החטא ועונשו
התורה הרגילה אותנו לחשוב שגזרות באות על ישראל בשל עוונותיהם. אבל לגזרות פרעה לא קדם חטא נורא. הרב ברנדס לומד מכך, שכשקורה אסון, מוטב לשאול לשם מה נועד העונש, ולא בגלל מה. פרשת שמות
ואילו בסיפור יציאת מצרים אין חטא שקדם להתעוררות גזירות פרעה. אמנם, משה היוצא לראות את אחיו בסבלותם מוצא אחדים מאחיו שאינם מתנהגים כיאות. שניים נצים, הרשע מכה את רעהו, וכשהוא מתערב, הם מתייחסים אליו בגסות ואינם מעריכים את פעולותיו למענם. אבל התנהגותם של שניים אלו אינה מלמדת בהכרח על מצב העם כולו.
כנגדם מוצגת ההתנהגות החיובית של בני משפחת עמרם, של המילדות ושל השוטרים הדואגים לשלום אחיהם. חז"ל אף לימדו, ששני הנצים היו רשעים מובהקים וידועים במעלליהם גם בהמשך - דתן ואבירם. ודאי שאין להכליל מהם על כל הציבור.
יתר על כן, ההודעה על השעבוד במצרים ניתנה הרבה שנים מראש. בברית בין הבתרים נודע לאברהם ש"גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
על פי האמור שם, סיבת הגרות היא ש"לא שלם עוון האמורי עד הנה" ולכן עם ישראל לא יכול עדיין לרשת את ארצו מידי עמי כנען.
אולם, עדיין אין בכך הסבר מדוע צריך גם "ועבדום וענו אותם". אפשר שיהיו גרים בארץ אחרת ולא יסבלו יסורים ועינויים, כדרך שהתחילה תקופת גרותם במצרים, בימי יוסף.
בנבואת יחזקאל מתוארת השתקעותם של ישראל באלילי מצרים: "וימרו בי ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו" (יחזקאל כ'). אבל שם מדובר בזמן הסמוך ליציאה ממצרים, בסוף שנות השעבוד. שקיעתם של ישראל במ"ט שערי טומאה היא תוצאה של שנות הגרות, השעבוד והענויים, ולא הגורם להן. ורק מחריפה את השאלה: מה טעם היה בכל זה?
במאמרו "קול דודי דופק", מבאר הרב סולובייצ"יק זצ"ל כיצד יש לגשת לשאלת הייסורים. לדבריו, אין אפשרות להגיע להבנת סיבת היסורים של כל דור ושל כל אדם. ולפיכך, בכלל אין לגשת להבנת הייסורים דרך שאלת הסיבתיות.
אין מקום לשאלה "מפני מה", אלא יש למקד את הדיון ב"לשם מה" - מה יוצא מזה? איזו תועלת ניתן להפיק מן היסורים. בין אם מדובר בייסוריו של אדם יחיד - כדוגמת יסורי איוב, בין אם מדובר באומה שלמה, כדוגמת הייסורים שעם ישראל מלומד בהם בכל דור ודור, והדור אחרון, בימי השואה - עולה על כולם. בזמן הופעתה של הנבואה בישראל, עדיין ניתן היה לצפות שהנביא ימסור בשם ה' את סיבות העונש, אולם גם בין הנביאים אין הדבר שכיח. מצוי סדר הפוך: הנביא מאיים על העם או על המלך בעונש, אם ימשיך בדרכי הרעה, אבל איננו עוסק בהנמקת הייסורים בדיעבד, לאחר שהתרחשו.
דרך ההתמודדות המוצעת על פי תפיסה זו היא, לברר מה התועלת שהפיקו בני ישראל משנות השעבוד במצרים, ולא מה גרם לכך. ובמלים אחרות, להתמקד ב - "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". לפי פשוטו, הרכוש הגדול
התגבשותם לעם, גם מבחינת הרבוי המספרי וגם מבחינת המבנה החברתי נעשתה במצרים. שם צמחה המנהיגות - של השוטרים, של בני שבט לוי. שם נתגבשה העמידה שלהם על זהותם הייחודית כנגד העם המצרי.
חז"ל מעידים שלא שינו את סממני היחוד שלהם: השפה, השמות, המלבושים. גם אם לא הצליחו, בתנאים הקשים, לשמור על הרמה הרוחנית של בית יעקב, ונטו אחרי גילולי מצרים, עדיין נשתמר אצלם הזכרון של אמונת הייחוד, והם ידעו לשאול את משה בשם איזה אלהים הוא מופיע לגאלם. וכאשר אמר להם את שם ה' - האמינו לו, בזכרם את אלקי אבותיהם.
תכונות יסוד חיוביות וחיוניות לעם באו לידי מבחן וצרוף בכור של עבדות מצרים. מסירות הנפש על עצם הקיום - במאבק על זכות הילודה. התורה מעמידה כמופת את שתי המיילדות, וחז"ל מרחיבים לתאר את גבורתן של כל נשות ישראל. האחריות ההדדית: החל ממרים הדואגת לאחיה משה, ועד השוטרים הנאבקים להקלת העומס מן העובדים. על הרקע הזה, שני הנצים הם מקרה יוצא דופן, שלא יצא ללמד על הכלל. בנוסף לכך - המאמץ לשמור על ייחודם שהוזכר לפני כן, בשמירת סממני היחוד בלשון ובמנהגים.
תהליכים כאלה, המחשלים ומעצבים את דמותו של העם ושל היחיד, יכולים להעשות משמעותיים רק אם הם עומדים במבחנים קשים. איש אינו מבקש מראש לעמוד בנסיונות, אולם הנסיון, הבחינה והצירוף הם שלבים בבניית עצמה רוחנית, שלא תמיד ניתן לדלג עליהם.
בחייו של כל אדם ישנם מאורעות ומצבים של קושי ושל יסורים. ההדרכה שניתנת מן האמור בשעבוד מצרים היא, שלא רצוי להשתקע במחשבות ובבירורים על מה עשה ה' ככה. חשוב יותר להתמקד בעשיה חיובית - ולמצוא את הדרך לצאת מן ה"ועבדום וענו אותם" - ברכוש גדול.
הרב ד"ר יהודה ברנדס, הוא ראש בית המדרש במכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה בירושלים. מחבר הספר "אגדה למעשה – עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם", בהוצאת בית מורשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
