שיחתנו
ההשחתה היא ההיפך מהאלוהות, מקום של חוסר אמון וחוסר אמונה.הדר גלרון יצאה לצלם סרט חדש בשכונת 'מאה שערים' בירושלים. כשנזרקה עליה שקית זבל עמוסה היא הבינה, על בשרה, עד כמה השנאה עמוקה. וידוי
נולדתי וגדלתי (עד גיל 13) באנגליה. ליתר דיוק – ב'גולדרס גרין', הגטו היהודי הלונדוני. שלא תטעו – גולדרס-גרין הוא 'גטו שיק'. אין אף סממן של עוני, מסכנות, מחסור או מעצור. גטו מרצון! מה יש? בניית עולם שיום-יום יספר לנו רק את שערב לאוזננו לשמוע ונעים לעינינו לראות... עולם צפוף, שאין בו מקום לשונה, לאחר. הרוב היהודי היה כל-כך מוחלט שלקח לי, כפעוטה, זמן רב להבין שעדיין קיימים בעולם אנשים שהם לא יהודים ... אפילו 'גויים'(!)
עד כדי כך לא נתתי על כך את הדעת, שמבחינתי עד גיל שלוש אפילו הפאקיסטני בחנות התבלינים והכושי במוסך היו יהודים - עד שלא יוכיחו לי אחרת.
ואז התחלתי להכיר את הגויים 'שלנו' – המיעוט המקופח של גולדרס גרין... שהחליט מסיבה לא-ברורה לגור בין יהודים ופקיסטנים. הבולטים היו שתי חמולות גדולות בעלות עסקים מפוקפקים. רוב נשי בהחלט. באיזור הבית שלהן, על הכביש הראשי, תמיד הסתובבו שוטרים. הבנות, שויתרו על תיכון, היו מסתובבות ברחובות בחבורות, לבושות פני 'שיקסה' שאי אפשר לטעות בהן, ולא הרבה יותר מזה.
“The mean girls” קראנו להן, הבנות המרושעות.
הן היו צועקות לעברינו, הילדים היהודים (עם המבוגרים הן לא התעסקו), ש'יהודים הם זבל' ו'תעופו מכאן', 'תחזרו לפלסטינה!'. כשהיינו הרבה, חלק היו צועקים להן חזרה. כשהייתי לבד הייתי מזהה אותן מרחוק וחוצה את הכביש, גם באור אדום, בכדי לא להיתקל במבט. המילים הרי חצו את הכביש אף הן – אבל בלי המבט היו נטולות כוח. המבט הוא שחדר. במבט היתה כוונה-תחילה לפגוע. ליהרע. להרוג. להשחית. מבט של שנאה שגבולותיה צרות מלהכיל את עוצמתה. שנאת חינם? זה זה? זו האנטישמיות?
את המבט לא ראיתי מאז מקרוב, וחשבתי שאולי זכיתי ולא אחווה אותו עוד – אבל הוא נתקל בי השבוע.
במסגרת צילומים לסרט חדש ("ברוריה"), הגענו לאיזור חרדי בירושלים. הדבר היה מתואם מראש בין הבמאי לבר-סמכה במקום.
לבושינו היה צנוע, חלק מהגברים אף כיסו את ראשם והנשים את כל השאר. עוברי האורח נראו מסוקרנים. סצינה פשוטה לצילום. אבא וילדה הולכים ברחוב, בלי דרמה גדולה. ואז הגיעה קבוצה של – נטורי קרתא (למי מכם שזה אומר משהו – 'אלה עם הפסים'). "לכו מפה, נבלות! לכו! לא רוצים אתכם פה!! תכבה את זה! מיד!"
המצלמה היתה הראשונה על הכוונת שלהם – שלא תתועד חלילה האלימות שלהם. הבמאי, שלא היה לו עניין להיכנס לתגרה, נתן הוראה להתקפל וללכת – אבל במקום להרגיע אותם, זה עורר אותם!
אחד השחקנים, אבינועם מור-חיים, ניסה לפנות אליהם בדיבור-פה, בהגיון הלב. אבל אני זיהיתי את המבט. מבט שכבר מזמן חצה את גבולות המילים. ג'ינג'י אחד - ראש הכנופייה - התקרב וזרק את הכובע של אבינועם למדרכה בזעקת "תתביישו לכם! שופכים את דמנו! לכו מפה!" משכתי את אבינועם אחורה . אמרתי לו בשקט "עזוב. זה אבוד. אין עם מי לדבר. עזוב".
אולי כי קלקלתי את 'המסיבה', אולי כי אני אשה, אולי כי אני אני – כל יצר ההרס הופנה פתאום לעברי . "שיקסה!" צעק הג'ינג'י והוסיף יריקה שכביכול מאמתת את האמירה. אחריו כל השאר: "שיקסה! שיקסה!" עוד יריקות.
נשארתי עומדת במקום. משיבה מבט – נטול פחד. גם נטול תוכחה. מה הם ראו בעיניי באותו הרגע לעולם לא אדע אבל כשהסתובבתי לחבק את הילדה, השחקנית המבוהלת, שניים מהם ניצלו את ההזדמנות לזרוק עליי שקית זבל ענקית. שאריות אבטיח רקוב התנפצו לי באיזור העורף. האדום שהתפזר עליי וסביבי תאם את הדם בעיניהם - לפגוע . להרוג. להשחית.
בעוד אנו נכנסנו לאוטו הג'ינג'י המשיך לצעוק "ואם תחזרו לכאן – אתם לא תצאו בחיים!"
ההשחתה היא ההיפך מהאלוהות. מקום של חוסר אמון וחוסר אמונה. אם גדולתו של האלוהים היא לברוא יש מאין, הרי שפעולת ההשחתה היא ליצור אין מ'יש'. אגב, גם לזה צריך כשרון – ויש קוסמים שבנו על זה קריירה שלמה. להפוך יש לאין זה אנרגיה של ריק. והריק הלא הוא בור שחור המכלה במקום להכיל. בולע במקום לעכל , הופך הכל לכלום. אבל בואו לא נשכח שמתוך האין, האפס, הכלום, נברא העולם".
הדר גלרון, מחזאית, תסריטאית ושחקנית.
נא להמתין לטעינת התגובות
