עושים מעשה ריב"ז
מסירת מיגרון לא תציל את פסגות או עפרה. האיום של מועצת יש"ע על קיומם, נובע אולי מכוונות טובות, אך יוליכו את כולנו לשיממון אידיאולוגי ולחורבן. מיכאל בן ארי מזועזע מתפקודה של מועצת יש"ע
יש הלוחשים שאחדים מבין מי שמכונים "ראשי ההתיישבות", הקימו מראש מאחזים שיוכלו לוותר עליהם תמורת הישארותם של אחרים. בדרך מחוכמת זו ניסו ללכת נציגי האיחוד הלאומי שלפני שבועות אחדים הציעו לפרץ להרכיב ממשלה ללא התכנסות, ובתמורה הסכימו להורדת המאחזים.
המודל המרכזי של תפישה זו הוא סיפור יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים ערב נפילתה. המעשה של ריב"ז נתפש בעיני רבים, מעשה גאוני שהציל את היהדות מקנאותם של 'הבריונים' שהיו 'חבורת רוצחים' חסרת אחריות, לעומת המעשה האחראי כביכול שעשה ריב"ז, כשנכנע לרומא וקיבל את הזכות ללמוד וללמד תורה. לדידם, בשעה של שבר גדול כשהכל עומד בפני סכנה יש צורך לוותר על חלק מהעקרונות כדי לא לאבד את הכל.
לו היה מדובר בהבנה היסטורית אפשרית - החרשתי, אלא שהעובדות ההיסטוריות והתפישה החז"לית הפוכות לחלוטין. לא כאן המקום לערוך דיון בגרסאות השונות של סיפור זה בחז"ל, אך די אם נזכיר את דעתו הנחרצת של רבי עקיבא, המגדיר את המעשה של ריב"ז בפסוק הקשה: 'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל'.
יש לזכור שרבי עקיבא חי בן מרד למרד, ויש אומרים שהיה המחולל של מרד בר כוכבא. הוא המכונה 'ראש לחכמים', לא ראה שום גאונות במעשה של ריב"ז. מיותר לציין שהתפישה של ריב"ז האומרת נוותר מעט כדי לקבל מעט, נמחקת לחלוטין על ידי בני דורו המאוחרים לו.
אחד הסיפורים המכוננים של ימי מרד בר כוכבא, הוא סיפורו של רבי חנינא בן תרדיון, שעל אף חוסר ההיגיון שבהפרת הצו הרומי האוסר את לימוד התורה, הוא הולך ועושה זאת ברחובות. הוא אינו שועה לאזהרות ההגיוניות, שהרי אם ייהרג עולם התורה יהיה נפסד, ואף שיש באפשרותו לעשות זאת בהיחבא, הוא קורא תיגר, נתפס ונידון לשריפה.
כידוע, המשפט 'גוילין נשרפים ואותיות פורחות' מיוחסות לקדוש זה, הבוחר להעביר מסר לדורות. לשיטתו, ויתור על האידיאל של לימוד תורה ולו סמלי, היה יכול להביא לדעיכתה של היהדות כפי שזממו הרומאים. שריפת הגופה לעומת זאת, משאירה את הרעיון שלמענו הוא חי, לדורות.
אגב, אמירה זו נכונה גם לגבי נכונותו והצלחתו של מרד בר כוכבא, שהעביר מסר שהיהודים נלחמים על עקרונותיהם בכל מחיר. יש לזכור שלמרות שיטתו של ריב"ז, למרד בר כוכבא יש הסכמה מקיר לקיר בקרב כל חכמי ישראל. התוצאות הקשות, טובות לאין ערך מהורדת הראש שהציע ריב"ז.
המעשה של ריב"ז, לימד את האויב שניתן למחוק את הקבוצה היהודית בשיטת הסלמי,
העסקנים והפרגמטיים שבשורות הימין עושים שוב ושוב מעשה ריב"ז. נזכיר שלאחר הסכמתם לפינוי אלון מורה (1978), הוחרב חבל ימית. לו הייינו נאבקים בכל עוז על כל מכולה ביש"ע, לא היתה נולדת תוכנית ההתנתקות.
האמירה "מאחזים תמורת יישובים" של ראשי המועצות ביש"ע, שווה לחלוטין לאמירה של שרון ואולמרט, 'התנתקות' תמורת תל אביב, 'התכנסות' תמורת האי היווני. הפרגמטיות הזאת הוכחה כלא פרגמטית, ההידבקות בה היא ככלב שב על קיאו. הגיע הזמן להבין שהסתיים שלב המעשים של עוד בית ועוד עז, הגיע זמן של אמירה ברורה במאבק עיקש ונחוש על כל עקרונותינו. מסירת מיגרון לא תציל את פסגות או עפרה.
המאחזים, כמו הגבעות ונוער הגבעות, נשארו בודדים בחזית האמירה האידיאולוגית. האיום של מועצת יש"ע על קיומם, נובע אולי מכוונות טובות, אך יוליכו את כולנו לשיממון אידיאולוגי ולחורבן.
מיכאל בן ארי, תושב קרני שומרון הוא דוקטורנט במחלקת לימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת בר-אילן. ממקימי ישיבת "הרעיון היהודי" והמדרשה לידע המקדש. חוקר ומרצה בתולדות הר הבית והמקדש.