נר לי דקיק
למה לא נוסף אף שיר חנוכה חדש לרפרטואר הישן, התמים והמקסים של שירי חנוכה? ומי חיבר את כל שירי הילדים לחג? מנחם בן מנתח את שירי החנוכה
הבן שלי לא עבר אז כל טיפול פסיכיאטרי, לא טופל בתרופות, לא אושפז, ובכל זאת, כעבור חמישה חודשים וחצי החלים להפליא, בערב חנוכה, כששאל פתאום – מתוך מצב קטטוני שתיקתי דומם שהיה נתון בו בשני החודשים האחרונים לשיגעונו – אם יש סופגניות. וכשאמרנו לו שאין, הוא ניגש בעצמו להכין את הסופגניות. והיינו נדהמים. הילד שלא דיבר בחודשיים האחרונים, שאי אפשר היה כמעט ליצור איתו קשר, פתאום התחיל לדבר ולתפקד, כולל הסופגניות הנחמדות שהצליח להכין.
וממש אחרי חנוכה כבר חזר לכיתה שלו בבית הספר התיכון שבו למד קודם לשיגעונו, שהיה קיצוני במיוחד בחומרתו. מאז אינני יכול, כמובן, לחשוב על חנוכה בלי להיזכר בנס הפרטי שלי.
אגב, בערב חנוכה אחר קרה לי נס פרטי קטן מסוג אחר לגמרי, טריוויאלי הרבה יותר: אחרי שנים של סירוב לכתוב במחשב, פתאום התיישבתי מול המסך והקלדתי פרק פתיחה לרומן, ממש בהזרקה ישירה (ובהשראה,אם מותר לומר) לתוך מסך המחשב, משהו שלא התנסיתי בו קודם. בעיניכם זה אולי לא נס בכלל. בעיניי, גם זה נס חנוכה קטן.
את כל זה אני כותב כהקדמה לדיבור על שירי חנוכה המוארים והמאירים, המקסימים והתמימים. אפשר להתייחס אליהם כאל שירי ילדים, שירי גן בעצם, אבל אפשר גם לקרוא אותם בעומק נפשי במעניק להם מימד מיסטי ממש.
סביבון סוב סוב סוב
חנוכה הוא חג טוב
חנוכה הוא חג טוב
סביבון – סוב סוב סוב.
סוס נא סוב כה וכה
נס גדול היה פה.
נס גדול היה פה.
סוב נא סוב כה וכה.
שורות אלו נשמעות לי ממש כמו לחש כישוף: הסביבון סובב סובב וקובע גורלות:"סביבון סוב סוב סוב/ חנוכה הוא חג טוב". טוב שהוא נפל על הצד הטוב. וכשאני מברך עם הדלקת הנרות "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" אני חושב כמו כל עם ישראל גם על הניסים שאלוהים עושה לכולנו יום יום (למשל, אינספור הקסאמים שנופלים על ראשינו ורובם אינם מזיקים במאומה) וגם על הניסים הפרטיים שלי.
מי שיפתח את דף שירי החנוכה באתר האינטרנט של אקו"ם יגלה כי כל השירים (עם יוצא מן הכלל אחד, השיר "אור" של נעמי שמר, שאיננו בדיוק שיר חנוכה) כולם נכתבו לפני שנות דור. חלקם, אולי רובם, לפני קום המדינה. והשאלה היא למה לא כותבים אצלנו שירי חנוכה חדשים. באופן מפתיע, התשובה היא שדווקא כן כותבים אצלנו שירי חנוכה חדשים ומקסימים (תיכף נדבר על אריאלה סביר), אבל הבון-טון התרבותי הכללי מעלים אותם, דוחק אותם לפינות ילד נידחות, ואין אף אחד שמציע לשיר אותם בפסטיגלים למיניהם.
זה לא רק שהחגים במשמעות המסורתית המקסימה שלהם (ואינני מתכוון למשמעות הרבנית-האורתודוקסית דווקא, אלא לכל משמעות
זאת ועוד. גם הגבורה היא כבר לא מה שהיתה פעם. והרי שירי חנוכה, מימי החשמונאים ועד היום, מלאים בגיבורים: "מי ימלל גבורות ישראל / אותן מי ימנה?" או "הן בכל דור יקום הגיבור/ גואל העם". היום מדברים אצלנו על "גיבורי תרבות", כאילו ש"גיבורי תרבות" (שחלקם די פחדנים במובן הגופני הפשוט וחלקם גם במובן הרוחני והנפשי) יכולים להחליף גיבורים אמיתיים.
ונכון, גם אלוהים לא ממש באופנה בקדמת התרבות הישראלית (למרות שגם זה אולי הולך ומשתנה במעמקים ובגלוי). וממילא, אף אחד (בחברה התל-אביבית, נניח) לא מנסה לשורר שיר חדש לאלוהים, בעיקר שהישן עדיין מזדמר בלבבות ומספק את כל צורכי הנפש, גם כשלא תמיד ולא כולם מבינים את המילים: "מעוז צור ישועתי/ לך נאה לשבח".
