נאום הנשיא: ביזיון בשידור חי
יניב זייד, מומחה לניתוח נאומים, טוען כי נאומו של קצב היה מביך, ויפגע בו ברמה הטקטית. פרשנות
פרקליטתה של המתלוננת א' עו"ד כנרת בראשי, שידועה בחיבתה לתקשורת, חברי הכנסת שתקפו הבוקר את הנשיא לאחר שהתברר כי הוא מואשם באונס ושאר המעורבים בפרשה, יכולים לא להתראיין ביממה הקרובה. הנשיא קצב גרם לעצמו מספיק נזק בנאומו, כדי שידברו עליו מספיק ביממה הקרובה, ללא צורך ב"עזרה" נוספת. לא ברור כיצד אפשרו עורכי הדין ויועצי התקשורת של הנשיא את עיתוי הנאום הזה. ואם עברו על תכניו – לא ברור כיצד אישרו את הנאום עצמו.
נתחיל משפת הגוף. הנשיא החל את הנאום מהרגע הראשון בטון גבוה ומאשים, כשהוא כעוס מאוד, מכה על הפודיום ללא הרף וקולו רועד מהתרגשות ומכעס. קצת הזכיר את רון קופמן מהתכנית "יציע העיתונות". רק שמה שמותר לעשות בתכנית בשעה מאוחרת בערוץ הספורט, אסור באיסור חמור לעשות כאשר מדובר בנאום לאומה, שמשודר ב"פריים טיים" על ידי כל הערוצים, ומועבר גם לעולם כולו.
הנשיא הגיע לנאום במצב רוח מעורער, והדבר השפיע אוטומטית על אופן העברת הדברים וגם הוביל להתפרצות הזעם שלו על אחד הכתבים, שהוציאה אותו לחלוטין מ"איפוס". עיניו היו טרוטות, כאילו לא ישן זמן רב, ולעתים, בעיקר בתחילת הנאום, נראה היה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי.
ועכשיו לתוכן הנאום. האסטרטגיה של תקיפת "כל העולם ואשתו", בין אם הם קשורים לפרשה ובין אם לא, היא בעיניי טעות מהמדרגה הראשונה של הנשיא, הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית. ברמה הטקטית, במקום להוריד פרופיל ולעבור את היממה-שתיים הקרובות, הנשיא גרם במו פיו לכך שכולם יעסקו רק בו ביממה הקרובה, בעיקר בגלל נאומו. ברמה האסטרטגית, מכיוון שהנשיא תקף באופן אישי גם את הגופים להם יזדקק מאוד כדי להגן על חפותו – בראש ובראשונה את היועץ המשפטי לממשלה, אך גם את המשטרה והתקשורת.
הנושא שעומד על סדר היום הוא כתב האישום המסתמן שיוגש כנגד הנשיא בגין אונס, מעשים מגונים ועברות נוספות. והנשיא קצב אכן
לעתים היה מביך ממש לראות למה מתייחס הנשיא בשעה קשה זו – השתייכותן של המתלוננות למפלגה מסוימת בה "שולטת תרבות ה'מגיע לי'"; העובדה שעיתונאים מסוימים בקהל לא "הצליחו להישאר נשואים" כמוהו; מאמרים שנכתבו עליו לפני 6.5 שנים עת התמנה לנשיא, ושיא השיאים – האשמת ערוץ 2 שהעדיפו לראיין את מוחמד דחלאן על פניו. אם העלאת נושאים אלו מטרתה היתה "להסיט את האש" מכתב האישום המסתמן אל "פרשיות משנה" אלו, הרי שהמטרה הוחטאה בגדול.
גם הצהרות והתחייבויות הנשיא בנאום היו לא רציניות, והיוו "טיפוס על עץ גבוה מאוד". להתחייב שוב ושוב שייצא זכאי, להצהיר כי אם מישהו ימצא חנינה אחת בעייתית מבין 10,000 תיקי חנינה בהם טיפל (גם אדם אחר, ישר וחכם ככל שיהיה, יכול לטעות מבחינה סטטיסטית ביותר מתיק חנינה אחד מתוך 10,000) הוא (הנשיא) יתפטר ברגע זה, ועוד הצהרות בסגנון זה, מהוות אמירות קשות וחד משמעיות שהוא יהיה חייב לעמוד מאחוריהן, לא רק עכשיו, אלא גם בעתיד לבוא. הנשיא, כך נראה, יתקשה מאוד לפרוע את השטר בעניינים אלו.
הנאום היה ארוך, ארוך מדי. הוא היה ארוך בעיקר עבור הנשיא. ניכר היה שהוא הולך ומתעייף תוך כדי הנאום. אין פלא, הוא השקיע במהלכו אנרגיה עצומה. קצב הנאום הלך וירד, קולו הלך ודעך והוא רק נראה מסכן יותר ויותר, ופחות ופחות מאמין לדבריו.
גם קצב המלים הקשות היה מהיר מנשוא. כאשר חוזרים על מילה, חמורה ככל שתהיה, פעמים רבות מדי, היא מאבדת מיעילותה. כבר בתחילת הנאום הפסקתי לספור כמה פעמים נזרקו מלים קשות כגון "לבזות" ו"להשפיל" לחלל האוויר.
הנשיא התגאה שוב ושוב בנאומו בעובדה שהתאפק חצי שנה ולא הוציא הגה מפיו בנוגע לפרשה, גם כאשר כל השאר דיברו. לאור מופע האימים שלו עדיף היה לדעתי עבורו "לשחרר קיטור" אחת לכמה זמן במהלך החודשים האחרונים מאשר לצבור עוד ועוד כעס ומועקה, עד שאלו יצאו בבת אחת, בצורה בלתי מבוקרת ובלתי הולמת, בנאום לאומה בשידור חי.
עו"ד זייד משמש כיועץ עסקי ותקשורתי וכמרצה לשיפור יכולות הנאום, השיווק והשכנוע. מחבר הספרים "לדבר בפני קהל" ו"לדבר בפני לקוח"
נא להמתין לטעינת התגובות
