הרבה לפני הרייטינג
מזכירו האישי של הד"ר עזריאל קרליבך, מייסד "מעריב" ועורכו הראשון, יוסף (טומי) לפיד, מנסה להסביר לדור הצעיר מי היה האיש שכתב על הודו עוד לפני שהישראלים גילו אותה
זה היה היום לפני 50 שנה. יפליא אותי אם מי מהצעירים התל אביבים של היום, יידע מי האיש שעל שמו נקרא הרחוב שבו שוכן מעריב. ואם יידע, יהיה זה בזכות ספרו "הודו – יומן דרכים", שכתב שנה לפני מותו, אחרי שסייר בהודו ופגש שם את מנהיגה נהרו. אז היתה הודו סגורה בפני ישראלים. אבל גם היום, לאחר שנכתבו עשרות ספרים, מאמרים ומדריכי תיירות על הודו, אין ספר עברי החושף את תמציתה של הדמוקרטיה הגדולה בתבל, כמו "הודו" של קרליבך.
כך תיאר קרליבך את ראשי ההודים שפגש ברחוב: "ראשים אשר עורם שחור כשחור הלילה וראשים שחומים כצבע הקפה. ראשים כשוקולדה, כקקאו, כתה חריף, כתה קלוש, ובהירים לחלוטין. ראשים חשופים לאור השמש וראשים מוצלים בצל מטריות שחורות, ראשים מגולחים לגמרי, למחצה, לשליש, לרביע. . ." - כך לאורך שלושה עמודים אתה למד על הפסיפס האנושי הצבעוני, ההומה, התוסס, המיסטי של חצי היבשת שבה חיים כיום כמיליארד איש.
זיקתו של קרליבך להודו לא היתה מקרית. במבוא למהדורה האחרונה של הספר כתבתי: "תמיד אמרו עליו שהוא נראה כמו'נסיך הודי'. אף אחד לא נתן דעתו מה היא בדיוק חזותו של נסיך הודי, אבל ד"ר עזריאל קרליבך נראה שונה כל כך מכל יהודי אחר, מכל ישראלי אחר, עד שצריך היה להרחיק עדות. ומכיוון שהתהלך בין הבריות בקלילות מאיימת של חיית בר אצילה, ומכיוון שהיה שחום עור ובעל קלסתר אקזוטי, ומכיוון שהיה בו משהו רחוק ורומנטי, אמרו עליו - נסיך הודי".
קרליבך היה הפובליציסט המוכשר והחשוב ביותר בתולדות העיתונות הישראלית. עד היום לא קם מי שישווה לו בכישרון כתיבה, בחריפות לשון, בהבנת הקורה ובראיית הנולד. גם לא יקום אחד כמוהו.
מיום שבו הטלוויזיה דחקה את רגלה של המילה הכתובה כמקור מידע ראשוני על העולם שבו אנו חיים, קשה למצוא עיתונאי שעטו ישמש גם איזמל ניתוח, גם טפטפת רעל וגם מכשיר רנטגן הרואה לכליות המדינה וללב ציבור (לאמיתו של דבר, הוא לא כתב בעט אלא במכונת כתיבה). מדובר בימים שבהם עוד אמרו יהודים "כתוב בעיתון", כהוכחה ניצחת לכך שמשהו נכון ומדויק ואין עליו עוררין.
קשה לדמיין מה רבה היתה ההשפעה של "מעריב" בכלל ושל קרליבך בפרט, על השלטון מחד ועל הציבור מאידך - וחוזר חלילה. מקום המדינה ועד אמצע שנות ה-50 ידע השלטון שקרליבך משפיע על דעת הקהל, והקהל ידע שקרליבך משפיע על השלטון. נוצר מעגל קסמים שבמרכזו ניצב, מתריע בשער רבים, "איפכא מסתברא", כפי שחתם על מאמריו בימי שישי (בימי חול הוא חתם בשמו האמיתי על מאמרי המערכת של "מעריב").
כבן למשפחת משכילים מגרמניה, היה קרליבך ספוג תרבות מערבית. הוא כתב דיוקנים מרתקים, בין השאר על שפינוזה, פרויד, תומס מאן ואלברט איינשטיין (אחרי מותו של הנשיא חיים ויצמן, הציע קרליבך שאיינשטיין ייבחר לנשיא ישראל, אבל איינשטיין התחמק באלגנטיות). כנצר למשפחת רבנים מפוארת שלמד בישיבות, הוא היה בקי בנכסי התרבות היהודית, ונהג לגלוש ליידיש כאשר דיבר על נושאים יהודיים.
סגנון דיבורו היה ספקני, לעתים סרקסטי, לפעמים מתנשא. הוא הקרין סמכות. בהיותי מזכירו (כיום היו קוראים לזה "עוזרו האישי"), הייתי משועשע לראות כיצד אורחים נכבדים מתחילים ללכת על קצות אצבעותיהם בכניסה לחדרו של קרליבך. הוא היה מסובב את כורסתו, עם הפנים לחלון והגב לדלת. מי שנכנס וראה רק את גב הכיסא, כחכח,
היו מי שהאשימו אותו בכך שהוא מכוון למה שהציבור רוצה לקרוא. אכן היה לו רדאר רגיש מאוד להלכי הרוח ברחוב ( " אם אתם רוצים לדעת מה הציבור חושב, אל תיסעו במכונית אלא באוטובוס" -נהג לנדב לנו עצה שהתקבלה ללא התנגדות, כי לא היו לנו מכוניות). לאמיתו של דבר, לא קרליבך למד מהציבור, אלא הציבור למד מקרליבך. ולא רק הציבור. שרי ממשלה נהגו להתקשר אליו לברר כיצד יגיב אם יאמרו בכנסת ככה או ככה. הם גם ביקשו להבטיח שיתמוך בהצעות חוק שלהם, והיו מוכנים לתקן סעיפים כדי להבטיח שלא ימתח עליהם ביקורת. החבורה המוכשרת מאוד של עיתונאים שפרשו איתו מ"ידיעות" כדי לייסד את "מעריב", קיבלה את מנהיגותו ללא עוררין.
היו לו שלוש אהבות גדולות: העם היהודי, מדינת ישראל ובתו הקטנה תקומה. באותה תקופה ציונים כמו קרליבך קראו לעתים לילדיהם בשמות בעלי משמעות פטריוטית.
אני מודע לכך שהנני כותב עליו ביראה שבה כותב תלמיד על רבו. יצקתי מים על ידיו, מתוך ידיעה שהתמזל לי ללמוד את המקצוע מפי גדול המקצוענים. קשה להאמין, שהיה בן 48 בלבד במותו.
הכותב היה מזכירו האישי של ד"'ר קרליבך ועיתונאי במעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
