תורה לכל הכיוונים

אמילי עמרוסי אופטימית: משנה לשנה התורה הופכת נחושה יותר: פורצת מחיצות, כולל אלה של בית הכנסת ומתפשטת גם באזורים שרגל אדם בסנדלים וגרביים מעולם לא דרכה בהם

אמילי עמרוסי | 2/10/2007 9:05

הדגלים המוזרים של הילדים, עם ציורים שלא השתנו כבר דורות, עד שהם נראים כמעט חתרניים בעיצוב הרטרו-שיק שלהם. המחיצה בין נשים לגברים, ושאר המחיצות הבלתי-נראות, בהתאם כמובן למקובל בקהילה שלך. התחרות הסמויה על היקף שריר הקיבורת בהנפת ספר התורה. האוכל הנשרף על הפלטה (לא חשוב מאיזו עדה), ממתין למקיפים, לחילופין (לא חשוב באיזו עדה) - הגחלים, קרות כמו חתול רחוב בגשם, ממתינות למקיפים המקיפים שיבואו ויזרקו בהם אש.

וכבר המון שנים זה אותם השירים, עם אותה הגיה אשכנזית, בעדות הפלטה כמו גם בעדות המנגל. וכבר המון שנים חוגגים את בראשיתו של סיפור עם סוף ידוע מראש.

תמיד יהיה הסקפטי (רצוי חוזר בשאלה) שיגיד שכל השמחת-תורה זה בכלל תסמונת האסיר המאוהב בשוביו, וחוגג עוד סיבוב בתא המאסר. ותמיד תהיה הנאורה (רצוי עם שפם) שתגיד שזה בכלל חג של הדרת האישה, ובעיות של מגדר וזהות, ותביא סיבוב על הספר תורה, אדומה ממאמץ אך מרוצה מהניצחון הקטן על האויב. ותמיד יהיה הילד עם השקית-הפתעות (רצוי ירוק על האף) שיבכה שלקחו לו.

אבל נעזוב את הסקפטי המלומד, את הנאורה המשופמת, ואת הילד המנוזל ("עברי, תחזיר לו!"), אומר זאת כך יונית: אולי בכל שנה אנחנו שמחים לא רק על קיומה של התורה, אלא על תהליך השחרור שלה לעולם. נגישותה הגוברת. פעם תורה היתה סוד שחבוי בתוך תיבה על ראש ההר: מי שרצה לפתוח, היה צריך להתאמץ.

בכל דור זה מתגבר: קראוהו בהיותו קרוב. התורה – שתמיד היתה שייכת לכל יהודי – נמצאת הפעם ממש מתחת לאף, ומותר לכולם לגעת, ומותר לכולם לטעום.

תורה של כווווללם

סבתא שלי לא היתה דתיה, אבל אם כן, היא בטח היתה מספרת לי על הימים בהם נאלצו חמישים אחוזים מהיהודים להסתפק בקריאת "צאינה וראינה" כדי לטעום טעמה של תורה. מעט מסיפורי התנ"ך, כמה הלכות רלבנטיות, וזהו.

והיום? ממקום של חסידות משתפכת או ממקום של אינטלקטואל אקדמי, ממקום של חיפוש וזעקה רוחנית או ממקום של איתור פסק הלכה ספציפי – התורה ממוקמת היטב בעזרת הנשים לא פחות מבעזרת הגברים, גם בלי לרקוד איתה על הכתפיים.

וגם - יותר

ויותר חילונים נוברים בתורה, על כל עומקיה ורבדיה, דולים ממנה אמיתות וחוכמות, ונשארים חילונים. אני אישית הייתי שמחה לראות יותר ויותר מהם מרגישים מחוייבים לשמוע ולקיים, אבל כרגע די לי בכך שהתורה היא גם נחלתם.

אפשר לפתוח דף גמרא כדי להחכים, אפשר ללמוד רמב"ם כדי להזין את הרוח, ואפשר להתעמק בפרשת השבוע כדי להרחיב אופקים. אתה לא חייב לחבוש כיפה ולקיים תרי"ג כדי לטעום מאוצרות הרוח של העם היהודי. תראו את אברי גלעד.

כל תירוץ טוב לתמונה של אברי

מלא כל הארץ כבודה

ולבסוף, איך אפשר בלי האינטרנט: נו, הדבר הזה, שיש מי שרואה בו שופרו של שטן, ויש מי שמקיש בו צירופי מילים עבריות ומגלה אוקינוס של תורה, זורמת חופשי ברשת, בכל בית, תחת כל מקלדת רעננה.

אחד מאתרי החדשות ערך סקר חשוב תחת הכותרת "בתי הכנסת הנגישים בישראל". בניגוד לתוצאות הלא-מעודדות של הסקר ההוא, אפשר לציין היום בסיפוק את "דפי הגמרא הנגישים בישראל", "ספרי המחשבה היהודית הנגישים בישראל" ו"מחלוקות ההלכה הנגישות בישראל".

נגישים למי? ליותר ויותר יהודים – גם נשים, גם חילונים, גם בורים ועמי-ארצות, וגם אדם שאין לו ספר קודש אחד בבית. הבן הרשע, והבן התם וגם זה שלא יודע לשאול (כבר לא צריך לשאול, יש גוגל).

והרי מה זה אם לא בעצם חזון אחרית הימים: מכל פינה קוראים בשם ה', ידיעת ה' היא בהישג יד. ובמקומות שונים על פני הגלובוס יכולים באותה דקה בדיוק להתעמק באותו מדרש גם אישה וגם גבר, גם חילון וגם דוס, גם הפרופסור וגם עקרת הבית, גם מול דף עתיק בספר מתפורר וגם מול מסך 21 אינץ'.