זיכרונותיה של גליקל

האישה היהודייה הראשונה שכתבה זיכרונות היא גליקל האמל, ילידת 1691. פרק מתוך ספר חדש: "גליקל: זיכרונות" חושף צוהר מחייה של אלמנה יהודייה, אם ל-14 ילדים שחייה באירופה במאה ה-17

NRG מעריב | 13/6/2006 11:47

כשבאנו להמבורג מיד התעברתי, ואמי תי' <תחיה> אתי יחד. בשעה היעודה חנן אותי הש"י <השם יתברך> בחסדו בבת קטנה. הייתי ילדה צעירה ואם כי דברים אלו, שלא הייתי מורגלת בהם, היו קשים לי, שמחתי מאוד שהאל העליון נתן לי ילדה יפה ובריאה. אמי היקרה הנאמנה החסידה עמדה גם היא ללדת ושמחה דווקא שמחה גדולה שאני ילדתי ראשונה כדי שתוכל להשגיח עוד קצת עלי, עדיין ילדה צעירה כל כך. ח' <שמונה> ימים אחר כך ילדה אמי תי' ג"כ <גם כן> בת קטנה. לא הייתה אפוא כל קנאה או טענה בינינו ושכבנו זו ליד זו בחדר אחד. לא הייתה לנו מנוחה בשל האנשים הרבים שמיהרו לבוא לראות את הפלא: אם ובת, יולדות שתיהן, שוכבות בחדר אחד.

אני מוכרחה מפני השיעמום לספר משהו משעשע מאוד שקרה לנו כדי להאריך בזה קצת את הספר. כשאמי תי' ואני שכבנו יחד במיטת הלידה, היה החדר המוסק קטן והיו ימי חורף. לאבי זצ"ל <זכר צדיק לברכה> היו הרבה בני בית ובחדר היה צפוף מאוד אף-על-פי שהורים וילדים מקבלים זה את זה באהבה. אני קמתי ממיטת הלידה ח' ימים לפני אמי תי'. כדי שבחדר המוסק יהיה מרוּוָח קצת יותר עליתי לחדר השינה שלי לשכב, אבל מאחר שעדיין הייתי צעירה מאוד לא הסכימה אמי תי' שבלילה אקח אתי את התינוקת שלי לחדרי.

השארתי אפוא את התינוקת בחדרה <של אמי> שבו שכבה והחזיקה אצלה את המשרתת. אמי תי' אמרה לי שלא אדאג כלל בנוגע לתינוקת, כשתבכה תביא לי אותה המשרתת למעלה כדי שאיניק אותה, ואחר כך תיקח אותה ממני ותשכיב אותה בעריסתה, ואני הסכמתי לזה ברצון.

ישנתי כך כמה לילות ובכל פעם בסמוך לחצות הלילה הביאה לי המשרתת את התינוקת להיניק. פעם אחת בלילה אני מתעוררת בערך בשעה שלוש ואומרת לבעלי זצ"ל: 'מה פירוש הדבר שהמשרתת עדיין לא הביאה לי את התינוקת?' בעלי ע"ה <עליו השלום> אמר שהתינוקת בוודאי עדיין ישנה, אבל אני דעתי לא נחה ורצתי לחדר למטה כדי לבדוק את התינוקת שלי.

אני ניגשת לעריסה – אינני מוצאת את התינוקת שלי בעריסה. נבהלתי מאוד אבל לא רציתי להקים צעקה כדי שאמי תי' לא תתעורר ותיבהל. ובכן, התחלתי לטלטל את המשרתת וברצון הייתי מעירה אותה בשקט אלא שהמשרתת הייתה שקועה בשינה עמוקה. נאלצתי להתחיל לצעוק בקול רם עד שהצלחתי להעיר אותה מן השינה.

אני שואלת אותה: 'איפה התינוקת שלי?' אבל המשרתת איננה יודעת מה היא שחה מתוך השינה. אמי תי' מתעוררת גם היא בגלל זה ואומרת למשרתת: 'בעו"ה <בעוונותינו הרבים>, איפה התינוקת של גליקליכן?' אבל המשרתת הייתה רדומה כל כך עד שלא יכלה לענות. אז אני אומרת לאימא שלי: 'אימא, אולי התינוקת

שלי אצלך במיטה?' והיא אומרת: 'לא, התינוקת שלי אצלי' והיא מחזיקה אותה חזק חזק כאילו רוצים לקחת לה את התינוקת.

אז עולה בדעתי שכשעברתי ליד העריסה שלה והסתכלתי על התינוקת שלה שכבה התינוקת שלה בעריסה ויָשנה בשלווה. אז אני אומרת: 'אמא, תני לי את התינוקת שלי, התינוקת שלך שוכבת בעריסה.' בכל זאת לא רצתה להאמין והייתי מוכרחה להביא לה נר ולהביא לה את התינוקת שלה כדי שתבדוק אותה היטב. אז נתתי לאמי תי' את התינוקת שלה ולקחתי את שלי. כל הבית התעורר בגלל זה ונכנס לבהלה, אבל אחר כך הפכה הבהלה לצחוק ואמרו: 'עוד מעט היינו נזקקים לשלמה המלך ע"ה.' עמ' 133–137

התרגום המחודש והמבואר של "גליקל: זיכרונות 1719-1691" יוצא לאור בהוצאה משותפת של מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ומרכז דינור לחקר תולדות ישראל של האוניברסיטה העברית בירושלים.

חוה טורניאנסקי, שההדירה ותירגמה מיידיש את הספר, היא פרופסור אמריטוס מן החוג ליידיש באוניברסיטה העברית בירושלים.