סבא שלו היה רב
לכי תסבירי לבחור שלך שלא תצאי איתו בשבת, לכי תסבירי לו שייקח קצת זמן עד הפרו ורבו, אלוהים – לכי תביאי אותו להורים שלך, או יותר נכון לחברים שלהם מבית הכנסת השכונתי. תלאותיה של בחורה דתייה שיוצאת עם חילונים
כן, כן, נפלאות דרכי הרווקות ונסתרות פי כמה בעולם ירא השמים, שעליו, כפי שניתן לנחש, אני נמנית, בעיקר בערבי חג ובראשי חודשים.
על תלאותיה של הדוסית המחפשת את דרכיה בעולם האהבה ניתן לכתוב ספרים עבי כרס - לעזאזל, רק לאמהות שלנו אפשר להקדיש אנציקלופדיה – ולכן נתמקד באחד הנושאים החמים על שולחן השבת שלנו: סוגיית הקשרים עם גברים חילוניים, או במילים אחרות - חתירה למגע עם סוכן זר בשעת מלחמה.
חובה עלי להקדים ולומר כי למרות שהעורך כפה עלי דיבור בגוף ראשון, אני עדיין חשה פטורה מתעוקת השעון הביולוגי הטורדני, ולפיכך מרשה אני לעצמי ללהג על הנושא כבד המשקל מפרספקטיבה מעט פחות קיומית.
למרות זאת, שורות אלה נכתבו בדם, שלי ושל חברותיי. כולנו יצאנו לדייטים סוערים ומשמימים כאחד עם גברים שראו את אלוהים לאחרונה תחת מטר טופי בבר מצווה, או בערב טוב במיוחד בטיול למזרח. כולנו נתקלנו בשאלות נוקבות כגון האם אני חיה בחטא, מהם הגבולות הדתיים שלי, כיצד אני שואפת לחנך את ילדיי, האם בחירה בחילוני היא התפשרות על פני בן תורה, ובמילים אחרות – האם אני פוחזת?
ראשון היה ר'. את ר', האינטלקטואל נאה הגומות, הכרתי בנסיבות פתלתלות דרך מכר משותף, וכשהוא התקשר יום אחרי המפגש האקראי הוא לא חשב שהוא מתחיל עם בת עקיבא. למה שיחשוב? אפשר להגיד הרבה דברים על הליברליזם הנאור שלכם, אבל אתם עדיין מופתעים כל פעם מחדש מול בחורה מאמינה שלא שכחה את צו האופנה בסבסטיה ויודעת מכנסי ג'ינס מהם. נו, מילא. הימים היו אי שם לא הרבה אחרי האולפנה, וכחסרת קילומטרז' מפגשים רומנטיים עם גברים מהעולם ה"אחר", ייסרני המצפון (אז עוד היה לי אחד) על ההונאה כביכול של ר'. בטני רגשה ומעיי המו לקראת הרגע שבו אגיד לו כי אני שומרת שבת ומאמינה באמת שהשבת שומרת עלי.
אחרי שחלקתי איתו את הפרט הביוגרפי הזה, נכנס ר' למלכודת שבה עוד ייפלו גברים רבים במצבו, והחל ללהג בפלורליזם מופגן, כמו היה הרב מלכיאור באוהל של גשר ביום הזיכרון לרצח רבין. גם אני חטאתי באי-אלו מחוות של רצון טוב כלפי הצד השני. קלישאת "סבא שלי היה רב" ו"סבתא שלי נאנסה על ידי קוזאקים" מעולם לא היתה נכונה כל כך, מה שלא הפריע ליחסינו להתפרק כעבור שבועות ספורים, אחרי שמרוב התחשבות מעושה
אין מה לעשות, אהבה זה כואב וכששני בני הזוג הולכים מראש בשדה מוקשים, סביר יותר להניח שמישהו יקרא פה לאמבולנס. הרי ככה זה לרוב בכל המגזרים: רוסי עם רוסייה, אתיופי עם אתיופית, ימני עם ימנית ושמאלן עם אוהבת ערבים. זה אולי לא פוליטיקלי קורקט, אבל זו המציאות.
יחסים זה קודם כל שאלה של היצע וביקוש. לא ניכנס למה קדם למה ואיך נולד המצב שבו ישנו יחס לא מאוזן בין כמות הנשים המכונות "דוסיות לייט" ואף "סופר לייט", לבין מספר הגברים המאופיינים כך, אך בגדול זוהי תולדה של החינוך הדתי שאיפשר לנו, הנקבות, מנעד פעולה די רחב, בעוד שאצל הגברים הדיכוטומיות ברורה יותר: או שאתה בן ישיבה המפזם "עוצו עצה" בעוד אתה רוכס את מעיל הדובון שלך, או שפרקת כל עול ואתה מבלה את לילותיך בבתי מרזח, בשיחות על פילוסופיה.
