ביג בן: מצב הרוח
"רביזור" מפילה מהכיסא מרוב צחוק ו"מצב האומה" מענגת. "מאסטר שף" לעומת זאת ממשיכה להיות מיותרת. ולפי מוסף הארץ, גם מנחם בן. תובנות השבוע
"רביזור" של גוגול, בבימויו של יבגני אריה, מחזיר את תיאטרון גשר לימי הגדולה שלו. זוהי הצגה נפלאה המבוססת על מחזה גאוני של קלאסיקן גאוני, והבמאי יבגני אריה, באמצעות שני שחקנים מופלאים (דביר בנדק מיודענו כבד הגוף כראש העיר ואלון פרידמן מיודענו המעודן והמפונק
- המדור הספרותי של מנחם בן
תמיד משובב את הנפש להיווכח איך מחזה שנכתב לפני יותר מ-170 שנה מצליח להדביק אותנו ככה אל הכיסא בצחוקים פרועים מול הנפש האנושית במערומיה. כל הגברים יתחנפו אליך וכל הנשים ירצו לשכב איתך - נטשה מנור הייתה מחרמנת במיוחד בהקשר זה - אם יחשבו בטעות שאתה מישהו (במקרה זה ה"רביזור", דהיינו המפקח המבקר) שיכול להשפיע על גורלם. גם היום גוגול מעורר התפעלות לא פחות מגוגל.
ראיתי קטע רק קטע מתוך "מצב האומה" של ליאור שליין, תוכנית נטולת רוע, וחשבתי שכל העסק נעים לגמרי גם אם לא ממש מבריק או ממש מצחיק. מה יכול להיות רע בצירוף של אנשים תענוגיים כמו גורי אלפי, עינב גלילי, יהונתן גפן, ניצן הורוביץ, דביר בנדק (כן גם הוא נגלה לרגע, התחלתי למות עליו אחרי "רביזור") אורנה בנאי.
מישהו מתגעגע לגסויות ולרוע של אבי נוסבאום, אבי אטינגר ושי גולדשטיין? כי אני לא. והיו כמה בדיחות ממש לא רעות. למשל הבדיחה של גורי אלפי: "אבישי ברוורמן הודיע שהוא יעמוד בראש מפלגת העבודה בבחירות הבאות, יקבל 25 מנדטים ויהיה ראש ממשלה". רגע ואיפה הפאנץ'? "זהו, זאת הבדיחה", סגר אלפי (ורק לכלך כשאמר "ידיעות" והרי זה היה "מעריב").
בחצי עין הצצתי לרגע בטלוויזיה שהייתה פתוחה על מאסטר שף ושם ראיתי את אחד השופטים (רפי אדר) אומר לאחד הנשפטים ברצינות תהומית כי מגיע לו שבח גדול במיוחד על "רמת צליית הכבד", וזה בעצם מה שהעביר אותו לשלב הבא. והנשפט שמע ברעדה את פסק הדין. מוחמא עד קצה נפשו.
אני מבין שאתם לא מבינים מה העוקץ במה שאני אומר. אז אני אגיד לכם: היינו פעם עם (בימי חז"ל נניח, בראשית הציונות נניח) שעסק בדברי תורה ובפסוקי תנ"ך (לא בנוסח הרבני והחרדי המאוס, אלא במובן הרוחני העמוק) שיישב מחדש את ארץ ישראל, שהמציא מחדש את עצמו בדת העבודה של א"ד גורדון וכו' וכו', שהציג על הבמות את המגילה ואת שלמה המלך ואת שלמי הסנדלר. והנה הפכנו לעם שמתחרה על רמת צליית הכבד. נכון שזה לא מפריע לכם? אבל אותי זה אוכל.
אגב במוסף "הארץ" האחרון הכניסו אותי לרשימה מפוארת של "אנשים שלא ברור מה הם רוצים" (נכנסו לרשימה גם בוז'י הרצוג, קרן פלס, אורנה בנאי ועוד. באמת תודה למוסף "הארץ" שהביאני עד הלום). אז אני אגיד לכם מה אני רוצה אם זה עדיין לא ברור: לתפוס את השלטון. בין השאר כדי לבטל את כל תוכניות האוכל וכל תוכניות הכדורגל. להפסיק את ההתבהמות. לחזור לרוחניות הגדולה.
ויש עוד כמה דברים שאני רוצה: להפוך את מערכת הרפואה (לבטל את רוב התרופות ואת רוב ההתערבויות הרפואיות). להפוך את מערכת החינוך (וקודם כל ללמד את בני ישראל לקרוא ולהקריא תנ"ך כפשוטו ולבטל את רוב המתמטיקה לרוב התלמידים לטובת לימודי תיאטרון מעשי ומוזיקה מעשית וקולנוע מעשי. אין מעשיר נפש יותר מזה). זה מה שאני רוצה. מה כאן לא ברור?
לעומת זאת אין לי מושג (וסליחה זה גם ממש לא מעניין אותי) אם "היה סקס" או "לא היה סקס" בין דנה ספקטור לרן שריג. בואו נגיד ששניהם מעניינים אותי במידה מאוד מוגבלת.
ביום חמישי שעבר הופיעו בקדומים מיכה שטרית ושי גבסו ואני שואל: מי צריך את כל מחרימי אריאל הפלצנים והמשמימים, מי צריך את כל הדודות האלה מזי"א וגוב אם יש לנו את שטרית הנפלא ואת שי גבסו הנפלא?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם