ראשי » חדשות » יהדות

קינדערלך

בחינוך החרדי אין שביתות וחופשות מופרכות, אין שיעורים חופשיים ואין עבודה "לפי הספר". רבקה יפה קובעת: החינוך החרדי הוא הכי טוב

ילדים, מה הם צריכים? אהבה, הקשבה, חיבוק, תשומי. הרבה דברים אפשר להגיד בגנות ובשבח החינוך החרדי, אבל יחס אישי כמו שמקבלים שם הילדים, נדיר למצוא במקומות אחרים. זה מתחיל כבר בגנים ובתשב"רים של הגיל הרך. הגננות החרדיות נותנות את הנשמה, פשוטו כמשמעו. יהיו ציניים שיגידו שהתחרות על כל משרת גננת ומורה כה גדולה, שהן מוכרחות להוכיח את עצמן כל הזמן. יתכן. אבל את ההורים לא מעניינת כל כך הסיבה, רק התוצאה. והתוצאה היא שהגננת לא נחה לרגע. משקיעה ללא הפסקה  גם בחומר הלימוד, גם בילדים.

בוודאי שלא כולם ולא תמיד ולא בכל מקום. גם שם יש מורים רעים ויש ילדים מקופחים ופגועים. האפליה העדתית היא בלתי נסלחת, צורמת ובלתי מתקבלת על הדעת, אבל ההשוואה הכוללת והמכלילה עדיין עומדת לטובתם. איפה יש היום מורה שמקשיב ואכפתי כלפי כל תלמיד ותלמיד כמו הרב בתלמוד-תורה ובישיבה? אני מעריכה ומחשיבה השכלה מגוונת, אני מודעת למגבלות חומר הלימודים, אבל יודעת גם שתשומת לב אישית ויחס אוהב הינם מצע גדילה חשוב פי כמה מהשכלה.

גופים רבים נזעקים כשחב"ד וש"ס ומוסדות חרדיים אחרים מצליחים לפתות הורים שאינם חרדים לרשום למוסדותיהם את ילדיהם. טוענים נגדם שמשחדים בארוחה ובהסעה וביום לימודים ארוך, אבל האמת היא, שמפתים באהבה ובחינוך. ההשקעה של הגננות והמורות, המלמדים והמורים במוסדות האלה עולה פי כמה על ההשקעה בכל מוסד ממלכתי ממוצע. זו לא השקעה במעבדות מחשבים אולם ספורט גינון וריצוף, אלא באותו מצרך שילדים זקוקים לו יותר מכל: תשומת לב, אהבה אישית. החינוך למידות טובות זה בונוס. תגידו, נו, יוצא שהלימודים במקום השלישי... ובכן, יש הורים שיודעים להעריך את סדר העדיפויות הזה, ואני ביניהם.

כולנו יודעים שהורים מחבקים ואוהבים מעניקים לילדיהם קרש קפיצה, שכל החוגים הטיולים הצעצועים והמותגים לא יוכלו להתחרות בו. זה נכון לגבי מורים בדיוק כמו שזה נכון לגבי הורים. לפעמים אני עוצרת ליד בתי ספר וגנים כשהילדים משחקים בחוץ. אוהבת לעמוד ליד הגדר, ולהתבונן בזאטוטים. הרבה מאד אפשר ללמוד על מה שקורה שם בין הילדים למורים ובינם לבין עצמם. המוסדות החרדים מצטיינים בדרך כלל בהזנחה כללית, בחוסר הגיינה, במתקנים דלים, אבל היחס, היחס. רואים בעיניים שהגננות והמורים אוהבים את הילדים. מתייחסים אליהם, משחקים איתם מקשיבים להם מלטפים אותם. כל ילד זוכה למנה גדושה תשומת לב ואהבה.

אלונה פרנקל מספרת בספרה המעולה "ילדה" על ילדותה בשואה. כואב לגלות שגם אחרי ששים שנה, העדר חיבוק אם וליטוף אב כואב לה לא פחות מהרעב, הכפור, העוני והחולי. כל התופת שעברה לא השכיחה ממנה את העובדה שהוריה לא הקשיבו לה, לא שוחחו איתה ולא הביעו אהבה. הספק אם היתה נאהבת מכרסם בה עד היום חרף העובדה שהוריה חרפו נפשם, ממש בפועל, כדי להצילה.

הזדהיתי עם אבישי בן חיים שתיאר את הטיש בחסידות צאנז, והוא כותב "המורים מחלקים לילדים הרוקדים ביציעים שקיות טרופית ועוגות, מתכופפים להקשיב לכל ילד. האם יש אפשרות לשבט אותם, כדי שיהיו מורים שיעניקו יחס כזה לילדים בכל מערכת החינוך בארץ?"

ייתכן

שהעוני במוסדות החרדיים הוא זה מכתיב את הקירבה, וייתכן שזו מודעות יתרה לחינוך. השורה האחרונה היא ששם אין שביתות וחופשות מופרכות, אין שיעורים חופשיים ואין עבודה "לפי הספר". יש אהבה והיא מנצחת.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

רבקה יפה

רבקה יפה שם פרטי, נולדה ברמת אביב וגדלה בבית יעקב, חובשת כיפה שחורה עם נקודות למחשבה, בוגרת המכללה וקמרה-אובסקורה, מבקרת ספרות וקולנוע וסבתא לשלושה שידוכים שווים ביותר.

לכל הטורים של רבקה יפה