן, מגיעה לי איזו בקשת סליחה אחת או שתיים, מבוס אחד ישן שהעיף אותי שבועיים אחרי שבא, מחברה אחת שנעלמה בזמן הלא נכון, מטוקבק אכזרי במיוחד שעשה לי דמעות, וגם ממי שאמרתי לו שהכל בסדר איתנו ולא התכוונתי.
כהרגלי, אני מבקשת סליחה. הפעם על הגאווה שלי.
עדכון אחרון : 11/10/2005 10:13
נא להמתין לטעינת התגובות