כן, כן, יש ביניים, לא להזדעק, אבל מספרית זה פשוט לא כוחות. אומרים שזה משהו בהורמונים. השאלה היא לא "איך" אלא "איך לא". החיים מזמנים מפגשים, והמשותף רב לרוב על המפריד. עד שמגיעים לפשפוש בציציות פשוט לא יודעים שהם קיימות.
אם יש משהו שאנחנו מבינים בו באמת, חוץ מדיני תפילת מנחה כמובן, הוא ויתורים כואבים. אלו, כמובן, מנת חלקו של כל זוג, אך מתעצמים בכל פסטיבל הצו פיוס הזה.
לנצח אעריץ את חברתי מ', שצעדה ברגל קילומטרים בגשם סוחף בשבת עבור בן זוגה החילוני שגר רחוק, ולנצח אוטרד מהזיכרון על י', שכשהייתי מורעבת בדרך אליו בשלהי הפסח נבוכתי לגלות כי הוא ממתין לי עם מגש פיצה כי "ליל הסדר כבר היה לפני כמה ימים, לא?".
לכי תסבירי לבחור שלך שלא תצאי איתו בשבת, לכי תסבירי לו שייקח קצת זמן עד הפרו ורבו, אלוהים – לכי תביאי אותו להורים שלך, או יותר נכון לחברים שלהם מבית הכנסת השכונתי.
ואתה, ערל יקר, לך תפנים קצת מה העולם הרוחני שהיא מחזיקה בו, לך תכבד את הסולם האיטי שלה, לך תוותר על בילויים שלך נראים סטנדרטיים ועבורה הם רכבת אקספרס לסדום ועמורה. לא קל, חברים, והפעם דווקא באנו ליהנות.
חברות, כאן שורש הבעיה. אחרי חוויה טובה אחת עם גבר חילוני סף הריגוש עולה ברמה שהבאים אחריו יתקשו לשחזר. זר לא יבין את הריגוש האוחז בבחורה תמה הנופלת מספסלי האולפנה אל עולם זר ומוזר, משונה ומשנה.
אחרי הריגושים הנלווים למפגשים מסעירים בטריטוריה לא מוכרת, פעימה לא ממש תחסר לנו ממישהו שיואיל לרפרף על מרפקנו בדייט השלישי, או לחילופין ייקח אותנו לסיור במנהרות הכותל. לא כי זה פחות טוב, ולא כי זה לא מה שאנחנו רוצות, אלא שהנוסטלגיה השמורה לאגף האקסים מתעצמת כשהם בחזקת "מים גנובים ימתקו". פשוט מאוד.
כל בחורה דתייה שהיתה בסיטואציה מכירה את השלב שבו היא עוברת למיצג אמנותי והגבר מולה הופך ממפוחד ומסוקרן למשועשע. "רגע, רגע, אז את באמת מאמינה שיש אלוהים? את אשכרה שומרת שבת? מה, לא תאכלי שרימפס? ואם מדליקים את הטלוויזיה לפני שבת אסור לך לראות?". ברור, דביל. מי זה אלוהים בכלל, אני סתם נהנית לשייט בין תרי"ג המצוות כי אמרו לי שלנשק את המזוזה טוב לעור הפנים. לא משנה, זוגות מעורבים יקרים שלי, באשר תלכו ה' עמכם, כמו שאומרים אצלנו.
כמובן שאנחנו ראשונות לקחת צעד אחורה. איך בכל פעם שנפלט איזה "בעזרת השם" על הדרך, הדם בעורקים קופא לרגע, העיניים מתגלגלות והפחד ניתר כאילו זעקנו "מי לה' אלי" באמצע מסגד כשלגופנו רק חולצה כתומה של "נוער מועצת יש"ע תשס"ו". בזוגיות אף אחד לא צריך להתנצל על העולם שאותו הוא מביא לקשר. בזוגיות מעורבת, האפולוגטיקה דומיננטית כמו החותנת.
ובאופן מצער, היא יותר מהצד שלנו. הוא הרי לא אמור לדעת שיש כאן עולם רוחני עמוק. כשחזותך אינה מסגירה דבר (אם היא לבושה כמו חילונית, מעורה בתרבות כמו חילונית ולא נבהלת ממני כמו חילונית, כנראה שהיא חילונית). הרבה מדי פעמים זה מתפרש כצפירת הרגעה ברדאר החומייני של בן זוגך. מיד את מקוטלגת כמסורתית לא מזיקה, סוג של נינט. אז זהו, שלא.
אויש, כבדים הדוסים האלה. ישר חתונה, ישר פערים, ישר מחשבות על העתיד. הרי התיאוריות כולן ממילא מתפוררות כשזה מגיע לפרפרים בבטן וציפורים בשמיים. אהבה זה כל הסיפור, ולא משנה אם שלח אותה קופידון, הקב"ה, או ג'יי-דייט. ואם אתם צריכים הסברים נוספים, אתם יכולים תמיד לפנות למערכת. לא בשבת.
הכתבה פורסמה במגזין "מותק".
נא להמתין לטעינת התגובות
