מאה ימים של שקרים
התנאים מחפירים, המחדלים זועקים, משפחות התפרקו, לאף מתיישב אין פיתרון, אבל כולם מתאמצים להמשיך לשקר ובתקשורת לא מתביישים להודות ש"ההתנתקות זה לא רייטינג". אמילי עמרוסי שוברת את קשר השתיקה. מאה ימים להתנתקות
רק לפני כמה ימים הכריזו מעצבי-בגדים-מעצבי-מחשבות שהכתום הפך לכתם או שהוא סתם לא אופנתי, ואנחנו שטפנו את הרחובות בכתום עז ומעז, מתחצף ובהיר ומתרה.
רק לפני כמה ימים כולם שיחקו משחקי מילים עם ההתנתקות וההתחברות, ורק אנחנו השתדלנו לסגור את הטלפון (לא "לנתק") ולהוציא את השקע (מאותה סיבה).
רק לפני כמה ימים – וכבר היסטוריה.
קהילות חרבו, משפחות התפרקו, חבל ארץ שלם ננטש, והארץ תשתוק. והיא שותקת לא כי אין עוד מילים לנחם, היא שותקת כדי לכסות על הפשע. החורבן לא סתם כך נשכח וההרס לא נעלם מליבנו בגלל שכך הוא "הטבע האנושי". יש מי שדואג ועובד נמרצות להשכיח ולטאטא, וכבר אין מקום מתחת לשטיח. חבורה מוכשרת של שכירי-עצה ולוחשים מקצועיים עובדים קשה כדי שלא נדע, שנשכח, שנתעלם. מסתבר שאם אתה עובד במערכת יחסי הציבור המשומנת של ראש הממשלה, לשקר יש דווקא רגליים, והן ארוכות מאוד.
והרי שנה וחצי שיקרו לנו. שיקרו לנו כשבקוּפָּה מכרו לנו שרון ובבית פתחנו את השקיות וגילינו ביילין. שיקרו לנו כשאמרו שההתנתקות תביא רווחה כלכלית וצמיחה והנה מתחבאים נתונים בשולי מדורי הכלכלה: עשרה מליארד עלות ההתנתקות, עלויות שהמדינה לא יכולה לעמוד בהם והאמריקנים לא ישלמו. עוד גרעון, עוד עוני, עוד אבטלה.
סיבְּנו אותנו כשאמרו שההתנתקות היא "צורך בטחוני", והיום עמלים במשרד הביטחון למגן ולהגן על אשקלון ויישובי עוטף עזה, לבנות קירות ימיים ולהציב כוחות סביב הרצועה. וחברינו העזתיים גם הם עמלים ללא ספק, אך עכשיו אין להם צורך לחפור מנהרות בכפית ולבלוע חול: הותר הרסן. אמל"ח, תחמושת, ידע ופעילים מועברים ממצרים באין מפריע. אה, סליחה, הם בדרך להשתלמות גידול גרניום בחממות של גדיד.
וישנו כמובן השקר הגדול מכולם, הפיתרון לכל מתיישב, או כפי שמתברר עתה: מתיישב לכל פיתרון. רוסיה הקומוניסטית לא היתה יכולה לייצר תשדירי תעמולה בולשביקים טובים יותר. מאות משפחות מצטופפות בכלובים קטנים וצפופים ("בתי-מלונה" הם קוראים להם), בלי הרגשת משפחתיות, בלי רכוש, בלי פרטיות, בלי עתיד.
חקלאים חרוצים שהורגלו לקום עם השמש, מסתובבים סביב עצמם ימים שלמים ולא יודעים מה לעשות בכפיים שהיו רגילות לעבודה ועכשיו הן ריקות. מאות ילדים מפורקים נפשית, מבקשים לחזור לחדר שלא יראו עוד, ל"מחנה" הפרטי של החבורה, לצעצועים שלהם שתקועים במכולה, לחברים שלהם שמפוזרים בכל הארץ, אפילו לדשא של השכן.
מאה ימים לא הספיקו כדי לפתור את מחדלי הדיור, התעסוקה, החינוך והשיקום הנפשי של אלפי ישראלים – ומשפחת החווה ממשיכים לשקר לנו ולחזור ולומר שזה אשמת המגורשים.
ואחרי שעבדו עלינו שכל העקורים מסודרים, ומי שלא הוא פשוט סרבן-מנהלת (והעובדות מדברות בעד עצמן: גם מי שפנו לבשיא עוד בחורף הקודם
הפצע עדיין מדמם, ובתקשורת לא מתביישים להודות ש"ההתנתקות זה לא רייטינג". עשרות סיפורים אנושיים מרגשים, שהיו יכולים לפרנס כותרות עיתונים למשך שנה שלמה, לא מגיעים לידיעת הציבור בשם אותו שקר שאין להפר.
לא צריך להרחיק לכת לדוגמאות של מחדלים מחפירים כמו היעדר טיפול נפשי במשפחות השכולות או ילדים בעלי מוגבלויות שאינם לומדים כי אין להם מסגרת מתאימה. מספיק לראות מה קורה כשמשפחה בת שבע נפשות תקועה בחדר בקומה 17 במלון דרג ז' במרכז העיר, ואין לאן לצאת לשחק כי הכביש הסואן מתחיל בפתח המלון, וההורים שגרים כבר שלושה חודשים עם הילדים לא זוכרים מהי פרטיות, וכולם חייבים לכבות את האור בשבע בערב כדי שהתינוק יוכל לישון, ואם מתחשק לך משהו טעים אחרי שחדר האוכל נסגר אתה יכול רק לדמיין אותו, ואין ארוחות שבת משפחתיות, ואין לך בגדים לחורף כי הכל תקוע במכולה, ולמרות שעבדת כמו חמור כל החיים אתה פתאום צריך לקבל מעילים משומשים מאנשים טובים (שגם לקחו את הכביסה שלך ושל הילדים וכיבסו אצלם בבית), ובתקשורת אתה שקוף.
ואם מישהו מזכיר את החורבן זה לא כדי לשמוע איך התפרקו לך החיים אלא כדי לתאר את גבורתם ויפי-בלוריתם של "כוחות הפינוי". איזה יופי שהם נתנו סוכרייה לתינוקת והתאמצו לא לבכות.
לפני כמאה ימים אמרו התושבים האמיצים והחרוצים של גוש קטיף שאולי לקחו מהם את הבית, אבל את הרוח אף אחד לא יוכל לקחת. היום חלק גדול מהם מודה שגם את הרוח הצליחו לדכא.
אחרי מאה הימים האלה, בממלכת השקרים כל תסריט נראה אפשרי. מישהו עוד ימכור את המדינה כדי להתחמק מתשלום דוח תנועה, או יפתח במלחמה כדי לטשטש העלמות מס. והשנה 1984 נראית קרובה מתמיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
