צררנו
כאשר אנחנו מקבעים מישהו כ"צורר" רוחני אנחנו שמים למעשה את המצור על עצמנו. אודי ליאון מואס בעיסוק האינסופי שלנו בקטגוריות מגזריות. הוידוי ממשיך
איך זה שאיננו מבינים שהעושר וגיוון הפנים הוא זה שהופך את חיינו לכל כך מרתקים ומעשירים? כל מי שצייר, צילם או התבונן בדיוקן יודע זאת. למה איננו מבינים שכך גם בדעותיהם ובערכיהם? אך אז חשבתי כי אולי לא רק מדרש יש כאן אלא דווקא פשט עמוק.
חזרתי והתבוננותי ב"צררנו" והיא שאלה אותי: "הלנו אתה אם לצרינו?" - דיכוטומיה שאנו כופים על זולתנו כאילו רק שתי דרכים בפניו. ותהיתי, מנין מגיעה צרות העין האובססיבית הזאת?
ניתן לטעון, במידה מסויימת של צדק, שהכל הישרדות ביולוגית: אנו זקוקים לתיחומו של האויב המאיים על קיומנו, כדי לגייס נגדו את כל כוחותינו. אבל עיון מעמיק יותר יכול לקחת אותנו אל מעבר לביולוגיה. הצורר הפיזי, האויב הצר עלינו, שם עלינו מצור ובכך מצר את שטח המחייה הפיזי שלנו.
וכאן, במעבר מהמרחב הפיזי לספירה הרוחנית קורה משהו פרדוכסלי – כאשר אנחנו מקבעים מישהו כ"צורר" רוחני, הרי שאת המצור, דווקא אנו, שמים במו ידינו על עצמנו. בצרות מוחין אנו סוגרים את מרחב המחייה הרוחני שלנו לכל משב רוח אחר וחדש. אנו אוטמים וצרים את כל חלונות נפשנו שמא חס וחלילה "תושחת".
במצור עצמי זה אנו הופכים במו ידינו את חיינו הרוחניים לצרים.
אוי איזו צרה צרורה! נפשנו הלכודה חולמת להיות צרורה בצרור החיים האינסופי דווקא. לפיכך, כשנבוא להתוודות על ש"צררנו" את זולתנו – וסירבנו לראות פניהם השונות והמגוונות לאין קץ, נתוודה גם על המחנק וצרות האופקים שגזרנו על עצמנו ועל האטימות וצמצום מרחב המחייה הרוחני שלנו – אותו מרחב שבלעדיו אין לנו (אלוהים) חיים.
"אנא בכח גדולת ימינך, תתיר צרורה".
מוקדש לעילוי נשמתו של קיריל בן דימיטרי ונטשה איסייב.
נא להמתין לטעינת התגובות