ואגב, יש גם נציגות אפיקורסית בשירי החנוכה. אני מתכוון כמובן לשיר חנוכה הישן "אנו נושאים לפידים". הוא שייך עדיין שייך לזמן שבו הסוציאליזם ניצב נגד הדת, העבודה נגד האמונה, והמעשה כנגד הנס (כאילו שיש ניגוד בין הדברים, ואין). ולכן שרו הסוציאליסטים העבריים: "נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו/ לעמק הלכנו ההרה עלינו/ מעיינות האורות הגנוזים גילינו/ נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו/ בסלע חצבנו עד דם ויהי אור". משמע, אין נס, והאור היחיד הוא האור הזורח בעיניים אחרי עבודה קשה כשחוצבים בסלע. אבל מה זה משנה? גם שיר האנטי-נס והאנטי-חנוכה הזה סופח לשירי החנוכה, גם אם הלפיד שהוא נושא הוא הלפיד הפרולטארי. העיקר שיש אור ואש ולפידים.
אני עובר על שמות המשוררים שכתבו שירי חנוכה, ורובם אלמוניים (לפחות באתר שירי חנוכה של אקו"ם, האמונים כידוע על זכויות יוצרים). מי חיבר את "שקט,שקט/ החנוכיה דולקת"? מי המציא את "נר לי דקיק"? מי חיבר את "חנוכה, חג יפה כל כך אור חביב מסביב, גיל לילד רך"? מי שיודע, שיספר לנו. כי באתר אקו"ם לא יודעים, או לפחות לא מספרים.
לעומת זאת, נעים לגלות, כי את "לכבוד החנוכה" חיבר משוררנו הלאומי, חיים נחמן ביאליק: "אבי הדליק נרות לי/ ושמש לו אבוקה/ יודעים אתם לכבוד מה?/ לכבוד החנוכה". אתם רואים משורר לאומי בימינו הכותב שיר "לכבוד החנוכה"? אני לא מכיר אף אחד כזה. המקסימום הוא שיר הדיכאון הקטן, שכתב נתן זך בשולי שירו "המוות בא אל סוס העץ מיכאל". "בשקט. בשקט. בשקט. בשקט/ בשקט (הדבר מפתיע, החנוכיה דולקת)/ בזווית, בזווית, בזווית/ שוכב הרעל הממית". הבנתם מה יש למשוררים האלה בראש? רעל ממית. אז בטח שקשה להכניס את שירי חנוכה שלהם, אם כבר כתבו משהו, לאנתולוגיות החג.
מי עוד משורר ידוע שחיבר שירי חנוכה? לוין קיפניס אחראי לכמה מן השירים הכי מושרים (בין השאר, "סביבון סוב סוב סוב"). וגם מתיתיהו שלם מציע שיר שמחה משלו, נדיר בפשטותו אצל משורר סבוך-מילים זה: "סביבוני ירוץ בגיל/ מן העמק לגליל/ בין הרים ועמקים/ בשדות הירוקים". באור החנוכה הדברים נעשים פשוטים יותר, שמחים יותר, בהירים יותר.
ואני חייב לדבר עכשיו על אריאלה סביר, אחת ממשוררות הילדים הנפלאות ביותר היום בתרבות הישראלית, שכמעט איננה מוכרת מחוץ לחוג גני הילדים והגננות. ובכל זאת, מדובר במשוררת-מלחינה-זמרת השרה כותבת מלחינה בקול צלול להפליא ובסגנון הפשוט והקורן של הימים ההם והזמן הזה:
חנוכיה שלי
אורך האירי לי
ספרי לי
גלי לי
אפילו בשתיקה
ספרי לי
גלי לי
על חג החנוכה
כן, יש משהו שהחנוכיה מגלה לנו בשקט הדולק של הנרות: את הסוד המיסטי של העולם. כי ככה בא אדוני: בקול דממה דקה.
או בשיר אחר:
תשאלו את אבא
תשאלו את סבא
הוא יסביר למה וגם איך
ואנו נברך
על הניסים
ועל הנפלאות
על הנחמות
ועל התשועות
וצריך לשמוע את הלחן ואת קול הזמרה כדי להבין שמדובר במשהו מואר כמו פעם. כאילו לא החשיך לנו הזמן את האור התמים ההוא. אולי לא במקרה אריאלה סביר היא משוררת עיוורת. האור שלה בא מבפנים. לכן אף אחד לא הצליח להחשיך אותו.
וכולם יודעים,בעצם, שבאמת שום דבר מואר לא הוחשך, וכולנו אוהבים בעצם את שירי חנוכה, גם הכופרים התוקפניים ביותר, וכל משחק החושך החדש-ישן הוא משחק בכאילו, וכולנו יודעים לבדרך בעצם על הניסים ועל הנפלאות ועל הנחמות ועל התשועות. חג שמח.
נא להמתין לטעינת התגובות
